תשב בצהרון שלה בקרית חיים ותשחק עם ילדים בני חמש. היא לא מרגישה אפילו צביטה קטנה בלב, להיפך. היעדרותה מאליפות העולם במקצוע בו היא מתחרה מאז היתה בת חמש, רומח, רק משמחת אותה.
"לפני חודשיים, כשהייתי אמורה להתחיל בהכנות לאליפות העולם, אמרתי לעצמי 'איזה באסה'", היא מודה. "ואז הודיעו לי שהקרב שלי נופל ביום כיפור ולא אוכל להשתתף. זו היתה הקלה עצומה".
אחרי שהיא מוזגת תה ויושבת על כיסא בגובה עיפרון בצהרון שהוא גם ביתה, אוחיון מספרת בכאב על מה שעולל לה הסיף בשבע השנים שחלפו מאז השתתפה באולימפיאדת אטלנטה. היא מתארת איך הגיעה למקום שבו היא שמחה שהאירוע המשמעותי ביותר בשבילה מתקיים ביום כיפור. זה סיפור מוזר, כי איש לא אשם אבל כולם נפגעו. ישראל הפסידה סייפת, שביום טוב ניצחה את אלופת העולם והיתה יכולה להגיע להישגים מרשימים אם רק היתה מרגישה טוב, אבל כבר שבע שנים אוחיון לא מבינה מה עובר עליה ולמה "כל פעם שאני רואה מיטה אני מסתערת עליה".
איילת מוכשרת המון פטנציאל
אוחיון נכנסה לסיף בעכו, בעקבות אחיה. היא התאמנה עם המאמן האגדי חיים חתואל וכילדה, קאדטית ונערה נחשבה לעילוי. השיא שלה היה ב-1992, כשזכתה במקום השלישי באליפות העולם לנוער. כולם בענף היו בטוחים שללידיה חתואל קמה יורשת, שאפילו תעלה עליה. ביחידה לספורט הישגי החליטו שהיא תגיע לשיא בסידני 2000.
אטלנטה 96' היתה הכנה. בעכו אמרו שאיילת תביא מדליה.
ואז היא החלה להתפרק. "אם אני צריכה לשים אצבע על הנקודה שבא התחלתי לקרוס, זה במעבר לבוגרות,כשהייתי בת 18", היא נזכרת. פתאום היא החלה להרגיש עייפות, ובחילות, וכאבי ראש. בתחרויות היתה רועדת בכל הגוף. אף אחד לא ידע ממה היא סובלת.
כשהתלוננה, לא שמעו. כששמעו, לא הבינו. כשהגיעה לבדיקות במכון וינגייט, אמרו "הנה איילת הפרנואידית באה". כדי להתגבר על החולשה היא הגבירה.את האימונים. כושר בבוקר, סיף בערב, אימון ועוד אימון. לאט לאט בלוטת התריס שלה הפסיקה לתפקד. זה כנראה לכל החיים. אחר כך התברר שהיא לקתה במחלת הנשיקה. "הייתי נלחמת בעצמי. 'איזה טיפוס את? איזה טיפוס את שרוצה כל היום לישון?' פחדתי מה יקרה אחרי הסיף. כל החייםשלי היו הסיף והנה אני כזאת שלא יודעת לעשות כלום וגם חולה ועייפה. זה הפחיד אותי".
פתאם היא חייכה
בסידני היא במקום ה-15, ניצחה את אלופת העולם ולנטינה ווצאלי מאיטליה, אבל מיד הפסידה לסייפת אוקראינית שביום טוב לא היתה מתאמצת מולה יותר מדי. "זה הרג אותי, כי הרגשתי שמשהו לא בסדר. לא הגיוני שיום אחד אני כזאת טובה ויום אחד על הפנים", היא משחזרת. "העייפות פגעה ברצון לנצח. כנערה היה לי את זה בגדול. בערה בי אש. הייתי באה מכלום ומנצחת את אלופת
העולם. לא ראיתי אף אחד ממטר. היה לי כוח נפשי, האש הזאת לנצח. באיזשהו לא הבנתי לאן ואיך אני מחזירה את זה. חשבתי שאצליח אםשלב זה נעלם יהיו לי יותר אימונים. העמסתי על עצמי ונשברתי. בגלל זה לא היתה לי אף פעם יציבות בהישגים, אלא הברקות. אין סייפת בעולם שלא ניצחתי, אבל להרבה גם הפסדתי".
היא חשבה לפרוש. לפני חודש נפגשה בווינגייט עם אנשי היחידה לספורט הישגי והחליטה לקחת צ'אנס נוסף, לקראת אתונה. תזונאי ומאמן כושר בדקו אותה, אמרו לה שספורטאית ברמתה לא צריכה להעמיס על עצמה כל כך הרבה אימונים, שמעכשיו היא קובעת את האינטנסיוות ו"שהולכים בדרך שלי".
זה קצת מרגיע אותה. עוד מעט נגמרת החופשה שלה מסיף והיא חוזרת לשני אימונים ביום, כדי להבעיר את האש שוב. "עכשיו, אחרי החופש, יש לי סימניםשזה חזר. בגביע העולם השנה הרגשתי טוב. בסוף הייתי גמורה כי לא הייתי בכושר, אבל לקחתי מדליה. אחרי כל השנים האלה, שבהן נשבר לי מסיף לגמרי,פתאום, באחד הקרבות האחרונים, מצאתי את עצמי מחייכת. מסיף. אתה יודע כמה שנים זה לא קרה?"