מילון הלוזרים השלם

אסתטיקה. זה נכון, או שזה סם ההזיות? הייתכן שניו ג'רזי וסן אנטוניו הן שתי קבוצות הספורט היחידות באמריקה שאופי הוא המדד העיקרי עבורן בבואן לבחור צ'ירלידרס?

ביג. למישהו עוד יש ספק באשר למה שיש לקניון מרטין להציע? האם אפשר לדמיין לאיזו מפלצת הוא יתפתח ברגע שהוא יבין את המגבלות שלו בהתקפה, וילמד לשמור על התלהבות בקיזוז הפאולים הטיפשיים בהגנה?

גיאוגרפיה. ניו ג'רזי משחקת כדורסל של חוף מערבי, סן אנטוניו של חוף מזרחי. הרמה מיזורי. הרגש באלסקה.

דוגמא. פרסומת הדגל של נייקי לפלייאוף: משחק רב משתתפים, שפורשים מהמשחק בזה אחר זה ומשאירים את הזירה ריקה לפול פירס וג'רמיין אוניל, אחד על אחד. ההוא מטביע פה, ההוא קולע שלשה שם וכולם מסתכלים.

הורות. זה שלכתב של הבוסטון גלוב יש בעיה עם אשתו של ג'ייסון קיד שרוצה זמן מסך בשביל הקריירה שלה, עד כדי כך שהוא מוכן לערוך פגישה בין האגרוף שלו ללחיים שלה, זה באמת מוגזם. מצד שני, חייבים להודות שהעובדה שבנם של הזוג קיד יושב עם כובע של בירת "באד לייט", די מבאסת את התחת.

ואן גנדי. לארי בראון עושה את קרוסלת המאמנים למעניינת במיוחד - הוא כבר רוצה את קולמן, ואולי את כרמלו אנתוני ואין הרבה חלל בין היכן שדטרויט נמצאת כרגע לשיא. הצורה שבה סילאס יגדל את לה-ברון מסקרנת, וגם החזרה של טים פלויד לליגה. אבל ואן גנדי הוא היחיד ביניהם שנמצא על קו פרשת המים. הרבה אנשים מאשימים אותו במצב של הניקס, בעיקר על כך שלא סטה מהדרך של מורהו. לואן גנדי יש עכשיו הזדמנות נדירה, עם קבוצה על סף התפוצצות, עם עוגנים בעמדת הפוינט גארד והסנטר. המבחן שלו הוא לא רק מקצועי אלא גם אישי - ואן גנדי הוא איש של כוח, וביוסטון הוא יצטרך לעשות הורדות ידיים עם טומג'נוביץ' בתא המנהלים ועם פרנסיס על המגרש (כמו ריילי, גם ון גנדי הוא לא חולה גארדים דומיננטיים). או שהוא יאמן נטו.

(האותיות ז' וח' נחתכו בעריכה. רק נציין שהם התגובה המיידית לשאלות: "נשארת עד חמש בבוקר לראות את ספרס-נטס?" ואחריה "איך היה?" לפרייארים שכן ראו)

טסטסטורון. סל לקבוצה המקומית. הבמאי בטריילר ההפקה לוחץ על הכפתור שיביא לשידור את אחת ממצלמות הקווים, עמוק מתוך מחשוף מזדמן.

יהירות. מה שבאמת מרשים בסדרת הגמר הזו היא העובדה ששתי הקבוצות הן אנתי-תזה לפלייאוף ולמגמות בענף. בסופו של דבר, הגיעו לשלב האחרון, שתי הקבוצות הכי קבוצתיות. קבוצות שהכוכב הגדול שלהם (ומדובר בשניים מחמשת הכוכבים הגדולים בליגה) הוא תוצר של הקבוצה, אחד שלא הולך לשום מקום אם הקבוצה לא עוזרת לו להגיע לשם. על פניו נראה שהמאמנים שלהם היו צריכים להיות מאושרים.

כוכבית. חראם על דאנקן. אם האליפות הראשונה שלו הוכתמה על ידי השביתה, הרי שהאליפות הזאת תיזכר בגלל הפציעות של נוביצקי, וובר, פוקס וג'ורג' (והלב של ג'קסון). כדי למחות את הרושם הזה, דאנקן היה צריך לנצח את הנטס, לבד, בחמישה משחקים. הוא לא.

לוזרים. תסתכלו על הסדרה הזו ותגידו - מי לא? (כולל אותנו).

מעבדה. עד שפופוביץ' לא נדחף אל הקיר, הוא ממש לא חשב על אופציית סטיב קר. ועד שביירון סקוט לא הגיע לסף ייאוש הוא ממש לא חשב על אופציית מוטומבו. אם הקבוצות שלהם ייקחו אליפות זה יהיה למרות ולא בגלל. פופוביץ' לא מצליח להיחלץ מהדשדוש בדוגמטיות שלו (למה רובינסון משחק כל כך הרבה דקות? מה עם לנסות את פרי, סמית וקר כדי לחלץ את דאנקן מהטריפל טים?). לסקוט היה הרבה זמן להריץ את מוטומבו - הוא ניצח שתי סדרות רצופות על האפס. פופוביץ' הוא מאמן של הכנה מתודית - סן אנטוניו עצרה את הריצה של ניו ג'רזי כפי שעצרה את הנקודות החזקות של כל יריבה בפלייאוף, אבל פופוביץ' בבעיה, כשהוא צריך לאלתר בתוך המשחק, וזו הסיבה האמיתית להתפרקות של הספרס ביתרונות גדולים (שימו לב לביצוע הכושל שלהם בהתקפה אחרי פסקי זמן). פופוביץ' לא מאושר כי הוא יודע שיש לו רק מה להפסיד: אם הוא מפסיד, אז הוא זה שנתן למזרח החלש את הכתר, אם הוא מנצח - ראה האות כ'. לביירון סקוט יש בעיה קצת יותר גדולה. בניגוד לפופוביץ', הוא כבר היה שם והפסיד. בניגוד לפופוביץ', אף אחד לא נותן לו קרדיט של נצחונות על אריות בדרך לגמר. בגלל זה, סקוט בטירוף על הסדרה הזאת. רק זה חסר לו, שאחרי שהיה הגלגל הרזרבי באליפויות של הלייקרס, ייזכרו אותו כמרב לוי של הכדורסל.

סלובניה. הכל טוב בסדרת הגמר הזו. אלו רק הכדורים שמסרבים להיכנס לסל.

עוצר. קבוצה אחת זכתה באליפות ההוקי, קבוצה שניה מתחרה על אליפות ה-NBA ובפרסומות, הניקס מבקשים שנקנה כרטיסים לעונה הבאה (נו, זאת שלפניה הם הולכים לבחור סנטר סיבירי בדראפט, חבר לפרדריק וייס). וגם אסור לעשן פה.

פרייד. יעלי אומרת, שבחושים הנשיים שלה, היא יכולה להבחין שברכות, בטוב הלב של הספרס יש משהו עמוק יותר, משהו שאם ייצא מהארון, יזעזע את עולם הספורט האמריקאי.

צי. יותר מכל דבר אחר, דייויד רובינסון מעורר בפלייאוף הזה ערגה גוברת לכך ש"סופרנוס" לא תמשיך לעונה חמישית. יש דברים שצריך לזכור בשיאם. זו לא רק אשמתו של רובינסון: פופוביץ' נותן לו כבוד, ושאר השחקנים נורא רוצים להיפרד ממנו באליפות, אבל התמונות הכי קפואות מהסדרה הזו הן של רובינסון. הרגע הזה, בהגנה או בהתקפה, שרובינסון נשאר קפוא, מביט בשום דבר, מאובן מהזכרון שפעם הוא היה תופס את הכדור בבטחון כל כך עצום, כשהדאנק היה כל כך קל, כשאף אחד שחדר לסל לא היה חומק ממוטת ידיו.

קרוסלה. ביירון סקוט צריך ממש, אבל ממש לפחד באשר למקום העבודה שלו אם הוא מפסיד את סדרת הגמר. סילאס הפסיד לבראון והופרש, בראון הפסיד לקרלייל ופרש, קרלייל הפסיד לסקוט והודח. חוץ מזה, יעלי, שהיא גם פולניה, אומרת שבת של השכנה של הבת דודה שלה לומדת עם הבת הבכורה של סקוט באותו תיכון ושאשתו משמיעה קולות של געגועים לקליפורניה.

רוחב. אם יש משהו אחד שצריך לקחת מהסדרה העלובה הזו, זו ההגנה של הספרס. ג'ינובלי, רוז ודאנקן (שהוכיחו, בעיקר נגד דאלאס, שהם יכולים לשמור על כ