אבי נמני ומבחן בלדסו

סאגת אבי נמני, שליוותה ובמידה מסויימת גם עשתה את העונה הזאת, לא נמסה גם בחום הקיץ של הפגרה. ולמי שרוצה להבין טוב יותר את המשמעויות ואולי גם את המשך דרכה של הטלנובלה, מומלץ לנסות להתסכל על העניין בפרספקטיבה קצת יותר רחבה, ודומני שאין מתאימות מקורותיו בעבר הלא רחוק של כוכב הפוטבול דרו בלדסו, להשוואה עם האדון נמני הנכבד.

היכרות קצרה עם המקרה האמריקאי, לאלו שאינם מצויים ברזי עולם הפוטבול: דרו בלדסו היה עד לפני שנתיים הקווטרבק וכוכב העל היחיד של של הניו אינגלנד פטריוטס, קבוצת NFL בינונית מינוס. בלדסו נפצע קשה במחזור השני של העונה והקבוצה הוכרזה כגוויה מהלכת. אלא שאז הגיע מחליפו האלמוני, טום בריידי, ולקח את הקבוצה האפורה לאליפות הבית ועד לגמר ה-AFC, צעד אחד לפני הסופרבול, בעוד בלדסו עצמו, שהחלים בינתיים מהפציעה, רואה את המשחקים האחרונים מהצד כשהוא כשיר לגמרי. סוס מנצח הרי לא מחליפים ובלדסו, שהתנהג לאורך כל הדרך בצורה מאוד אצילית, קנה את הערכתם של מרבית אוהדי הספורט בארה"ב.

אבל כמו שאומר עמיתי המצוין רון קופמן, בחור טוב זה לא מקצוע. במשחק הגורלי נפצע בריידי ובלדסו נקרא בחזרה אל השורות כדי להוביל את הקבוצה. טאצ'דאון אחד, אפס חטיפות (למסירות שלו) וניהול משחק שקט ובטוח, הוכיחו שהכוכב לא שכח כלום בשעות הארוכות שבילה על הספסל והעלו את הפטריוטס לסופר-בול. כל זה לא הספיק לו כדי להדיח את בריידי מההרכב והכוכב העולה, שהתאושש מפציעתו, חזר להרכב והוביל את הקבוצה לזכיה מפתיעה בתואר האליפות. בלדסו המשיך להתנהג כמו אביר וג'נטלמן, תמך בבריידי ובקבוצה וקיבע סופית את מעמדו כאחד האנשים המשובחים בענף. בעונה הבאה הוא כבר שיחק בבאפאלו.

הבדלים בין המקרים יש כמובן כמה וכמה. ראשית, אבי נמני סופסל מראש לא בגלל פציעה, אלא בגלל שהמאמן שלו הרגיש (בצדק לדעתי) שהוא הולך לאיבוד עם הקבוצה ושהוא חייב להבהיר לו מי הבוס. בנוסף, הצורה בה התנהג אבי נמני מרגע הספסול הייתה הרבה פחות אצילית (בלשון המעטה) מזו של מקבילו האמריקאי. אבל ההבדל המשמעותי ביותר הוא שלניר קלינגר לא היה את הלוקסוס שהיה לביל בליצ'יק, מאמן הפטריוטס. ברוך דגו, שנפצע בסוף אפריל,לא עמד לרשותו עד לסיום העונה, וקלינגר הבין שלאחר שניצח במשחק הכבוד, מוטב לו לעשות כל שהוא רק יכול כדי לנצח במאבק האמיתי - על האליפות, וזה אומר לתת את המושכות לשחקן היחיד בסגל שלו שמסוגל להחליף את דגו.

נמני קיבל הזדמנות דומה לזו שקיבל בלדסו (אפילו משופרת, הודות לפציעה של דגו), וניצל אותה, לפחות על המגרש, לא פחות טוב, כשהוא מזכיר לנו למה הוא אחד השחקנים היחידים בישראל שעבור צפיה בהם שווה לשלם מחיר כרטיס (ובזה יודו גם גדולי מקטרגיו משער חמש). עוד נקודת דמיון בינו לבין בלדסו היא שלמרות שצליח להביא לקבוצתו אליפות ראשונה מזה שבע שנים, אין לנמני מקום במכבי תל אביב בשנה הבאה. לוני לא יריב עם האיש שהביא לו אליפות ראשונה אחרי שבע שנים רעות (נמני ורוב הסגל היו שם גם קודם) וגם נמני לא ירצה להמשיך עם האיש, שלפי השקפתו, השפיל אותו.

אבל כאן לא נגמר הסיפור. מעבר לבית חדש הוא ממש לא חברת ביטוח, ותולדות הספורט זרועות בשמות של שחקנים שהיו אגדות ענק בקבוצת נעוריהם, ובינוניים במקרה הטוב במקום אחר. דרו בלדסו, כשהגיע לבאפאלו, כבש את חבריו החדשים מייד בקסמו האישי והפך אותם במו ידיו לכוח התקפי. על מקומו העתידי בהיכל התהילה של הספורט האמריקאי אין עוררין.

מבחן אחד, זה של שלושת מחזורי הסיום, עבר נמני בהצלחה, כעת עומד בפניו מבחן קשה יותר, שיכריע יותר מכל איך ייזכר בתולדות הספורט הישראלי: אם ייכשל, יתברר כי ההילה שלו במכבי ת"א היתה גדולה מיכולתו על המגרש וספר דברי הימים יירשם ככוב של קבוצה אחת בלבד. אם יוכיח שהוא מסוגל לעשות את זה גם מחוץ לחממה - המפרה או החונקת - של מכבי ת"א, הוא יבטיח לעצמו מקום ברשימה המצומצמת של הכדורגלנים הכי גדולים שגדלו פה. אז אתם חושבים שלכם הולך להיות חם הקיץ?