אל תעירו אותי

בבוקר הפכתי את הבית. חיפשתי חולצה שחורה שלבשתי במשחק הניצחון נגד מכבי חיפה. היה ברור לי שאם אני לא מוצא את החולצה הזאת, ג'ובאני רוסו ומיכאל זנדברג הולכים לחגוג אליפות. אני בן 25 ובמקום לחשוב על איך אני סוגר את המינוס, אני מחפש חולצה שחורה כאילו היתה עשויה מזהב. שבע שנים דפקו לי את המוח.

שבע שנים. תמונות משנות ה-80' מציפות את הזכרון, ברקע מאיימת הספרה 13. כי להיות אוהד מכבי ת"א זה מחייב. כל הפסד הוא פאדיחה, כל עונה בלי תואר היא כישלון. הכל זוכרים לך, כל שחקן זר שלא פוגע, כל נצחון שלא הגיע. כל טעות שיפוט לטובתך מוכיחה כי "השופטים של מכבי" וכל טעות שיפוט לרעתך הופכת אותך ל"בכיין".

והסיוט התחיל להפוך למציאות. פתאום, שחקנים כמו בניון ואבוקסיס הולכים לקבוצות אחרות. פעם, החלום של כל זאטוט במדי כדורגל היה לשחק במכבי ת"א. הפועל ת"א ומכבי חיפה השאירו לנו אבק. אחת נהייתה מילאן, השניה מנצ'סטר יונייטד. ואנחנו? נהיינו הפועל ר"ג – חוגגים גביע כאילו אין מחר.

וזה הכי גרוע שיכול להיות לאוהד כדורגל, כשהקבוצה שלך גם לוזרית וגם לא סימפטית - שילוב מנצח, כמו קוקטייל של צואה ושתן. ואותי הרי לימדו שצהוב זה טוב, אז איך זה שכשאני הולך ברחוב אחרי משחקים, כבר שבע שנים, אני מרגיש כאילו העולם רוקד על הקבר שלי?

האבן בלב הלכה וגדלה. שבע שנים זה חמישה ראשי ממשלה, זה מזרח תיכון חדש, מזרח תיכון ישן, שתיים וחצי אהבות, מתיכון לצבא, לתואר ראשון, וכאילו כלום - יש מקום אחד בו אתה עדיין אפס.

האמת, אני עדיין לא מבין מה קרה, איך לא איבדנו את זה ברגע האחרון. העיניים דלקו כמו פרוז'קטורים, שעה וחצי הייתי בטריפ מטורף. אורגזמה ארוכה, למטה, למעלה ועוד למעלה ועוד עוד עוד למעלה. שבע שנים חיכיתי לשריקה של תבריזי. אליפות. אליפות. תנו לי לצלם את הרגע הזה ולהישאר בתמונה לנצח. לא יכול לקום. לא רוצה ללכת לשום מקום. אל תעירו אותי.