ר"ג החזירה אותנו לשכונה. אפשר להישאר?

מה שראינו אתמול באיצטדיון ר"ג (ומי שלא ראה - שישיג קלטת) היה לא קשור בעליל לכדורגל כמו שאנחנו מכירים אותו היום, או יותר נכון – כמו שמכיר אותו מי שנולד, נגיד, אחרי 1980. מה שעשה את סיפור הסינדרלה של הפועל ר"ג לכל-כך רומנטי היתה העובדה הפשוטה שפתאום, באמצע שנות ה-2000, ראינו קבוצה שכאילו נשלפה מאי שם בשנות השבעים. אז (כאמור, לקוראינו שנולדו אחרי השנתון האמור), לפני שנכנסנו לאירופה וראינו את זידאן בגודל טבעי - היו באים לשחק בשכונה שנקראה הליגה הלאומית (הליגה הבכירה של אז) פשוט בשביל הכיף, בערך כמו בספורטק של היום.

כדורגל השכונה של אז היה חף מהחארטות של מערכי משחק גרמניים-גוטמניים משעממים, תכנוני טקטיקות-קשטניות מורכבות, סדר חילופים-גרנטי מוכן מראש או עודף כבוד לא מובן לקבוצה שנחשבת לבכירה יותר. אז בשכונה, לא היו מסתובבים כדורגלים בכירים עם תגי מחיר על רגליים שמצדיקות אולי שמינית מהסכום הנקוב.

וכשאתה משחק חופשי - כדורגל שכונתי במובן החיובי של המילה - בלי כל מערכי המשחק סלאש הטקטיקות סלאש משחקי הכבוד – הסיכוי להפתעות הוא הרבה יותר גדול. אוקי, עד אתמול לא קרה שקבוצה מהליגה השנייה תיקח את הגביע, אבל בתחילת שנות השמונים נערכו שלושה משחקי גמר שמזכירים בהרבה מובנים את הסנסציה של אתמול: ב-1981 האכילה בני יהודה של אהוד בן טובים את הפועל ת"א של משה סיני ושבתאי לוי (האלופה של אותה שנה) עם נצחון בפנדלים אחרי 2:2 בסיום 120 הדקות; שנה אח"כ קירקסו שלום רוקבן והפועל יהוד את אותה הפועל ת"א 0:1 בגמר; וב-1984 לקחו משפחת בנודיס והפועל לוד את הגביע לאותה הפועל ב"ש, גם כן בפנדלים, אחרי 0:0 בסיום שעתיים של משחק. גם בליגה היו לא מעט מקרים דומים: מכבי יפו של אוננה וקביליו ז"ל משחילה רביעייה למכבי ת"א של אבי כהן (3:4 ב-1979), שמשון של דמתי מראה להפועל של שני עשורים לפני קשטן איך אפשר לשחק חכם ולנצח 0:1 או 1:2 קטן. ואל תביאו לי את הדוגמה של ה-0:4 שהשחילה הפועל כפ"ס בקרית אליעזר לפני כמה שנים. סבוטאז'ים לא נחשבים, כי בשכונה בכלל לא מכירים את המונח הזה.

כל אחד מהגמרים ההם כמובן לא מדגדג את ההלם אליו הכניסה אתמול הפועל ר"ג את הכדורגל הישראלי, אבל עובדה שמאז כבר לא קרו בגמרים מקרים קיצוניים שבהם הכניסו הקטנות בעיטה בביצים לגדולות. הפערים התרחבו, הכסף הגדול התחיל לדבר – והמנטליות השכונתית נעלמה. עד אתמול. עד שהגיעה החבורה האדומה-שחורה של אלי כהן והעלתה דמעות של נוסטלגיה בעיני מי שעוד זוכר איך פעם היה פה, לפני כל הדיבורים, כדורגל.