המלך חי. גם הממלכה

ירדו עליו, זרו לו מלח על הפצעים, ייבשו אותו וביישו אותו, אבל אבי נמני הוכיח שהוא שחקן מזן אחר. בבת אחת (וכצפוי), העיתונות יוצאת מגידרה, מכתירה את נמני למלך ויוצאת בסיסמאות הקובעות כי בלעדיו מכבי לא יכולה לזכות באליפות. האמת שהכל נכון. בערך.

לפני שהוא הודח לראשונה מההרכב, במשחק ההוא מול מכבי חיפה, נמני היה נראה כמו צל של עצמו וכך גם בדקות המעטות בהן שותף אחר כך. היה נראה כאילו הוא עושה טובה שהוא משחק, כאילו כבר אין לו חשק לכדורגל. נדמה היה כי מהגדלות נשאר רק השגעון וכי בדרך הוא איבד את מנהיגותו, את חבריו, את דרכו. אוהדים רבים (צהובים ואדומים), החלו לומר - כבר לא כל כך בשקט - שנמני זה לא זה ושכבר 6 שנים הוא הסרט(ן) של מכבי.

מאז הניצחון בקרית אליעזר, שהחזיר את מכבי לתמונת האליפות ממצב כמעט אבוד, נמני נשאר על הספסל. אבל נדמה היה שרק התקשורת היתה מופתעת מכך. המשימה של קלינגר העונה היתה לא רק לשחרר את מכבי ממחלות השנים האחרונות - התלות המוחלטת בשחקן אחד - אלא גם להכין קבוצה לעתיד, לעידן שאחרי נמני. היכולת של נמני בשליש השני של העונה נתנה לו את ההזדמנות ואולי הכריחה אותו, לעשות - ומייד.

לקלינגר היו את הביצים לקחת הימור לא קטן, על עתידו של המועדון ועתידו האישי. הימור שעבד כל עוד דגו סחב את הקבוצה לתצוגות כדורגל משכנעות, אם כי לא תמיד יציבות. בכלל, כשקלינגר לוקח הימורים, הוא בדר"כ פוגע בול, הבעיה היתה שהוא שכח את הביצים במכולת מרגע שהתבסס במקום הראשון והתחיל לשחק בצורה מבוקרת והגנתית מדי מול נתניה, מכבי פ"ת והפועל ר"ג - אבל אתמול הכל השתנה, למעשה כבר במחצית השניה בטדי.

אתמול אמר קלינגר שנמני הוא המלך, ותאמינו או לא, הוא לא אמר את זה ולא בלהט של הרגע. קלינגר חשב טוב טוב וידע מה הוא הולך לומר, עוד לפני שהמראיין בכלל שאל אותו לדעתו. קלינגר שוב יצא המנצח הפסיכולוגי של הערב, כשהצליח להעביר אפילו לאבי נמני הגדול, מיני סדרת חינוך - המשפט של אתמול נועד אך ורק בשביל נמני, שלא ירגיש שעבדו עליו כאן.

אבל לא רק קלינגר גרם למס' 8 האלמותי להבין שהפעם המרד עלול לעלות לו קצת יותר ביוקר מהפעמים הקודמות. רבות דובר בשבועיים האחרונים על אפשרות המעבר של נמני לקבוצתו של קשטן, מעבר בלתי נתפס מבחינת האוהדים (של שתי הקבוצות). גם לקבוצה אחרת לא היה כדאי לנמני לעבור, מלבד סכום כסף בלתי מבוטל, נמני יכול היה להפסיד את כל מה שבנה במכבי ת"א ובמקום להפוך לסמל צהוב לנצח, הוא היה הופך בעיני האוהדים לצהוב מסוג אחר - בוגד ופחדן שבורח ממשימות קשות. ברגע, הוא היה יכול לאבד את תדמית ה'נשמה' שבנה ב-13 שנות קריירה.

אבל נמני הריח את מה שקלינגר הריח - היה זה הריח המשכר הזה של אליפות מתקרבת. השניים הבינו שבכדי לשחזר את רגעי השמחה המשותפים מהעשור הקודם, הם צריכים לשתף פעולה, אפילו אם בעונה הבאה הם כבר לא יהיו ביחד. נמני, שפתאום הבין שמקומו בהרכב אינו מובטח, הפסיק לרגע לצעוק אחרי כל פס לא מדוייק של חבריו, הוא החל לרדת לגליצ'ים, אסף את הכדור מהרשת, מסר בזמן, שיתף את חבריו, דירבן אותם והפך מדמות שלילית ועצבנית על המגרש, לדמות הכי חיובית שאפשר. ופתאום, לשחקן הזה שלא שיחק חצי עונה, יש כבר 13 שערים (רק 4 פחות מלמלך השערים יניב אברג'יל) ויכולת הנהגה שלא ברור להיכן היא נעלמה.

קלינגר הצליח להחזיר לקהל את נמני הישן והטוב - לוחמני, מרוכז, מדוייק ובעיקר גם אחד שמחייך אחרי המשחק. לשחקן כזה אסור לתת ללכת וגם לא למאמן כזה. לא כל אחד מקבל את הכינוי 'נשמה' - הדרגה הגבוהה ביותר אליה יכול שחקן להגיע מבחינת אהבת הקהל. הבעיה היחידה אולי, היא שביחד עם קלינגר, למכבי יש 2 נשמות.