תחזית מערב: שצ'רביאק יוציא ללייקרס את המיץ?

"יש הרבה דברים שאתה רוצה לעשות בחיים, לרוץ אחרי אלן אייברסון על רגל אחת זה לא אחד מהם" (צ'רלס ברקלי מצדיק את ההחלטה של ברון דייויס לשבת על הספסל במשחק השני)

בתנאים מסויימים זו יכולה להתפתח לסדרה הכי מעניינת בסיבוב הראשון במערב. נקודות התורפה של שתי הקבוצות נמצאות בדיוק היכן שהכוכבים של היריבה משחקים: נסטרוביץ' הוא לא תשובה לשאקיל, וברייאנט משחק נגד כסאות מוזיקליים בעמת השוטינג גארד של הטימברוולבס (ואין צורך להתלהב מההגנה של פילר—את קובי ברייאנט יכול לעצור רק קובי ברייאנט); ובצד השני טורי הדסון מייצג את עקב האכילס של הלייקרס, הגנה נגד גארד שד, וקווין גארנט משחק נגד שומר שאפילו פיל ג'קסון לא בדיוק יודע מי הוא הולך להיות.

מה שמשאיר את עמדת הסמול פורוורד כעמדת המפתח של הסדרה. ללייקרס יש את ריק פוקס.אנחנו יודעים מה אפשר לקבל מריק פוקס. שלשה כשהוא חופשי ובעיקר הגנה של מניאק. שצ'רביאק הוא מקרה מסובך יותר. לשצ'רביאק יש מניירה של כוכב, לוק של כוכב קולנוע, דרישות של כוכב ומשכורת של סופר כוכב. עכשו הוא רק צריך להתחיל לשחק כמו כוכב. אבל בשביל ששצ'רביאק ישחק כמו כוכב ויתן יתרון ברור לטימברוולבס בעמדת ההכרעה הוא זקוק לעזרה: הוא צריך שהגבוהים יקחו ריבאונד, והוא צריך שהדסון יתן את הטון למשחק מעבר מהיר. משחק כזה מוציא משצ'רביאק את כל התכונות הטובות שלו (במשחק העומד שתן הכוכבות עולה לראשו והוא עושה פעולות שהוא חושב שהוא אמור לעשות), ומשחק כזה יוציא ללייקרס את המיץ. הלייקרס הם לא קבוצה צעירה, בטח לא מנטלית. עם הטיסות והמעבר לשבעה משחקים כבר בסיבוב הראשון, הרגליים שלהם נעשות כבדות יותר. קבוצות של פיל ג'קסון (חוץ מהמשחק החמישי נגד אינדיאנה באליפות הראשונה) לא מתמוטטות בפלייאוף. הלייקרס לא התמוטטו מנטלית, הקצב של מיניסוטה, הרדיפה אחרי הדסון, והנסיון לעצור ארבעה שחקנים שרצים למתפרצת בכל פעם שהיה אפשר, מוטט את הרגליים של הלייקרס.

ועוד הבהרה: אין להתייחס, כפי שעשתה התקשורת האמריקאית, בהתפעמות למספרים הסטטיסטיים שהשיג גארנט במשחק השני. זה אמור להיות הסטנדרט שלו בסדרה הזו.

למוריס צי'קס מגיעים קומפלימנטים כמעט זהים לאלו של סילאס, לא? דקות ספורות לאחר תחילתו של המשחק הוא איבד את החלק השני של הקו האחורי הפותח שלו. נכון שפיפן ואנדרסון אפילו לא מזכירים את התפוקה של דייויס ומשבורן בניו אורלינס, אבל הם לא צריכים. לפורטלנד יש מספיק כלים התקפיים והנוכחות של אנדרסון ובעיקר פיפן היתה חסרה בעיקר בדקות האחרונות של המשחק: דאלאס הריצה את אותו תרגיל, חסימה גבוהה של נוביצקי לנאש וניצול המיס מאץ' שבא אחרי החסימה והחילוף בהגנה. פיפן ואנדרסון הם שחקנים ארוכים, לא רק כגראדים—יש להם ידיים ארוכות ומחוייבות הוגנת לשחק הגנה. הם היו נותנים מץ' אפ טוב יותר לנוביצקי מאשר נתן סטודומאייר הום היו דוחפים את היד שלהם כדי לגנוב כדור או שניים.

אבל צ'יקס לא מקבל את המילה הטובה שלו בגלל ההתעקשות שלו לשחק עם מקגיניס. קרוב לודאי שלצ'יקס יש מספיק סיבות טובות לא לשתף את סטודומאייר בפרקי זמן ארוכים יותר—אפילו שהוא החזיר אותו למשחק ברבע השני ואפילו אם שני הגארדים שלו פצועים. אבל המשחק של מקגיניס אתמול, בעיקר בדקות האחרונות גבל בשערוריה. נאש קלע נגדו מתי שרצה, הוא לא הכריח את נאש לעבוד מולו בהגנה ופעם אחת, אחרי סל של פורטלנד, הוא פשוט שכח לרדת מהר להגנה ונתן לנחארה צעד וחצי חופשי. סטודומאייר הרוויח אתמול את דקות המשחק שלו, והיכולת ההתקפית של נאש, חלקה לפחות, היתה טמונה בעובדה שהוא לא הפסיד קלוריות בהגנה. חבל, לא בטוח שההצגה שנתן אתמול וולס תחזור על עצמה, ולא בטוח שפורטלנד השבירה תחזור לעצמה. וגם חבל שהשופטים, בעיקר בכמה החלטות בסוף שברו את יקירת מגזר בוחרי "עלה ירוק". (בעיקר סל השדה של נאש שהוכר כשלוש נקודות והכריח את פורטלנד לרדוף אחרי דאלאס בפיגור של שניים ולא שלוש.

המשחק השני היה אולי המשחק הטוב ביותר בפלייאוף עד עכשיו. אפילו אם היכולת היא לא משהו שלקוח מסרט היילייט, הרי שראינו אתמול חוסן מנטלי ועבודות אימון פנטסטיות בשני הכיוונים. פול סילאס החליט לצאת מהקונבנציה של "ניתן לאייברסון לקלוע כמה שיקלע ונעצור את האחרים" והחליט להתיש את אייברסון בסדרה של שומרים—פאק, אוגמון וווסלי—שהחטיפו לאייברסון מתי שרק יכלו. אייברסון מצידו הוכיח שהוא אולי אינטלקטואל הכדורסל הכי מתקדם בפלייאוף הזה: הוא קלע בהתחלה את הסלים הרגילים שלו—בחדירות ואחרי אין ספור חסימות על קו הרוחב, אבל המכות נתנו עליו את סימניהן בהגנה (ווסלי חגג עליו ברבע הראשון ופאק בהמשך) ומקו העונשין (ההחטאות של שחקן מסוגו של אייברסון הן רק תוצאה של עייפות). לחצי השנה עלה אייברסון אחר: הוא התחיל לשמור על הרכז של שרלוט ולקח לידיו את שרביט הרכז בהתקפה. אייברסון קיצר את המשחק שלו בכמה מיילים טובים: רכז באנ.בי.איי משחק בעיקר בין שתי הקשתות של שלוש הנקודות. האוויר שאייברסון חסך עזר לו לגמור את המשחק בסדרת קליעות מבחוץ (שהוא יצר לעצמו).
חוץ ממנו אנחנו עדים לעבודות אימון מרגשות: את מה שלארי בראון מצליח להפיק מקולמן לא הצליח להפיק אף מאמן אחר בקריירה של השחקן המבוזבז הזה. קולמן השתטח על הרצפה, רדף אחרי קני אנדרסון והתחבר היטב לאופי של השחקנים שמשחקים את הסדרה הזו: שחקנים (כולל אייברסון) שרזרבת הזיעה שלהם גדולה הרבה יותר מרזרבת הכשרון. זו גם הסיבה לפאטיות של ון הורן. בנטס, ליד קיד, ג'פרסון ומרטין הוא היה יכול לפרוח. פה הוא חייב לשחק כדורסל של חוף מזרחי (ע"ע לינץ', תומאס, מקי, סנאו, מגלויר, אוגמון, טריילור, בראון וזו רשימה חלקית). ון הורן, מה לשעות, הוא יותר קליפורניה מפוסטמה בלונדינית עם שבבי סיליקון.

גם סילאס עושה עבודה ענקית: בלי ברון דייויס ועם משבורן פצוע ביד הקולעת יותר ממחצית המשחק, הוא הצליח להחזיק את הקבוצה שלו במשחק עד הסוף ללא שני כוכבי ההתקפה החשובים ביותר שלו. המעבר של הסדרה לניו אורלינס ישנה את יחסי הכוחות לטובתו, בייחוד במשחק השלישי. אבל 79 מ-82 הקבוצות שעלו ליתרון של שתיים אפס ניצחו את הסדרות לבסוף, מה שאומר, וקשה להאמין שקיימת כזאת הסתברות בספורט, שהסיכויים של הסיקסרס להמשיך הלאה טובים מסיכוייו של כוד להיכנס לשער אחרי שהוא נבעט לכיוונו של פביאן בארטז.

1. היינו מאוד רוצים לדסקס כאן את תופעת טרייסי מגרייידי,אבל תודות לעורך הדין שטרן נבצר מהציבור הרחב לחזות במשחק. יש לשוב ולהדגיש את הנקודה הזאת: עד לשנה שעברה יכלו צופי הטלוויזיה לחזות בכל משחקי הפלייאוף בערותי קופסת הכבלים הבסיסית שלהם. השנה, דווקא לאחר שחתם על חוזה הטלוויזיה הגדול ביותר בהיסטוריה של הליגה, החליט שטרן לתת תמורה אמיתית לתחנות שרשמו לו את הצ'ק ולהפחית את מספרמשחקי הפלייאוף שהן ישדרו לטובת הבייבי הפרטי שלו, אנ.בי.איי טי.וי. אכן, איש עסקים ממולח הוא שטרן שלנו.

2. ובכל זאת מגריידי: האם לאור היכולת והמספרים, יש מישהו בטורונטו שמצטער על הבחירה בינו לבין וינס קרטר?

3. ורק שתדעו: הפלייאוף האמיתי, עד עכשיו, מתרחש על הקרח.