חבל שנגמר

זהו זה. הסתיימה לה עוד עונה מופלאה של ליגת הנשים בכדורסל. לא היתה זאת עונה פשוטה, אבל מה שהתחיל בברדק סביב זכויות השידור שאיים על קיומה של הליגה וגרם לדחייתה, והמשיך בחוסר ידיעה עם אילו סגלים יסיימו קבוצות את העונה בגלל המצב הבטחוני, נגמר בקול תרועה רמה, עם פלייאוף מרתק ודרמה ספורטיבית, שמבססת את העולם שבין רמלה לרמה"ש כאלטרנטיבה האמיתית לחובבי הכדורסל התחרותי בישראל.

"אנחנו לא מכבי ת"א של כדורסל הנשים", מיהרה אורנה אוסטפלד להכריז בסיום המשחק החמישי של סדרת הגמר ברמלה. "למכבי ת"א אין מתחרים בליגה ואילו בכדורסל הנשים יש הרבה יותר מתח ועניין. השנה זה אנחנו, בשנה הבאה זו קבוצה אחרת". אז ליגה של מכבי ועוד X קבוצות אין בכדורסל נשים, אבל דווקא השנה, הוכיחה רמה"ש עד כמה היא קבוצה גדולה, ולא רק בגלל הדאבל השני או האליפות השלישית ברציפות.

את העונה הסדירה סיימה רמת השרון רק במקום השלישי ובאיזשהו מקום היה נראה שהקבוצה קצת שבעה. רמלה או רמת חן נראו חדות כבר מהפתיחה ובשלבים מסויימים נראה היה שהאלופה אפילו לא תזכה להזדמנות להגן על תארה. אבל, ככל שהעונה התקדמה, התגבשה ברמה"ש קבוצה מנצחת, שבפלייאוף, אחרי פיגור 2:1 מול רמת חן ונגד יתרון הביתיות של רמלה בגמר, הדגימה עד כמה מה שעושה קבוצה לגדולה היא היכולת להתעלות ברגעי האמת. וכשחושבים על זה, כנראה שההשוואה למכבי ת"א מהגברים באמת לא רלוונטית.

משחק קבוצתי אמיתי, לא רק בראיונות שאחרי משחקים, נסיון לצד כשרונות צעירים; זרות, שגם אם לא לאורך כל העונה הניבו את התפוקה המקווה, הצליחו להחזיק את הקבוצה בחיים; ניהול נכון מחוץ למגרש שהקרין הרבה שקט ובטחון, וחדות של המנהלת מהקווים, שידעה להעיר את הבנות ולהחדיר בהם את האמונה שאפשר גם הפעם, למרות הכל; וכמובן - קהל תומך מאוד ואולם ביתי - לא משאירים מקום לספק. רמת השרון דאבליסטית ראויה.

ההישג הגדול של טל נתן דווקא לא היה הכמעט אליפות העונה, אלא הדרך הדומה (סטטיסטית לפחות) שעשה עם מכבי רעננה בעונה שעברה. בקיץ האחרון, כשחתם באליצור רמלה, היה ברור שגם שם הוא הולך לעשות דברים גדולים.

משחק אחד בלבד, 2 וחצי שניות בעצם, זה מה שהיה חסר לו כדי להפוך את העונה הזאת למושלמת, אבל גם כך, אי אפשר לסכם את העבודה שלו ברמלה כאכזבה. על כמות המשחקים שרמלה ניצחה בקלות העונה אין טעם להרחיב, למרות שגם שם רב תפקידו. את הקרדיט האמיתי שלו, קנה טל נתן במשחקים בהם פיגרה הקבוצה בהפרש לא קטן, כמו במשחק המכריע של סדרת הגמר, וידעה לחזור לתמונה. גם כשנראה היה שהשחקניות שלו מתחילות לאבד אמונה, הוא תמיד היה שם כדי לכוון, לבצע את השינויים הדרושים ואם צריך, גם לשטוף את המוח, רק לא לוותר.

לא פחות חשוב, האישיות המוחצנת שלו מוסיפה הרבה צבע וססגוניות למשחקים של רמלה ולליגה בכלל. מדהים היה לראות את שיתוף הפעולה שלו עם שדרני הקוים של ספורט 5, לא רק בתחילת, סיום ומחצית המשחק, אלא גם בפסקי הזמן ותוך כדי מהלך המשחק. משתף את הצופים בהחלטותיו, תמיד סבלני, תמיד מחייך, תהיה מה שתהיה התוצאה.

כשהמציאו (כבר לפני עשרות שנים) את המונח הזה "שחקנית נשמה", כנראה שתפרו אותו במיוחד עבור לימור מזרחי, שהצטרפותה במהלך העונה, היתה אולי הארוע הממשמעותי ביותר בדרך לאליפות השלישית של רמה"ש.

הרבה מהדאבל של רמת השרון צריך לזקוף לזכותה של השחקנית שכבר עברה כמעט הכל בכדורסל שלנו וידעה להיכנס, בדרכה, לנעלי המנהיגות הגדולות של אלומה גורן. הנתונים של מזרחי: 15.2 נק' ו-4.1 ריב' בבמוצע למשחק, רק מחזקים את היותה הישראלית המצטיינת של העונה.

עוד ישראליות שבלטו השנה: לירון כהן ואורנית שוורץ (אליצור רמלה), טל זלץ (מכבי רמת חן), שרית ארבל (מכבי אשדוד), תמר מעוז (רמה"ש).

אין ספק שהצלחת הליגה השנה ובכלל, קשורה גם לזרות ששיחקו כאן. שלא כמו אצל הגברים, שם זרים באו והלכו ברכבות אויריות, או נזקקו לזמן רב כדי להצדיק רק חלק מהתקוות שתלו בהם, אצל הנשים הזרות היוו את הכח המניע בכל קבוצה, במה שנראה כשילוב הרמוני בהרבה מהמקובל אצל הגברים, גם מחוץ למגרש, עם השחקניות המקומיות. המלחמה בעירק אמנם הבריחה כמה וכמה זרות ופגעה כנראה בעיקר במכבי אשדוד, אבל בסופו של דבר, גם בפלייאוף הן היו חלק מרכזי בהצגה.

מעל כולן בלטה השנה ויקי הול, שחקנית רמת חן, שסיימה כמלכת הסלים, והיתה הגורם הדומיננטי בעונה המוצלחת של רמת חן השנה, למרת שהסתיימה ללא תארים. הממוצע של הול בעונה הסדירה עמד על 26.1 נק' ו-7 ריב' למשחק. הול, שכנראה שתמשיך גם בעונה הבאה בקבוצה, רק צריכה לידה עוד סקוררית שתישא עמה במעמסה ההתקפית ואז הפלייאוף הבא של רמת חן עשוי להסתיים בצלחת.

המרעננת הרשמית של הליגה. קבוצה שרק השנה עלתה לליגת העל, מצאה את עצמה בפיינל פור ואם לא המלחמה בעירק, שהבריחה את הזרות, אולי היתה יכולה ללכת עד הסוף. וכל זה אחרי שבתום הסיבוב הראשון היא היתה במקום האחרון בטבלה. אפילו חולון המפורקת היתה עם יותר נצחונות באותו שלב.

אבל התלכיד שבנה המאמן טל אריה, שההימור שלו על שרית ארבל הוכח כמוצלח במיוחד, לא נשבר. נצחונות על ה'גדולות' - רמלה ורמה"ש (בחוץ) ועמידה בלחץ במשחק העונה של הקבוצה, שני מחזורים לסיום מול רעננה, הביאו אותה עד למקום הרביעי ולפיינל פור, שם סיימה את דרכה עם הפסד 3:1 בסדרה מול רמלה. בשנה הבאה היא כבר לא תהיה הפתעה.

הקבוצה שנעצרה בעונה שעברה רק בגמר הפלייאוף מול רמת השרון, נראתה כמו צל של עצמה לאורך מרבית העונה. לא הרבה השתנה בקבוצה, מה שהופך את הבינוניות והמקום השישי למאכזבים במיוחד. שלד השחקניות אמנם השתנה, אבל אלו שהחליפו היו אמורות לתת את התפוקה במקומן, גם המגרש הביתי והקהל התומך היו אמורים להמשיך לתת לקבוצה תנופה, אבל כנראה שההפסד בגמר בעונה שעברה, כפי שקורה לא מעט פעמים בספורט, הוציא להן את המיץ. נדידתו של טל נתן לרמלה בטח לא הועילה.

כשהדבר היחיד המעניין בליגת הגברים היא מי תסיים במקום השני (הרי אפילו היורדות - ראו מקרה ראשל"צ - כבר לא יורדות בה), הדבר הכי מעניין בכדורסל הישראלי זו ליגת הנשים, אלא שבשל הקיצוצים בערוץ הספורט ספק רב אם נזכה לראות את הליגה הזאת על מסכנו גם בעונה הבאה.

ראוי שבאיגוד הכדורסל יתגייסו למאמץ ויעמדו על הרגליים האחוריות כדי להבטיח את המשך קיומה הפורה של ליגת הכדורסל הראויה היחידה בישראל, ועם כל הכבוד למשחקים של מנצ'סטר יונייטד המועברים פה חי בערך פעמיים בשבוע, כדאי שבספורט 5 יזכרו שהפלוס והמחוייבות האמיתיים שלהם, הם קודם כל לספורט הישראלי.