הסכיזופרניה של קובי

בגיל 24 (וחצי), כל צעד, כל זריקה וכל החלטה של קובי בראיינט נמדדים בזכוכית מגדלת. המבחן המתמיד בו מעמידים אותו האוהדים והפרשנים, בניסיון להשוות אותו לגדולים אחרים, מהעבר וההווה (או גם), הוא מרתק תמיד, אבל עושה לו עוול גדול. גם ההשוואה לסופר-סטארים האחרים המועמדים לתואר ה-MVP של העונה. עוול, משום שאף שחקן, לפחות ב-20 שנים בהם אני עוקב אחר ה-NBA, לא התמודד עם סיטואציה מקצועית כל כך מורכבת כמו זו של קובי בלייקרס.

מטבעו, כמו מייקל של אז או טי-מאק של היום, קובי הוא קודם כל סקורר. אבל בלייקרס, לצדו של שאקיל ותחת פיל ג'קסון, הוא נדרש קודם כל לניהול משחק. ואל תתנו לתיאור התפקיד של הפוינט גארד דרק פישר להטעות אתכם, הפליימייקר של הלייקרס הוא אחד – קובי בראיינט, שממלא לאורך חלקים גדולים מהמשחקים תפקיד דומה לזה של פיפן בשיקגו, שעשה את עבודת ניהול ההתקפה, השחורה יחסית, עבור ג'ורדן.

סקורר, על מנת שיבוא לידי ביטוי בצורה האפקטיבית ביותר, צריך קבוצה שתעבוד בשבילו. שתחסום, שתפנה ושתדע מתי ולאן לתת לו את הכדורים. במיוחד בפתיחת המשחק, כדי להכניס אותו לקצב ולחמם לו את היד. בלייקרס, ובניגוד לדימוי שרבים מנסים להלביש לו, קובי הוא זה שעובד בשביל הקבוצה. עד שזה מגיע לדקות האחרונות במשחקים צמודים. אז שאקיל מתקשה לקבל כדור מול הגנה אגרסיבית יותר שכבר לא סופרת עבירות, בטח כשהקורבן הוא קלעי עונשין לא אמין במיוחד, והקבוצה הופכת להיות הקבוצה של קובי. ממצב פיפן קובי צריך לעבור תוך שניות למצב ג'ורדן.

זה בולט במיוחד ברבעי הסיום ובהארכות, אך זה קורה בתזמון משתנה גם במהלכם השוטף של משחקים. וכך, מעבר לקושי הגדול בפני עצמו של לנהל משחק עם חבורה מאוד מוגבלת שמשחקת בשביל מישהו אחר וכמובן, לנצח משחקים, לעתים כמעט לבד, ברגעי הקלאץ', עומדת בפני קובי משימה מסובכת עוד יותר - להצליח לעבור ממצב למצב תוך כדי משחק. לשחקנים גדולים לקח זמן לעשות את המעבר הזאת לאורך קריירה שלמה, פה, ילד בן 24 צריך לעשות את זה כמעט מדי משחק - להיות פיפן וג'ורדן באדם אחד. השניים, כידוע, עברו דרך ייסורים לא קצרה עד שלמדו להסתדר באותה קבוצה, אז לעשות זאת באותו גוף זה ודאי לא קל.

השנה, בגלל מצב הבוהן והחשק של שאק, נאלץ קובי לבצע את שינויי המצב האלו כמה פעמים לאורך העונה. בפברואר, כשהוא היה הגו-טו-גאי של הקבוצה לאורך כל 48 הדק', ראינו מה הוא מסוגל לעשות, כשסיים את החודש עם ממוצע של למעלה מ-41 נק' ב-50 אחוזי קליעה והוביל התאוששות קבוצתית. לאורך העונה, לעומת זאת, השינויים האלו הקשו עליו לייצב את הקצב והקליעה שלו. התוצאה – אחרי ארבע עונות בהן קלע בין 46.4% מהשדה ל-46.9%, נפלו אחוזי הקליעה שלו העונה ל-45. והפער נראה משמעותי עוד יותר אם לוקחים בחשבון את השיפור הדרסטי באחוזי הדיוק לשלוש - כמעט 39 אחוז למי שנע סביב ה-30% בעונות הקודמות.

עוד קושי לא קטן – בניגוד לג'ורדן בשעתו או טי-מאק כיום, לקובי לא היה זמן לשלם שכר לימוד. כבר בגיל 21, כשהוא רק מתחיל להתבשל כשחקן, הוא היה בורג מרכזי בקבוצה אלופה וכשמשחקים בשביל הדבר האמיתי – מרחב הטעויות, דבר כל כך נחוץ לשחקן צעיר שמנסה להתקדם, הוא קטן בהרבה. גם העונה, בפעם הראשונה בה נראה כי יש לו אחריות שווה לפחות לזו של שאק להצלחת הלייקרס, אף אחד לא יחמיא לו על פחות מאליפות. מצד שני - לשלוח את שאק אל הקו זאת כבר לא תרופה כל כך יעילה (63% העונה - הגבוה בקריירה שלו, ולמעלה מ-70% מאז אמצע מרץ), כך שייתכן שהעומס עליו בסיום משחקים יהיה מעט קטן יותר העונה.

לא שצריך לתת לקובי הנחות. כאחד שהמשחק וההתנהלות שלו מכריזים בגלוי שהוא הגיע לליגה כדי להיכנס להיסטוריה, הוא ראוי להיבחן במבט נוקב ומעמיק, אבל למרות זאת ולמרות האנטגוניזם הברור שמעוררת ההצלחה וההילה של נער הוליוודי שיש לו הכל, ראוי לזכור שרמת הקושי בה נבחנות היכולות שלו היא גדולה בהרבה ממה שנראה במבט ראשון.

בטור הקודם שלי, עוררתי את כעסם של כמה גולשים, שלא אהבו את הפסילה האוטומטית של קבוצות המזרח מרשימת המועמדות לאליפות. אז למי שעדיין יש הסתייגויות, מוזמן לקרוא את המאמר של פרשן ה-ESPN, פיטר מיי (ראו קישור), שטרח גם לבזבז כמה מלים של הסבר לטיעון הכל כך ברור הזה. מי שראה את פילדלפיה, שחגגה בחודשיים האחרונים על המזרח, מקבלת בראש בבית מיוסטון וסקרמנטו, בוודאי לא יזדקק לזה.

אבל אני רוצה לקחת את העניין עוד צעד קדימה ולאמץ את אחת ההצעות שהעלה מיי במאמרו – ביטול שיטת הפלייאוף על בסיס המבנה האזורי, במטרה ליצור סדר משחקים הוגן יותר ובעיקר – סדרת גמר מלהיבה יותר.

תמצית הרעיון: לקחת את 16 הקבוצות עם המאזנים הכי טובים בכלל הליגה, לדרגן על פי מאזנן העונתי ולערוך את פלייאוף בשיטה המסורתית, בה בסיבוב הראשון תפגוש המדורגת 1 את המדורגת 16, המדורגת 2 את המדורגת 15 וכך הלאה. כל מי שראה את סדרת גמר המערב בפלייאוף של העונה שעברה, בין הלייקרס לקינגס, יודע שזה היה הגמר האמיתי. בשיטה המוצעת, המנצחת לא היתה צריכה לטחון מים מול יריבה נחותה מהמזרח בסדרה שרק הרסה את הטעם הטוב שהשאיר גמר המערב, כי זה באמת היה הגמר האמיתי.

בתמונת המצב הנוכחית בליגה, היינו מקבלים העונה פלייאוף שיכלול 9 קבוצות מהמערב ו-7 מהמזרח. מישהו באמת מעדיף לראות את מילווקי בסיבוב הראשון על פני יוסטון?

שינוי מעין זה ימנע קיפוחן של קבוצות עדיפות רק בגלל שיוכן לאיזור חזק יותר ועם זאת ימנע השתלטות מוחלטת של איזור עדיף, כפי שקורה עם המערב היום. מצד אחד, הקבוצות המשחקות בו עדיין ייפגשו הרבה יותר מול הקבוצות מאותו איזור בעונה הסדירה, מה שהופך את השגת סף הכניסה לפלייאוף למשימה קשה יותר, ומצד שני, המפגש המשמעותי יותר עם המערב העדיף יכריח את המזרח לקצר את תהליך הדבקת הפערים.

לא קל יהיה לבצע שינוי מעין זה בספורט האמריקאי המכבד כל כך מסורת, אבל הסיבה בגללה נוצרה החלוקה הזאת מראש – הקושי והעלויות בנסיעות למרחקים ממזרח למערב, רלוונטית הרבה פחות כיום, ודייויד סטרן, כמו כל חובב כדורסל ישראלי, יודע שליגה בה הגמר הוא לא הדבר האמיתי לא יכולה להיות עסק מצליח באמת.

בעונת 2004/05 תתווסף קבוצה חדשה משארלוט לליגה. בהנהלה כבר דיברו על שינוי מבני וחלוקת הליגה לשישה בתים של 5 קבוצות במקום ארבעה בתים. אם בנוסף לאימוץ ההצעה הקודמת, ינצלו סטרן והחברים את ההזדמנות גם כדי לקצר את העונה הסדירה ב-15 משחקים לפחות, הרווח יהיה כולו שלהם. ושלנו.

ג'רי קראוס, האיש שבנה סביב ג'ורדן את אחת מהאלופות הגדולות בהיסטוריה של ה-NBA, אבל גם זה שהבריח את ג'ורדן, פיפן וג'קסון והתקשה לשקם את ההריסות, הלך הביתה.

מייקל מסיים בסוף העונה את חוזהו ומאחר והתיר את חוזה חמש השנים שחתם עם וושינגטון לפני שלוש עונות, כדי שיוכל לחזור לשחק, אין לו כל מחוייבות חוזית לוויזרדס בסוף העונה.

"יודעי דבר" בתקשורת האמריקאית מדברים על הצטרפות צפויה שלו לקבוצה החדשה בשרלוט ולבעל הבית השחור (היחיד בליגה), רוברט ג'ונסון. כמה מכם מוכנים להמר נגד חזרה מהאגדות שלו במקום קראוס לשיקגו? ואל תתפלאו אם זה יהיה גם לעוד עונה - אחרונה באמת – על הפרקט.