העונה הסדירה ב-NBA מתקרבת סופסוף לסיומה. מלבד הדיונים הסוערים הצפויים לנו סביב בחירת ה-MVP, הרי שאפשר סופסוף להתחיל ולהתמקד בעיקר המאבק על האליפות. וכדי לעשות זאת, אחרי שגמרנו (כמעט) להלל ולשבח ילדים שהפכו לשחקנים, שחקנים שהפכו לכוכבים וכוכבים שהפכו לסופר סטארים, הגיעה העת לבחון מי יכולה ללכת עד הסוף. ואם להשתמש בשפת האוסקר שפגע בנו לרגע השבוע זה הזמן להכריז על רשימת המועמדות הסופיות לטבעת השנה. כאלה יש שלוש.
הקונצנזוס
על מקומן של סקרמנטו והלייקרס ברשימה קשה ומיותר יהיה להתווכח. אלופי השלוש השנים האחרונות עדיין מתבססים על הצמד הכי קטלני בליגה ועדיין מונהגים על ידי אחד מהפסיכולוגיים הגדולים ביותר בתולדות הספורט המקצועני. היכולת במרבית שלבי העונה וההיעדר הביתיות לאורך כל שלבי הפלייאוף, אמנם מעוררים סימני שאלה גדולים באשר ליכולתם להפוך לקבוצה הראשונה שזוכה באליפות רביעית ברציפות מאז הסלטיקס של שנות ה-60' (שעצרו רק ב-8), אבל לגבי זכאותם להילקח ברצינות כמועמדים לכך, אין ספק.
הקינגס, שכבר בשנה שעברה היו קרובים מאוד לנשל את הלייקרס, עדיין נראים כבשלים ביותר לעשות זאת השנה. הם אמנם לא דרסו את הליגה, כפי שאפשר היה לצפות מקבוצה שסיימה את העונה שעברה עם המאזן הטוב בליגה (21:61) והטוב שלה בהיסטוריה, בפלייאוף הרשימה אפילו עוד יותר ושמרה על הבסיס שלה במלואו, אבל השנה, מלבד הפציעות של וובר ופג'ה, הם סבלו גם מהיעדרות ארוכה של ביבי וארוכה עוד יותר של פולארד. וובר, ביבי ושות' נראים כמי שמכינים את עצמם לקראת העברת הילוך בפלייאוף ובכל מקרה, אחרי סדרת הגמר של השנה שעברה, הם היו צריכים לתת לנו סיבה ממש טובה כדי לפסול אותם אפילו ממועמדות. אם מישהו יודע על כזאת, אשמח לשמוע.
הכאילו מועמדת
דאלאס, כמי שמוליכה את הליגה וכנראה גם תסיים ראשונה, היתה צריכה להיכנס כמעט אוטומטית לרשימה, אבל אחרי הנחיתות הברורה שלה בחצי גמר המערב מול סקרמנטו (4:2 בסדרה), היא היתה צריכה להראות יותר מזה העונה. המאזן השלילי שלה נגד סקרמנטו, הלייקרס וסן אנטוניו (7:4), והרכות שלא נעלמה מההגנה, נותנות את הרושם שזה עדיין לא זה. העובדה שכמעט כל המשחקים האלה היו צמודים, רק מחזקת את התחושה. ההבדל ההגנתי וההתקפי - ביחס הפוך שאדוארדו נהרה וראג'ה בל יוצרים בזמן שהם על המגרש הוא רק סימן אחד בולט שמעיד על חוסר הבשלות של המאבריקס. ואל תתנו לניצחון הקל הצפוי להם בסיבוב הראשון, אם הרוקטס אכן יהיו אלו שיפגשו אותם, להטעות אתכם. בפוטבול אפשר לנצח עם קבוצת הגנה וקבוצת התקפה, בליגת העל של קשטן ושום אפשר לקחת אליפות עם נצחונות על הקטנו. ב-NBA, מה לעשות, זה פשוט לא עובד.
מה שמביא אותנו לסן אנטוניו, לה היה בשנה שעברה פלייאוף שהשאיר עוד יותר סימני שאלה מזה של דאלאס, אבל הספרס, לעומת זאת, נתנו תשובות ברורות למדי. במקרה הזה, ה-2:8 נגד שלוש הגדולות האחרות הוא רק חלק מהסיפור. סן אנטוניו של העונה היא פשוט קבוצה שיש לה כמעט הכל.
והצלע השלישית
דייויד רובינסון בעונת הפרישה הרגועה שלו, הפך להיות עוד שחקן משלים בקבוצה הזאת, ואפילו לא החשוב שבהם, והספרס הפכו את הטלאים סביב טים דאנקן לפאזל משוכלל, אתלטי וגמיש. לדאנקן אולי אין לידו שום דבר שדומה לקובי בראיינט, אבל בניגוד לשאק, יש לו קבוצה.
שמונה שמשחקים 20 דקות ומעלה לערב (עוד שלושה משחקים 10+) וחמישה שקולעים 9 נק' ומעלה, עושים הרבה יותר מאשר לעמוד מסביב לדאנקן ולחכות. מלבד טוני פרקר, בו אגע בהמשך, הקו האחורי שלהם, שמאייש שלוש עמדות בחמישייה, כולל את ברוס בואן שהוא לא רק אחד השומרים האישיים הטובים בליגה, אלא גם קולע ב-43 אחוז משלוש, ואת סטיב ג'קסון המשתפר, אתלט וקלע לא רע ועוד אגו קטן. מהספסל יש להם את ספידי קלקסטון, ששווה אפילו יותר 10 דקות לא רעות של מנוחה לפרקר, את הידית (לשעבר?) של סטיב קר ואת מי שהופך למחליף הכי חשוב בקו האחורי, עמנואל ג'ינובילי. מאנו שומר (וחוטף) יותר טוב ממה שהיית מצפה מרוקי שהגיע מהיורוליג, יודע ליצור לעצמו מצב קליעה ובעיקר - נותן עוד שחקן עם ביצים לרגעים בהם זה מה שמנצח. סטיב סמית', איש ושחקן נחמד, אבל לוחם קטן מאוד, נדחק במהלך העונה לקצה הספסל, ומי שחושב של-7:31 מאז תחילת השנה אין קשר לזה, לא ראה את הספרס משחקים.
טים דאנקן, עם כל הכבוד לקובי, גארנט וטי-מאק, יהיה שני רק לשאקיל במרבית התשובות של המאמנים והמנהלים המקצועיים בליגה לשאלה 'על איזה שחקן היית בונה קבוצה?'. עם מאליק רוז, שנראה איכשהו הרבה יותר מנוסה משחקן של עונה שביעית ושמצליח, בשקט, להשתפר מעונה לעונה ולהפוך לפקטור גם בהתקפה, ועם הניסיון שיש לקווין וויליס בן ה-40 על הספסל, דאנקן כבר לא תלוי במצב הגב של דייויד רובינסון. למרות זאת, מול הלייקרס או הקינגס, עוד כמה משחקים עם טעם של פעם מצד החייל הוותיק, יכולים להיות ההבדל בין מועמדת לזוכה.
יש נטייה לדבר במקשה אחת על הספרס של השנתיים הקודמות, אבל צריך לזכור שבעונה שעברה החל בסן אנטוניו תהליך בניה מחדש, סביב דאנקן, שנמשך השנה. חמישה משמונת השחקנים המרכזיים ברוטציה - פרקר, בואן וג'קסון (בעונה שעברה), ג'ינובילי וקלקסטון (העונה), הגיעו מאז. הדבק שתופס את הבנייה הזאת אמנם עובד כבר לגמרי לא רע, אבל קשה להאמין שבשנה הבאה לא תהיה בסן אנטוניו קבוצה טובה עוד יותר. מי שיכול לעשות את ההבדל כבר השנה הוא טוני פרקר.
טוני בונפארטה
השד הזריז הרשים מאוד כבר בעונת הרוקי שלו, אבל העונה הצליח להחליף את תווית השחקן המבטיח בשחקן מוכיח. הוא העלה את התפוקה ההתקפית שלו ל-15.8 נק' ו-5.3 אס' למשחק לעומת 9.2 ו-4.3 בעונה שעברה, שיפר את אחוזי הקליעה (45.8% מהשדה לעומת 41.9% אשתקד, 34.7% מהשלוש לעומת 32.3% ו-75.1% מהקו לעומת 67.5%)ואולי הכי חשוב - הראה שהוא יודע לנצח משחקים. בדקות הסיום, פרקר משמעותי (ומנצח) בספרס כמעט כמו קובי בלייקרס.
הדריבל שלו שובר הגנות לא הרבה פחות טוב מזה של אייברסון והבנת המשחק שלו והשליטה בו הולכות ומשתבחות. במהלך המשחק זה בדרך כלל פחות משמעותי כי מי שמקבל את מרבית ההחלטות הוא טים דאנקן שכמעט כל כדור בהתקפה עובר דרכו, אבל בלחץ של רגעי הסיום לדאנקן, ממש כמו לאוניל בלייקרס, קשה לקבל את הכדור. העובדה שגם ברגעים האלה מצליח פרקר לקרוא את ההגנה ולהגיב מהר מדברת המון בזכותו של ילד בן 20 לו זאת רק עונה שניה ב-NBA ובכדורסל האמריקאי בכלל. היהירות (הצרפתית?) שנודפת ממנו אולי היתה עושה לו צרות בקבוצה אחרת, אבל בעולם האין-אגו של סן אנטוניו זהו חידוש מרענן.
הספרס, כך מספרים יודעי דבר, מתכננים ללכת חזק בקיץ על ג'ייסון קיד שהופך לשחקן חופשי. לפי ההערכות בסן אנטוניו, שמתבססות רבות על החיבה ההדדית השוררת בין דאנקן לקיד, כנראה שהם גם יצליחו. קשה לראות קומבינציה בה קיד מגיע ופרקר נשאר ובזמן האחרון לא בטוחים בסן אנטוניו שהחלפה תהיה להם כדאית.
פרקר עצמו התלונן לא מזמן שההתקפה של פופוביץ' קצת מגבילה אותו כי מה שקורה הוא ש"פשוט מכניסים את הכדור לטימי ומחכים לראות מה יקרה". קיד, לא רק שמבוגר מפרקר ב-10 שנים, גם בא לידי ביטוי במיוחד בקבוצה שמתבססת על משחק מעבר מהיר. הקליעה של פרקר, שהשתפרה משמעותית מאז שהגיעה לליגה, טובה כבר היום כמו זו של קיד וזהו נתון קריטי בקבוצה שמתבססת על שחקן כמו דאנקן. אין ספק שקיד כיום הוא שחקן שלם הרבה יותר מפרקר, בטח אם מדברים על הגנה, אבל כשחושבים על מה שהספרס צריכים לפאזל ובמיוחד על העתיד, לא בטוח שוויתור על פרקר לטובת קיד יהיה צעד חכם. זה כבר שייך לעונה הבאה, אבל עצם קיום השאלה מבהיר עד כמה יש לדאנקן עם מי לשחק.
בסן אנטוניו, בניגוד ללייקרס וסקרמנטו, אין לחץ לקחת אליפות כבר השנה, טים דאנקן עוד לא בן 27 (ב-25 באפריל) וההרכב מסביבו מלא פוטנציאל לשיפור בכל העמדות, אבל להזכירכם, לפני שג'קסון לימד את שאק וקובי לשחק ביחד, הספרס היו האחרונים לענוד טבעות. המעבר בקיץ מאלמודום הגדול והמנוכר ל-SBC הביתי יכול גם לעזור להם לנצל את יתרון הביתיות שיהיה להם לפחות במרבית שלבי הפלייאוף. גם ברבע האחרון של המשחק בו השלימו את הסוויפ העונתי על הלייקרס, כשזה נהיה קצת צמוד, נראו דאנקן ושות' לא לגמרי בטוחים ביכולת שלהם לנצח את קובי, אבל הפעם, וזה הבדל לא קטן, הם עשו זאת. הלייקרס הם עדיין הכי מסוכנים ומפחידים מבחינת הספרס, אבל אם סקרמנטו או מישהו אחר יעשה להם את העבודה, הם יותר ממסוגלים ללכת עד הסוף.
הבהרה
אף אחד לא באמת הולך לשאול למה לא טרחתי אפילו להסביר את פסילת מועמדותם של פורטלנד, מינסוטה או כל קבוצה שתגיע מהמזרח, נכון?