תעירו אותי כשזה ייגמר

עוד משחק עונה בין מכבי חיפה להפועל ת"א מגיע. שתי קבוצות שהפכו את המאבק על האליפות למגרש המשחקים הכמעט פרטי שלהן. קרנבל באדום-ירוק. יעקב 'הנשיא' שחר ומושיק 'אדום עולה' תאומים חוגגים בימים אלו את ההשקה המשודרגת של ערוץ (שתי) הקבוצות שלהם. אמריקה. אבל כשחושבים רגע על איך שהקבוצות שלהם נראות על הדשא, אני במקומם הייתי פוחד מאוד מנתוני הרייטינג.

שש או שבע פעמים העונה יצא לי לראות העונה את הפועל ת"א בשידורים ישירים. אף פעם לא החזקתי מעמד ער עד סוף המשחק. ביום שני, מול אשדוד, אפשר היה להאשים את השעה המאוחרת בה התקיים המשחק, אבל זה לא יהיה נכון. הניקורים, למרות השער היפה של אפק, התחילו עוד בדקה העשירית. בערך בדקה ה-30 כבר נעצמו עיניי לחלוטין. כשהתעוררתי, 20 דקות לסיום, הבנתי שלא הפסדתי יותר מדי.

אני לא יודע את מי להאשים בשעמומונים הקרויים "משחקי קבוצת הכדורגל של הפועל ת"א בליגת העל". את ערוץ 10, שכל משחק ששידר עד היום של הקבוצה האדומה של תל אביב, הסתיים במקרה הטוב עם כדור אחד ברשת, את דרור קשטן שדובק בעיקשות בשיטה שלו, את השחקנים האפאטיים, או את שחקני הקבוצות היריבות שפשוט לא מעיזות לנסות מול 'השיטה' של קשטן. במקרה הזה, מבחן התוצאה הוא הקובע.

פיני בלילי, שהודות למהירותו היה אחד הגורמים המרכזיים באליפות של עונת 2000, כבר לא רץ. לקראת סיום המשחק מול אשדוד, הוא הגיע למצב מימין ממנו, רק לפני שנתיים, היה מתחיל בטיסה מהירה לכיוון מרכז הרחבה שנגמרת בהשארת שלושה-ארבעה מגינים מאחוריו ובבעיטה חזקה לשער. הפעם הוא נע בכבדות, הסתבך, חזר אחורה ומסר לאבוקסיס שהיה כמעט על קו החצי. וזה נמשך כך כבר כמעט שתי עונות. זמן רב עבר מאז כבש החלוץ הצעיר שער בלילי טיפוסי. שער שמתחיל בפריצה מהירה ונגמר תוך מאית השניה עם כדור ברשת. קלשנקו, החלוץ השני, לא ממש מאופס גם הוא לאחרונה ומרבה להחמיץ במצבים של אחד על אחד. האא, ויש גם את אבוקסיס, הפרופסור לביזבוז זמן. בית ספר לכדורגל.

ברבע השעה האחרונה ביום שני, שיחקו נטו אולי שתי דקות של כדורגל. לאוהדי הפועל נמאס כבר הרבה לפני כן ורבים מהם שרקו בוז וקראו "בושה" ו"ביזיון". לא מפתיע, הם הרי משלמים בשביל הדבר הזה. למזלה של הפועל ת"א, היריבה הגדולה שלה מייבשת לא פחות.

את האנמיות של מכבי חיפה, עם מאמן שדוגל בשיטה התקפית, קשה להסביר, ועוד יותר קשה לראות. היכולת החלשה, למרות הנצחונות האחרונים, נראית בבירור כל דקה במגרש. השחקנים 'עומדים יפה על המגרש' ברוב שלבי המשחק. תנועה ללא כדור כמעט ולא קיימת והחבר'ה נראים כאילו הם בכלל עושים טובה שהם רצים מדי פעם, כשהם בטוחים שהאקשן, והשערים, יגיעו בסופו של דבר. אבל מה שהיה נכון בתקופת בניון ואחר כך בתקופת יעקובו, כבר לא תמיד תופס היום. למזלם, בניגוד ליריבתם בשבת, יש להם עדיין כמה שחקנים שבפעולות יחיד יכולים לגמור משחק.

פתאום אני מתגעגע לאוהדי בית"ר מעונת זאבי-גוטמן. העונה בה נוסדה תנועת ה-'ניצחון זה לא הכל' הישראלית. וכנראה גם גוועה. ייקח הרבה זמן עד שמאמן כלשהו בטדי ישכח איך אלי גוטמן, שהצליח להביא את הקבוצה למקום הראשון, גורש רק בשל סגנון המשחק הכבוי שהיה לקבוצה בתקופתו. אז יכול להיות שאם הם היו יודעים לאן הם יגיעו תוך שנתיים-שלוש, גם אוהדי בית"ר היו מוכנים לוותר קצת על העקרונות המקודשים שלהם, אבל לפחות הם נלחמו עבור האהבה שלהם - כדורגל, ולא רק נקודות.

מה שמחזיר אותנו שוב למשחק בשבת. שני המשחקים הקודמים העונה בין חיפה להפועל ת"א, כבר הוכיחו שלמשחק כדורגל מרתק לא כדאי לנו לחכות. את הסיבה לכך אפשר אולי לראות בדברים שיוסי אבוקסיס אמר אחרי ה-0:1 על אשדוד, ש"הם פוחדים לאכזב את האוהדים". מה שבטוח הוא, שאם שתי קבוצות הכדורגל המובילות בישראל ימשיכו לשחק ככה, הם לא רק שיאכזבו את אוהדיהם, אלא את כל מי שהכדורגל הישראלי יקר לו.

ועל הרייטינג של ערוץ הקבוצות כבר דיברנו?