"את הסיפור הזה אני מספר בפעם הראשונה. לקראת עונת 1993, בית"ר ירושלים סגרה איתי על חוזה לעונת השאלה אחת מהפועל תל אביב, תחת המאמן דרור קשטן. סכום ההשאלה היה 20 אלף דולר וסוכם בין משה דדש ליו"ר הפועל תל אביב מוני הראל. למרות שהיו מי שהוציאו לי שם של מי שחי לכאורה חיים לא ספורטיביים, בית"ר רצתה שאגיע. התחלתי להתאמן שם, והודיעו לי כי אטוס עם הקבוצה למשחקי האינטרטוטו לדרזדן בגרמניה. הכינו לי חליפת ייצוג, תיק עם כל הציוד הספורטיבי.
"דדש נתן לי צ'ק על 36 אלף שקלים לתת למוני הראל, כאשר את שאר הסכום המשלים ל-20 אלף דולר אני אמור לשלם מכיסי. התלהבתי מאוד, הייתי בטוח שהמעבר לירושלים יצא לפועל. ניסיתי ליצור קשר טלפוני עם מוני מספר פעמים, אבל הוא לא ענה לי. החלטתי להגיע אליו למשרדי החברה שלו, שם ישבה הפקידה. היא, לכאורה, גם לא הצליחה להשיג את הראל. מעצבים עשיתי במשרד וסביב השולחן בלגאן גדול, היא הצליחה לפתע להשיג אותו טלפונית והוא ביקש ממנה להזמין את המשטרה. ניידת הגיעה, גם הוא בא למקום. עליתי לניידת עם הראל והשוטרים ביקשו ממנו להגיש נגדי תלונה. מוני הפתיע כאשר ביקש מהשוטרים לא להגיש נגדי תלונה על ההתפרעות, הוא אמר שאינו רוצה לפגוע בי ושאנחנו נסתדר. ירדנו מהניידת, אבל המעבר לא הושלם, כי אני ביקשתי להוריד חלק מהתשלום שלי. מוני מנע את המעבר שלי.
"היום אני מתחרט על זה, הייתי מאוד אימפולסיבי ועשיתי המון דברים בעצבים, יכולתי לעשות קריירה יפה בירושלים עם אוחנה, רונן חרזי ואחרים. אני בטוח שאצטדיון טדי היה טוב עבורי".
גל הרשליקוביץ' נולד בסנטיאגו בירת צ'ילה ב-27 בספטמבר 1968. "הסבא שלי ברח מפולין ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. להורי הנריקה והלנה נולדו שלשה ילדים - דוד הבכור, סיוון האחות ואני. הילדות בצ'ילה הייתה של דיקטטורה תחת שלטון צבאי של הגנרל פינושה, סוג של היטלר בקטן. היו מכניסים לכלא כל מתנגד לשלטון או מעלימים אותם. בלילות היה עוצר, והעתיד היה מעורפל. התגוררנו בשכונה לא כל כך טובה, סוג של מעברה משופרת. כילדים שיחקנו עד רדת החושך כדורגל ברחובות, בנוסח של ברזיל. השחקנים של היום לא יודעים מה זה. אני זוכר שפעם, כילד, הרסתי שער בשכונה והילדים רצו להכות אותי".
בשנת 1975 המשפחה עלתה לישראל. "ההורים פחדו שנמשיך לגדול שם, שאר בני המשפחה נותרו בצ'ילה. דוד ואחותי ביקרו שם את המשפחה ואני גם הייתי בביקור במדינה בה נולדתי".
הם הגיעו תחילה לקיבוץ איילת השחר. "בהמשך עברנו להתגורר בבת ים. למדתי ביסודי בבית הספר היובל, ובתיכון שפירא שם למדתי את נושא הדפוס. אני נשוי לשרית פלוס 2, הבכור חייל ב - 8200, והקטן עולה לכיתה ד'. מתגורר באשדוד, אשתי שומרת על הדת ואני מכבד ומשתדל מאוד לשמור על השבת. כשהפועל תל אביב משחקת בשבת אני לא מגיע למשחקים בבלומפילד או באזור. אני משחק בוותיקי הפועל תל אביב, שעצרו מעט את הפעילות. שיחקתי במכבייה האחרונה בנבחרת ישראל מעל גיל 45 בכדורגל תחת המאמן יוסי שושני, עם אמיר שלח, אבי אזולאי ואחרים. הפסדנו בגמר לארגנטינה בפנדלים. אני עובד בשנים האחרונות בדואר ישראל".
איך התחילה קריירת הכדורגל שלך?
"מהשכונה וחצר בית הספר הגעתי למבחנים בהפועל תל אביב בגיל 11. אחי דוד (צ'ילה), עשה זאת רק בגיל 14, היה כישרון גדול וילד טוב. המאמנים הראשונים שלי היו בחור בשם פסח, רחמינוביץ', ירון אשר, רחביה רוזנבוים ובן חור מזרחי. הייתי אוהד הפועל תל אביב והשחקנים שהערצתי היו גילי לנדאו, טורק, אקהויז וכמובן משה סיני הגדול".
לבוגרים הוא הגיע בתקופת יצחק שניאור. "הוא בחן צעירים בקבוצה ונדלק עלי. התגייסתי לצבא, הוצבתי בבסיס בצריפין, לאימונים הייתי מגיע אז מאוחר ועייף. הפועל תל אביב נסעה למחנה אימונים בגרמניה, הנסיעה התפספסה לי".
בכורה ומפגש עם מרילי וקלינגר בקריית אליעזר.
"מרילי פרץ מולי ונכנסתי בו חזק מאוד. ניר קלינגר התערב, בעט בי בגב ועמד מולי בזעם פנים אל פנים. נשכבתי על הדשא, זה עורר בלגאן ביציעים".
שני האחים הרשליקוביץ' בהרכב.
"דוד שיחק בעמדת המגן השמאלי, אני הייתי שחקן כלבו, מגן ימני ובעיקר בקישור. היה כיף להתאמן ולשחק יחד באדום".
ב-1987/8 הוא זכה באליפות עם הפועל תל אביב. "זאת הייתה אמורה להיות אליפות קלה יחסית ללא מעורבות בצמרת של מכבי חיפה ומכבי תל אביב, שנתקעו בפלייאוף התחתון. הקדמנו את מכבי נתניה בשש נקודות, אבל המאבקים מול בית ברנר על תשלום השכר הפריעו מאוד. הייתה אליפות, אבל בהמשך הפסדנו בגמר הגביע ובאלוף האלופים למכבי תל אביב ובגמר גביע הליגה להפועל באר שבע".
ואז ירדתם.
"הסיפור מוכר, עונה לא מובנת וירידת ליגה כואבת, שהותירה בי ובשאר השחקנים צלקת בוערת. חבל".
אבל מבחינתך העונה בארצית הייתה סיפור הצלחה.
"הייתי בכושר מצוין, האוהדים חזרו ליציעים בבלומפילד, ובסיום העונה אחרי החזרה לליגה הראשונה, בחרו בי שמונה מאמנים מתוך 16 לשחקן המצטיין".
אתה מבקש להבהיר סיפור מול משה סיני.
"אהבתי את סיני, כשחקן גדול ומנהיג בהפועל תל אביב. אני יודע שסיני היה חולה עלי. בליגה הארצית היינו ברוב העונה בצמרת, סיני הוביל את בני יהודה לאליפות היסטורית. עשיתי ראיון בעיתון על פני שני עמודים והכותרת הייתה, לכאורה, כאילו אמרתי שאנחנו מצליחים כשסיני לא איתנו. אני התכוונתי שמשה סיני שחקן גדול ומצליח להיות האיש שמוביל גם את בני יהודה לתואר האליפות, יצא סלט גדול. אחרי הריאיון היחס של סיני אלי השתנה. אני מצטער גם היום על מה שנכתב, לא היה ולא יהיה שחקן בהפועל תל אביב כמו סיני, וזה יוצא לי עכשיו עמוק מהלב".
דרבי נגד מכבי, שלמה שרף ביציע.
"בעונת 1991/92 שרף התכוון להזמין אותי לנבחרת ישראל והגיע לראות אותי. בלומפילד היה מלא, הייתי באטרף, הכדור קפץ ועשיתי מספרת לתוך הצוואר של נועם שוהם. ראיתי כרטיס אדום, אבל לא זימון לנבחרת הלאומית".
בהמשך אתה כן מוזמן לנבחרת.
"שרף הזמין אותי, הייתי על ספסל המחליפים, אבל אין לי הופעה בנבחרת הלאומית. חשבתי על דרך ארוכה שם, אבל היה למאמן הרכב כמעט קבוע".
סיפור נבחרת ושלמה ארצי?
"הנבחרת התכנסה במלון בקיסריה בשנת 1992. הייתה הופעה שלו בעיר, אני הייתי בחדר עם יהודה עמר. יצאתי עם בחורה בת ימית, רוב השחקנים התפרפרו להופעה, אני כמוזמן חדש נשארתי בחדר לבד. פספסתי את הזמר האהוב עלי, וכנראה גם את החברה שלי".
כלכלית כשחקן הדברים הסתדרו?
"זה לא היה כמו היום, אבל שכר של כ-50 אלף דולר היה בסדר יחסית. לא חסכתי, חייתי את הרגע, היו שידעו לחסוך".
אתה מדבר על אברהם גרנט כמודל למאמן שלא היה לך כמוהו.
"הייתה לי שורה ארוכה של מאמנים שבאו והלכו. הייתי צריך מאמן כמו גרנט, מאמן פסיכולוג, שיודע לתת בראש וגם ללטף, מאמן שהשחקנים עולים למגרש לשחק עבורו. מאמן הנוער אופיר חיים הוא אחד כזה".
אתה עובר מבלומפילד למגרש הקרוב של מכבי יפו.
"שיחקתי במכבי יפו במשך כארבע שנים, ירדתי איתם ליגה, עלינו ליגה, הייתה גם עונה טובה לצידם של אביבי זוהר ואופיר חיים. יפו היו חייבים לי הרבה כסף, כשהמאמן אלי מחפוד הגיע נשארתי ללא קבוצה".
סיפור עם אשדוד של זלצר.
"התקשר אלי עיתונאי מוכר בזמנו ואמר לי שזאביק זלצר רוצה אותי לעירוני אשדוד. קיבלתי במקביל הצעה לשחק במכבי הרצליה. המרחק הכריע, בחרתי במכבי הרצליה הקרובה".
ובכל זאת זלצר מבקש.
"אומר כך, במידה וזלצר היה מטלפן אלי, הייתי משחק עבורו גם בהפועל אילת, אבל הוא לא. בהמשך הוא הגיע למכבי הרצליה, מתברר שהעולם קטן. עזבתי את מכבי הרצליה, שיחקתי גם מעט בבית"ר תל אביב של מרצ'ינסקי ולופא קדוש".
ואז סיפור מהסרטים עם גילי לנדאו.
"לא הייתה לי קבוצה מספר חודשים, שיחקתי עם חברים קט-רגל בבית הספר בשכונת בבלי. גילי לנדאו הגיע עם הרכב, צפצף והוציא אותי מהמשחק . הוא סיפר כי מצא לי קבוצה בליגה השלישית, שלדבריו חמים עלי. חתמתי. האמינו לי לא ידעתי היכן נמצאת סכנין. התקיימה פגישה בהרצליה עם מאזן גנאים, הוא הציע חוזה כספי טוב, מענק עלייה מכובד וכל התנאים, כולל מגורים בכרמיאל. מרוב שמחה על החוזה בבני סכנין, רצתי ברגל מהרצליה כמו מטוס עד הבית".
הכרת את אשתך בכרמיאל.
"הבילוי העיקרי בכרמיאל היה בית קפה אליו הייתי מגיע הרבה. אשתי שרית התגוררה באשדוד, הייתה חברה של בעלת בית הקפה ושם החל הרומן. התחתנתי עם שרית בשנת 2002 ואני בן 34. לחתונה הגיעו כדורגלנים רבים, שחקני סכנין באו עם הנשים והחברות באוטובוס הקבוצה, כמו למשחק חוץ חגיגי. את סכנין עזבתי כשהגיע לעמדת המאמן איל לחמן שוויתר עלי".
מה זה 'ראה חייך תלויים מנגד'?
"בשירות הצבאי שלי בצריפין עבדתי בבית הדפוס הגדול שם. במשך 3 שנים אספתי את כל הכתבות עלי עם המון תמונות והדבקתי על הקירות. רבים נהגו לעצור להביט וגם לקרא עלי. כשהשתחררתי מהשירות טעיתי בענק, לא הורדתי את הכתבות והתמונות אלי לביתי. כשהגעתי כבר לשם, פירקו את המבנה, לא נותר דבר למזכרת ראשונית ועל זה אני מצטער".