הזיכרון הראשון שלי מהמגרש: "כיתה א', בית הספר לכדורסל במכבי תל אביב. אני מגיע לאימון, ובמשך שעה רץ את המגרש הלוך וחזור. אנחנו לא משחקים בכלל. המאמן שאול שטיין מלמד אותנו רק יסודות, ואנחנו עושים הטעיות - כתף, קרוסאובר. זה נתן לי המון. אני לא חושב שיש היום דבר כזה".
כמה קשה להגיד את צמד המילים "אני פורש": "כל כך קשה, שזה על גבול הלא יוצא מהפה. ממש צריך להתאמץ כדי להגיד את זה. הצלחתי להתאפק הרבה שנים, ועכשיו זה יצא".
מה מפחיד בלהיות שחקן עבר: "הפחד שלי תמיד היה שהכדורסל ייגמר, ואז אקום בבוקר ולא אדע מה אני הולך לעשות. למזלי, קיבלתי מצנח זהב שייתן לי נחיתה רכה ומיד אתחיל קריירה חדשה".
משחק שאספר עליו לנכדים: "וואו, יש הרבה, אבל נראה לי הנס מול צסק"א מוסקבה בחצי הגמר במילאנו ב-2014. ואני לא מדבר רק על המהלכים עצמם שהובילו לניצחון (67:68), אלא דווקא על הטירוף שבא אחריו. לא חוויתי דבר כזה, אפילו לא אחרי הגמר. שחקנים בכו בחדר ההלבשה, גם אני בכיתי. אתה מגיע לפרץ רגשות מטורף, שלאחריו אתה מרגיש מרוקן, אבל יומיים אחר כך אתה צריך לשחק בגמר גביע אירופה. חששתי מהאפקט של זה".
התואר שלא אשכח: "לכל תואר יש את הסיפור שלו. כמובן הזכייה ביורוליג היא דבר שכל כדורסלן חולם עליו, ואי אפשר לשכוח אותה. גם הזכייה בגביע המדינה בעונה הראשונה שלי בהפועל חולון הייתה סופר מרגשת".
ההפסד הכי כואב: "יורובאסקט 2017 בתל אביב, ישראל מול גיאורגיה. באנו אחרי הניצחון על גרמניה, והפסדנו בהארכה. זה גמר לנו את הסיכוי לעלות שלב, וזה היה רגע מאוד קשה".
משחק השיא בקריירה: "המשחק שהעלה אותנו לפיינל פור הראשון שלי עם מכבי תל אביב, מול באסקוניה ב-2011. הובלנו 1:2 בסדרה, אבל במשחק השלישי איבדנו את דורון פרקינס שגמר את העונה. הייתה התפוצצות מטורפת. דיוויד בלאט העלה אותי בחמישייה, קלעתי חמש שלשות ו-22 נקודות, וניצחנו ב-22 הפרש".
משחק שגרם לי לבכות: "הפסד האליפות עם הפועל ירושלים למכבי תל אביב בגמר 2007 בשנייה האחרונה. זאת הפעם הראשונה שבאמת בכיתי ממשחק. אם לא היו שורקים לעבירת תוקף של מאיר טפירו, והשלשה שקלעתי מהפינה באותו מהלך הייתה נחשבת, זו הייתה הזכייה הראשונה של ירושלים וכל ההיסטוריה שלה הייתה משתנה. אכלתי את עצמי הרבה על הריבאונד שפספסתי בהגנה מול ג'יימי ארנולד בפוזשן האחרון. עברו כמה שנים עד שהייתי מסוגל לצפות בזה שוב, ואז הבנתי שזה לא היה באשמתי".
הרגע שאני הכי מתחרט עליו: "אני לא גאה בכל מה שעשיתי לאורך הקריירה, והיו כל מיני דברים שהייתי שמח אם לא היו קורים או אם אפשר היה למחוק אותם. כמובן שבראשם הדברים שאמרתי ליהונתן שולדבראנד בדרבי. התנצלתי והצטערתי, ואני מבין שזה כתם שנשאר איתי. זה חלק מהמחיר שהייתי צריך לשלם".
הפספוס הכי גדול: "יותם הלפרין ואני גדלנו יחד מגיל 12, ותמיד חלמנו לשתף פעולה בקבוצת בוגרים, אבל זה לא קרה".
השחקן הכי טוב ששמרתי עליו: "לברון ג'יימס. במשחק החזרה שלו לקליבלנד, עם דיוויד בלאט על הקווים, הוא שיחק נגד מכבי תל אביב. כל העיר חיכתה, המשחק נפתח ואני באתי ודפקתי שלשה. מעט זמן אחר כך, כבר הרגשתי שהוא משהו אחר מכל מה שפגשתי. וזה עוד כשהוא שיחק בהליכה".
השחקן ששמר עליי הכי טוב: "ברנקו לאזיץ'. ב-2008 הגעתי לאימון הראשון שלי בז'לזניק. המאמן מלמד תרגיל חדש, פיק אנד רול שמוביל אליי ואני צריך לרוץ כמו גארד. הוא כנראה לא הבין את מי החתים... אני מתחיל לרוץ, וילד בן 18 מתיישב עליי ומתחיל לשמור. בוא נגיד שנדרשו לי כמה ניסיונות כדי לעבור את החצי. גם אחר כך, כששיחקתי עם מכבי ביורוליג מול הכוכב האדום בלגרד, הוא השומר הכי טוב שנתקלתי בו".
השחקן שהכי התקשיתי לעצור: "בישראל - דונטה סמית'. ביורוליג - קית' לנגפורד. לא היה בינינו מצ'אפ ישיר, אבל אם היית מגיע אליו תוך כדי משחק, זה היה בלתי אפשרי".
השחקן שהשלים אותי בצורה הכי מושלמת: "סופו".
השחקן שהייתי רוצה לשחק לצידו: "שאראס".
השותף הכי טוב לחדר במלונות: "הכי כיפי - יוגב אוחיון. האידיאלי - תמיר בלאט".
הקהל שהכי אהב אותי: "מכבי תל אביב".
הקהל שהכי שנא אותי: "הפועל תל אביב".
ההחלטה הכי חכמה: "ללכת להפועל חולון. כל החלטה אחרת בקריירה הייתה נו בריינר, די מובנת מאליה. אחרי בני השרון הלכתי לירושלים, וזה היה קידום ברור. מירושלים למכבי, דרך הסיבוב באירופה, זה גם. אבל מה לעשות אחרי שמונה שנים במכבי, זאת שאלה. איך אני נשאר בקבוצה תחרותית, עם שתי מסגרות בשבוע, קהל מדהים, ולא לדעוך. הרגשתי שזה מתאים לי, וזה באמת היה מושלם".
ההצעה הכי טובה שלא לקחתי: "לא הייתה".
הטראשטוק הכי מצחיק שאמרו לי: "פלייאוף יורוליג 2012, משחק חמישי נגד פנאתינייקוס באואקה. עשר שניות לסיום, בפיגור 85:82, אני הולך לקו העונשין. דימיטריס דיאמנטידיס ניגש אליי ואומר לי '25 אלף איש על הראש שלך. בוא נראה אם יש לך ביצים לקלוע עכשיו שלוש זריקות'. ברגע ששמעתי את זה רעדו לי הרגליים, אבל קלעתי".
העצה הכי טובה שקיבלתי: "דריק שארפ אמר לי 'תוריד 4-3 קילו, זה יעזור לך'... הוא צדק".
המחמאה הכי גדולה שנתנו לי: "שאני הווינר הכי גדול בכל הזמנים".
הביקורת הכי מעליבה: "בגיל 31 אמרו שאני הולך לשנת פרישה".
הנסיעה לחו"ל שאני הכי זוכר: "היו שתיים. ב-2018 שיחקתי עם חולון בסיביר, וזה היה הזוי. טסנו בבוקר למוסקבה, משם לקחנו עוד טיסה, היינו 12 שעות בדרכים, וכל הזמן יש בחוץ שמש של בוקר. היו מינוס 30 מעלות בחוץ, ומינוס 2 באולם. כאילו נחתנו במאדים. המשחק היה ב-14:30 שעון ישראל, הפסדנו, קורי וולדן נפצע ועשה את כל המסע חזרה עם קביים.
"בעונה של הליגה האדריאטית עם מכבי, ב-2012, באיזשהו שלב היינו כל כך מסוחררים מהטיסות וכבר לא הבנו מה קורה איתנו. נחתנו בבוסניה, ואפילו לא היה שם שדה תעופה. הגענו למין בוטקה של דרכונים, המזוודות בכלל יצאו החוצה. ליאור אליהו היה לידי, ושאלתי את הבחורה בביקורת הדרכונים 'תגידי, איפה אני? לאיזו מדינה הגענו?'".
האולם שהכי אהבתי לשחק בו: "יד אליהו. גם כשחקן ביתי, וגם כאורח".
האולם שהכי שנאתי: "בית מכבי בראשון לציון והאולם באילת".
המאמן שהכי השפיע עליי: "בחירה לא קלה, אבל אני יכול למנות שניים - דיוויד בלאט ודן שמיר".
המאמן שהכי הקשה עליי: "השנה השנייה בקריירה, בבני השרון, הייתה קשה מאוד. אפי בירנבוים עשה לי את המוות, אבל ממקום טוב. הוא רצה לחנך אותי, ליישר אותי ולהעמיד אותי במקום. בדיעבד הבנתי שזה היה לטובתי. הוא חישל אותי וגרם לי לעמוד בסיטואציות שבהן צריך פשוט להישאר חזק ולא להתפרק. זה עזר לי מאוד בהמשך".
המאמן שהייתי רוצה לשחק עבורו, ולא יצא לי: "ז'ליקו אוברדוביץ'. אין מאמן גדול ממנו. בתפר שבין האימונים לקראת גמר היורוליג ב-2011, פאו ירדה מהמגרש ואנחנו עלינו. נכנסנו לאולם, ביד אחת החזקתי את נעלי הכדורסל שלי וביד השנייה את הטלפון הסלולרי, וכשאני יוצא מהמנהרה לתוך המגרש, פתאום אני קולט את ז'ליקו עומד חמישה מטרים ממני, מושיט לי יד, ואין לי יד פנויה ללחוץ לו... מהלחץ זרקתי את הטלפון על הרצפה, ולחצתי לו את היד. למזלי הוא לא נשבר".
איזה מאמן אני אהיה: "אני יכול לדמיין את עצמי אקטיבי ואמוציונלי על הקווים. אני אוהב את צורת האימון של שאראס, אבל לפעמים הוא לוקח את זה לקיצון. בכל מקרה, כל הדברים האלה הם רק בדמיון. נראה איך זה יהיה בפועל. אולי אני בכלל אהיה הכי שקט ואתעסק רק במקצועי, מי יודע".