"עונת 1986/87 תחת המאמן שייע פייגנבוים סומנה מההתחלה כעונה בה נשוב לליגה העליונה, אז הלאומית. הובלנו את הטבלה ואוהדים רבים הגיעו למגרש ימק"א בו שיחקנו לצפות במשחקים. באותה עונה בית"ר ירושלים דרסה בדרך לתואר אליפות קל, חשבנו על דרבי בעונה הבאה. שני מחזורי הסיום שלנו באותה עונה הם סיוט שאני מרגיש עד היום. שני מחזורים לסיום ליאון פנסו והפועל חולון עצרו אותנו בימק"א בתוספת הזמן. הכול עבר למחזור האחרון של העונה ברחובות נגד מכבי שערים מאמצע הטבלה. היינו זקוקים לנקודה כדי לעלות ליגה. המגרש היה מלא באוהדים, אבל המנחוס שלנו נמשך, גול של שמריה הביא לנו הפסד, ומנע עלייה בטוחה לליגה העליונה.
"שריקת הסיום נשמעה באוזני כמו שריקה של 100 שופטי הכדורגל יחד. הכול התנפץ לי ולהפועל ירושלים, נשכבנו על הדשא חסרי ישע, בכי ודמעות ניגרו מכולם. בחדר ההלבשה הקטן ישבנו על הרצפה, הבכי שלי היה חופשי, חשתי כמו בתשעה באב בזמן חורבן בית המקדש. מה היה לנו בירושלים חוץ מכדורגל? רצינו לשמח את האוהדים, להיות חזרה בתקופה של אלי בן רימוז'. זה היה הפסד מרסק עבורי, במלוא מובן המילה. צפרירים חולון הקדימה את הפועל ירושלים בהפרש שערים ועלתה ליגה , אלוהי הצדק לא פעל, הדרמה הייתה בלתי נתפסת".
באוטובוס חזרה נדלקה תקווה חדשה אצלך.
"עליתי ברגליים כושלות לאוטובוס והתיישבתי בספסל השני, לפני ישבו שייע והיו"ר יואב דוגה. לאוטובוס עלה פטרון הקבוצה עמנואל זיסמן. הוא פנה לשייע ודוגה ואמר 'עוד הערב אתם באים אלי למשרד, כבר עכשיו פותחים את ההכנות לעונה הבאה, תהיה קבוצה איתה נעלה לליגה העליונה".
יאיר אסייג נולד בישראל בתאריך ב-18 בספטמבר 1966. "הורי עלו ממרוקו, גידלו חמישה ילדים - שלוש בנות ושני בנים. המשפחה הגיעה תחילה למוסררה ובהמשך לתלפיות. למדתי ביסודי בבית הספר 'זלמן ארן' ובהמשך במקצועי מכניקה במנועי בית שמש. היום אני גמלאי של משרד העבודה והרווחה ועובד באגף הספורט בעיריית ירושלים כרכז ספורט, נשוי פלוס 3, שני בנים ובת. אני גר בשכונת הר חומה".
מה היה לך בירושלים של אמצע שנות ה-70 והלאה?
"התגוררנו בבלוק ארוך כמו רכבת של מפונים ממעברות ושיכוני עמידר שונים. אז לא היה מה לעשות והילדים שיחקנו כדורגל. בהמשך הצטרפתי עם ילדי תלפיות למועדון לזרוס בשכונה, היה במקום מגרש קט רגל ונערים רבים הגיעו אליו, תוך כוונה של הרשויות שלא נתדרדר לפשע או סמים. היו לאורך השנה טורנירי קט-רגל נגד שכונות ומועדונים קהילתיים נוספים, בהם התגלה הכישרון שלי והאהבה הגדולה לכדור צמוד לרגליים".
אתה גדלת על אהבה והערצה לבית"ר ירושלים.
"אהבתי את בית"ר ירושלים והערצתי את מלמיליאן, נוימן, אברהמי, יוסי מזרחי וחנן אזולאי.,אבל יותר מכולם נדלקתי על החלוץ הנהדר ערן בנדורי, שהיה עבורי ענק כדורגל. משפחתי הייתה קשת יום, כסף לכרטיסים לא היה, אבל הצלחתי כמנהג הימים ההם להתפלח או להיעזר במבוגר כדי להיכנס ליציע העץ בימק"א".
איך נוצר הקשר דווקא עם הפועל ירושלים?
"עד גיל 16 לא שיחקתי כדורגל בשום מועדון. לא יכולתי כי אבא שלי היה דתי וחזן בבית הכנסת, אי אפשר היה לצאת למשחקי הבוקר בשבת של הנערים. אדם בשם גבי פרץ ממועדון לזרוס, שהיה אוהד הפועל ירושלים, הפנה אותי להפועל וטען ששם אצליח יותר. התחלתי להתאמן ושיחקתי בקבוצת הנוער. אחרי מספר שבועות המאמן לא נתן לי לשחק וטען שזאת סדרת חינוך. אמרתי לו שאם כך אני לא מגיע יותר, הוא פלט, 'אז תלך ואל תגיע'. ואכן פרשתי מכדורגל".
היה לך אז סיפור חגורה עצוב עם אבא, אחרי דרבי נוער.
"הייתי בן 16, ואחרי דרבי נוער בקטמון נגד בית"ר לאבא נודע כי שיחקתי כדורגל בשבת. הוא הכניס אותי לחדר, שלף חגורה והצליף בי מכות. כששאלתי 'אבא, למה?' הוא השיב, 'זה מה שאני מכיר מהבית'".
כשאתה הופך למפורסם, אמא מספרת לך סיפור על אבא.
"הפכתי לכדורגלן מוכר בירושלים ובליגה בכלל. אבא, שלא ראה אותי משחק כדורגל, היה גאה בי בתוך עצמו. אמא שלי, שהלכה לעולמה לפני מספר חודשים, סיפרה לי כי אבא היה בשעת המשחקים שלי הולך לבית השימוש ושם פותח חרש את הרדיו על תוכנית הספורט 'שירים ושערים' ומתמוגג מאושר כשהזכירו אותי מכדרר, בועט או מבקיע שער".
לכמה זמן הייתה הפרישה שלך מהנוער של הפועל ירושלים?
"עד גיל 18 לא התאמנתי ולא שיחקתי כדורגל. קיבלתי צו גיוס לצבא למחזור נובמבר, אבל מכתב נוסף מהצבא דחה את הגיוס לחודש פברואר. לא ידעתי מה לעשות בתקופה הזאת, החלטתי ללכת למאמן הנוער של הפועל ירושלים ליצ'ינסקי ולבקש ממנו להיבחן בקבוצה. אחרי 10 דקות ליצ'ינסקי קרא למנהל שמעון לחמני וביקש ממנו להוציא לי דחוף כרטיס ליגה. זה היה ביום חמישי, אי אפשר היה בהתאחדות לעשות זאת. לחמני ביקש ממני להגיד למאמן כי הנושא טופל וסודר. שיחקתי על תקן מזויף נגד מכבי יפו, שבוע לאחר מכן היה פור מץ' לבוגרים בימק"א. את המשחק בחלקו ראה מאמן הבוגרים נינו ברגיג, שבסיום המשחק הורה לראשי הנוער לשלוח את מספר 9 לאימון הבוגרים ביום שני. אחרי גול אחד נגד מכבי נתניה ורק שני משחקים בנוער, השאר כבר היה היסטוריה".
העונה אצל נינו ברגיג מסדרת לך את הצבא, יש גם אוטו.
"היו"ר חגי אפרת דאג להעביר אותי משירות בפיקוד דרום לשירות נוח יותר במרכז הארץ. אפרת קרא למעסה הנערץ יהודה אלשיך וביקש ממנו להעביר לרשותי את רכב האוטוביאנקי הלבן, הייתי על גג העולם".
איזה סוג של שחקן היית?
"כל השנים על המגרש הייתי שחקן של האוהדים, חשבתי רק איך לתת להם תמורה על האהבה לקבוצה. אחרי כל גול, והיו לי 64 שערי ליגה בלבד, רצתי אל האוהדים. הדריבלים היו עבור האוהדים שביקשו הצגות, זה היה המוטו שלי לאורך כל הקריירה. כמעט ולא בעטתי פנדלים, זאת הייתה המומחיות של מישל דיין".
סיפור כדורגל מהאגדות על דוביד שווייצר.
"הפועל ירושלים יצאה עם דוביד למחנה אימונים בהולנד. שווייצר הגדול לא התייחס אלי כלל בימים הראשונים, לא שוחחנו בכלל. לדוביד, שקיים שלשה אימונים ביום, הייתה דרישה לעלות בבוקר לאימון עם סט לבן, בצהריים בצבע אדום ובערב בכחול. החלטתי לעלות לאימון עם כל הצבעים בתלבושת והתחלנו לרוץ סביב המגרש. שווייצר הביט, זיהה, ניגב את המשקפיים ושאל את עוזרו בנדה בן דוד 'מי זה הדגנרט הזה שרץ לבד עם מכנס אדום?' וצעק לי 'תגיע לכאן בריצה, דגנרט'. הגעתי אליו ואמרתי לו 'עשיתי זאת בכוונה כדי שאתה תתייחס אלי'. הוא פרץ בצחוק אדיר, 'אני לא מאמין למטומטם הזה, תחזור לשורה להתאמן'. מאז הייתי השחקן של שווייצר, הוא עשה אותי שחקן כדורגל , הייתי חולה עליו, מאמן ענק שיצב אותי בהכול, אין היום מאמנים כמו הכריש".
משחק המריבה מול צפרירים חולון
במחנה האימונים בווינגייט - שוב שביתה.
"יצאנו למחנה אימונים, החלטתי לא להתלבש למשחק האימון. ההנהלה קראה לי, שמעה על המצוקה הכלכלית שלי והחליטה לתת לי 3,000 שקל משכורת חודשית, ועוד 300 שקל על נקודת ליגה. זאת הייתה קפיצת מדרגה ענקית, כאילו עולם ומלואו, הבנתי שהם מחזיקים ממני כשחקן מוביל בקבוצה".
היה גם סיפור מצחיק עם שייע פיגנבויים.
"באחד המשחקים בימק"א שייע לא הפסיק לצעוק עלי. החלטתי לצאת מהמגרש וישבתי בחוץ. שייע, במקום להגיד לי 'תעוף מכאן הביתה', ביקש ממני לחזור לשחק. היו"ר דוגה לא הבין מדוע אני חוזר במקום להטיס אותי הביתה, אבל לשייע הייתה חשובה הקבוצה יותר מכל דבר אחר, ניצחון היה שם המשחק שלו".
ואז הגיעה 1987/8, העונה שאחרי הטראומה - דרסתם עם שייע את הארצית.
"זו עונה שהיינו חייבים לעצמנו. הרכש שוקו נומדר הפציץ 21 גולים, מאיר נחמיאס ושכטר היו נהדרים, כל שחקן נתן הכול. סיימנו במקום הראשון בטבלה עם 71 נקודות כשהפועל טבריה, העולה השנייה, צברה 64 נקודות. הייתה לנו חגיגת עלייה גדולה".
הפועל ירושלים פועלת תחת מפרק, יורדת ליגה. אבל לך יש דירה.
"היו לנו מספר עונות סבירות במרכז הטבלה בליגה העליונה, זכיתי לחוזה כספי חדש משופר אבל היה משבר בהסתדרות ולקבוצה מונה מפרק, עמי פולמן. החובות לשחקנים היו גדולים, לי היו חייבים 100 אלף שקלים. הגעתי להסדר עם פולמן שישלם בכל חודש 6000 שקל לחברת הבנייה 'חפציבה'. הצ'קים היו הכי בטוחים והשלמתי את רכישת הדירה".
ושוב ירדת לארצית.
"עונת 1991/92 הייתה מזעזעת. שחקנים מובילים עזבו, וסיימנו את העונה במקום האחרון בטבלה. ספגנו באותה עונה 81 שערים".
אתה עוזב את הפועל ירושלים למען פייגנבוים ומכבי הרצליה.
"ב-1996 הפועל ירושלים חזרה לליגה העליונה יחד עם הפועל טייבה. עזבתי למכבי הרצליה של שייע, ירושלים היו חייבים לי כסף, ואת דמי ההשאלה של 30 אלף שקל אני קיבלתי. הפועל ירושלים הייתה אז שכונה לעומת מכבי הרצליה, בה שיחקתי עם אולג נדודה, איבנוב, אלעד קורן ואחרים ותחת המנהל שמעון מסיקה. במשחק הראשון שלי בהרצליה החמצתי פנדל נגד הפועל תל אביב שניצחה 0:1".
אחרי עונה אחת במכבי הרצליה הוא חזר להפועל ירושלים. "היו במועדון בעיות כלכליות ולכן עברתי לעונה אחת לבית"ר תל אביב בליגה הארצית, תחת המאמן גידי דמתי ועוזרו קובי סגל. בתום העונה הודעתי על פרישה מכדורגל , אהבת חיי הגדולה".
הפכת למאמן הפועל ירושלים בהמשך.
"אימנתי מספר קבוצות בליגות הנמוכות, אבל זכיתי לאמן את הפועל ירושלים בנוער ובבוגרים. במהלך המחנה של הפועל ירושלים בבולגריה חשתי שלא בטוב, פינו אותי לבית חולים, עברתי שם צנתור, נשארתי שם עוד שבוע להשגחה. הכול בסדר איתי, ברוך השם. אגב, אני מגיע מדי פעם לבית הכנסת של ילדותי , אני מכיר את כל התפילות בעל פה".
אתה לא מתלהב מהאיחוד של קטמון עם הפועל ירושלים.
"אני לא הולך למשחקי הכדורגל. צריך לקרא לילד בשמו, אין היום הפועל ירושלים. כולם חיים בנדמה לי. יש בירושלים שני קהלים, של הפועל ירושלים ושל הפועל קטמון. הפועל ירושלים התפרקה ואינה קיימת עוד. עד לפני מספר שנים היו בין השתיים משחקי דרבי. מי שנולדו לפני 16 שנים נולדו לתוך השם קטמון ולא טבעי להם השם הפועל ירושלים. קטמון עשו דבר מדהים, כל הכבוד להם, אבל הם אלה שעלו לליגת העל, ולא הפועל ירושלים".