נבחרת ישראל עד גיל 20 הייתה אחראית בחודש האחרון על הרבה רגעי שמחה וגאווה, כשהדהימה את כולם וסיימה במקום השלישי במונדיאליטו. מי שהיו אחראים על העברת המשחקים לקהל הישראלי היו צוות כאן 11 - השדר יונתן כהן והפרשנית אשרת עיני, שהעבירו את רגעי האושר והדרמה. רגע אחרי סיום הטורניר, ישבתי עם עיני בשכונת פאלרמו בבואנוס איירס כדי לסכם את הטורניר, לענות על הביקורות וגם לספר על התוכניות לעתיד.
איך את מסכמת את החוויה?
"זו חוויה לחיים. זה מצחיק לומר, כי לפני חצי שנה הייתי בקטאר במונדיאל, אבל זה היה השיא".
תסבירי.
"קודם כל, כי נבחרת ישראל בשבילי זה הכול. אני פטריוטית וחברות שלי צוחקות עליי שכשיש את ההמנון אני בוכה ולא משנה מתי".
זה מהבית?
"הבית שלי הוא בית שמאוד אוהב סמלים לאומיים. הייתי 13 שנה בנבחרות ישראל, הייתי קפטן נבחרת ישראל ואני יודעת שזו הפסגה הכי גדולה והכי מרגשת שאפשר. בתור שחקנית לא העפלתי לשום טורניר גדול, אבל לשחק בנבחרת תמיד היה הכבוד הכי גדול שאפשר לקבל כספורטאי וכאוהב הארץ. אז תחשוב שעכשיו היו משחקים של נבחרת ישראל, זה ריגש אותי במכפלת כוח של אוהדת ובמכפלת כוח נוספת של צוות שידור, במיוחד כשהיה חופש גמור לשדר כמו שאנחנו מרגישים".
מתי קיבלת את ההודעה שאת הפרשנית של המונדיאליטו?
"האמת, זה היה מוזר כי הרבה זמן זה היה בערפל. מכר שלח לי הודעה 'שמעתי שאת נוסעת לארגנטינה' ואני בכלל עניתי, 'מה פתאום, לא נראה לי'. חודשיים לפני שהאליפות התחילה, ברוב חוצפתי שלחתי מייל למפיק הראשי של כאן ושאלתי מה התוכניות לקיץ, אני רוצה לדעת מה התוכניות. ידעתי שאני מסיימת את הליגה בחודש מאי ויש טרום עונה, יש מונדיאל נשים שאני משדרת בצ'רלטון, ורציתי לדעת מתי לקחת חופשה. הוא ענה לי שלא שולחים צוות לאינדונזיה כי יש הרבה קשיים עם ענייני אבטחה ושאני יכולה לקבוע חופשה".
אז קבעת?
"כן. חברות מהקבוצה רצו לטוס יחד לאמסטרדם ואמרתי שאני מוכנה בתנאי שזה יהיה בסוף שבוע של גמר ליגת האלופות לנשים ב-3 ביוני. שבוע וחצי לפני הטיסה פתאום מתקשר אליי קובי ואומר שיש שינוי, הוא שאל מה עם החופשה, אז אמרתי לו שאין שאלה וברור שאני באה למונדאליטו. האמת, עוד היה סיכוי שאם הנבחרת תעוף עד השמינית עוד אסע לחופשה".
בתא השידור עם יונתן כהן היה נראה שאתם גם מחוברים כצוות.
"הצוות שיצא לפה זה הדבר הכי מדהים שחוויתי בחיי, וחוויתי חדרי הלבשה. גם כאן הייתה דינמיקה של קבוצה אחרי שבועיים צמודים. לא משנה כמה אתה אוהב, לפעמים נמאס אחד מהשני וכאן זה לא קרה".
מה סוד הקסם?
"קודם כל, בחרו אנשי מקצוע מעולים שגם יודעים לעשות יותר מתפקיד אחד והכי חשוב, בחרו אנשים שהם קודם כל בני אדם. כל אחד הרגיש אחד את השני, ידע מתי לתת ספייס, מתי לבוא לחבק, מבחינה מקצועית ההשלמה שלנו הייתה חשובה, ברגע שאתה מפרה זה את זה מקצועית זה כבר טוב. אנחנו נפגשים עכשיו כשאני לבד, אבל זה לא קרה כל הטורניר, ארוחת בוקר היא ביחד, מלון ביחד חוץ מלילה אחד, מטיילים ביחד, הכול ביחד".
ונחזור להתמקד ביונתן כהן.
"בקטאר סגרתי מעגל כי שידרתי עם שרון דוידוביץ', שהוא איש המקצוע הראשון שהתייעצתי איתו כשקיבלתי את עבודת הפרשנות הראשונה שלי. כאן זו סגירת מעגל, כי מעט יותר משנה לפני כן הייתה סדרת הרצאות על הבר בירושלים והלכתי לשמוע הרצאה של יונתן. אחרי זה דיברנו ושאלתי אותו מה כדאי לי, לפרשן או לשדר, והוא אמר לי 'רק פרשן, כי הידע של אנשי מקצוע הוא משהו שאין לאחרים' ובדיעבד הוא גרם לי ללכת לזה. מה שיצא על המסך היה הכי אותנטי. אני מאוד שמחה שחוויתי את זה עם יונתן ובזכות יונתן, הוא פרטנר מושלם".
היו רגעי שבירה?
"היה יום אחד במנדוסה שבו נשברתי מגעגועים. התנתקתי מהחבורה, הלכתי לבית קפה ומצאתי את עצמי בוכה מבפנים. אני בנאדם של בית, תן לי בכל רגע להיות עם המשפחה שלי, עם בן הזוג, עם הכלבה ואני לא צריכה יותר מזה. אחרי שבועיים וקצת זה בא, כי עד אז הייתי עם אדרנלין ובהדחקה. ברור שהיו רגעים קשים, אבל מי אני שאתלונן בזמן שאני מסקרת את ארגנטינה משחקת כדורגל במונדיאל. בכל פעם שאני אומרת את המשפט הזה הוא בלתי נתפס עבורי".
בואי נדבר על ארגנטינה באמת. הרגשת משהו שונה במדינה בזכות הזכייה במונדיאל?
"ברור. בכל פינה מרגישים את זה. בכל קיר יש ציור של מסי ומראדונה, בארץ לא מבינים אבל מראדונה הוא פי 700 עבור הארגנטינאים. מסי כמובן הגדיל את האהדה אחרי הזכייה, אבל בכל מקום מרגישים, אפילו בסופר השקיות עם כיתוב 'אלופת העולם'. אני חושבת שהזכייה גם גרמה לכך שהמונדיאליטו עבר לארגנטינה ולא למדינה אחרת".
בסוף, כשלוקחים את כל הטורניר, המשחק הכי מטורף היה כנראה נגד יפן, בדקה ה-60 כבר חשבת שאת צריכה לארוז ולחזור.
"לא חשבנו על עצמנו בדקה השישים. זה מצחיק לומר, בסיום היינו בשיגעון ופיזית לא מסוגלים לקום מעמדת השידור. רק אחרי חצי שעה הבנו שאנחנו צריכים להישאר. אם הנבחרת הייתה מודחת זו הייתה אכזבה, זה שונה אפילו מהתחושה בנבחרת הבוגרת, כי כשהנבחרת הבוגרת מפסידה אנחנו מרגישים שהם אכזבו אותנו האוהדים. פה ההרגשה הייתה שאנחנו מאוכזבים בשבילם".
כי הם ילדים?
"כן, וזה מוריד מאיתנו טונות של ציניות. סביר להניח שרבים מהאוהדים שעודדו אותם במהלך הטורניר מקללים אותם במהלך השנה במגרשים, וזה מה שנבחרת ישראל אמורה לעשות גם בבוגרים".
אז נחזור לשידור. אמרת שקיבלתם חופש. תפרטי.
"קיבלנו חופש להיות יונתן ואושרת, אנשים שמאוד אוהבים כדורגל ומאוד אוהבים את נבחרת ישראל. ככה גם השידור יצא".
היו על זה גם הרבה ביקורות, אמרו שזה מצועצע מדי.
"רוב הביקורות הרעות לא הגיעו, כי אני לא אחת שמחפשת את השם שלי או נכנסת לטוקבקים".
אבל בטוח שמעת על זה.
" יכול להיות שראו את זה ככה. זו אחת מהפעמים הראשונות שבשידור כדורגל בישראל יש מצלמות גם על השדר והפרשן, הגיוני שהמחשבות יילכו גם לכיוון הזה".
עם יד הלב, הייתם יותר מדי מודעים למצלמות?
"הלוואי והיינו. קלטת את הצרחה נגד אוזבקיסטן? אני לא מתביישת בזה, אבל זה מביך, ברור שפחות אהבתי את זה, אפילו בפרומואים אחר כך הם החרישו את זה כי זה היה לא הגיוני לטלוויזיה כי זה לא נעים לאוזן - אבל זה בא מהלב. אם הייתי מודעת הייתי צורחת ככה? אחרי הגול של דור תורג'מן נגד ברזיל, יונתן נותן סופרלטיבים בדרך המעולה שלו וזו ממש שירה, איך שהוא מתאר כל דבר, ואני עומדת עם לסת שמוטה ופה פתוח והגוף שלי לא יודע להגיב בכלל. אם הייתי מודעת ומתכננת את זה הייתי מתנהגת קצת יותר בחן".
מתי ידעתם שיש מצלמות?
"ידענו שיש מצלמה כי אתה רואה אותה, אבל לא ידענו שהיא עושה שימוש ממש כדי לתעד אותנו ושישתמשו בזה, הבנו את זה רק אחרי המשחק הראשון".
וזה שינה משהו?
"במשחק השני רואים אותי שאני עושה 'יש' אבל בלי סאונד, כי הבנתי שיש מצלמות, ואז יונתן בא אליי ואמר לי 'אני לא רוצה שתשתיקי את עצמך, אני רוצה שתהיי את' וזה מה שיצא. דיברנו הרבה לפני המונדיאליטו בזמן הקצר שהיה לנו ושאלנו את עצמנו איך נתווך את זה לקהל שבבית. ההנחה הייתה שמשחקים מול נבחרות שוליות לא ישלחו הרבה אוהדים לאצטדיון והיה חשש, אבל אמרתי לו שלא ידאג, שאנחנו משדרים את הילדים שלנו, ובסוף באמת היינו מקבלים מאות הודעות בשעה שתיים לפנות בוקר. אנשים לא הצליחו לישון, תגובות מדהימות".
אם אחרי המונדיאל הפכת לשם מוכר, עכשיו כל מי שאוהב כדורגל מכיר את אשרת עיני.
"זה כיף גדול, לא כי מכירים אותי, אלא כי מכירים במה שאני עושה".
שזה משהו שלא הצלחת בתור שחקנית.
"לצערי אין סיכוי להצליח ככה בתור שחקנית, כל אחת מהכדורגלניות שהתפרסמו עשו את זה בגלל המסביב ולא בגלל הדריבל".
זה מבאס.
"מאוד. היה קטע ויראלי בשנה שעברה כשהבקעתי מהקרן. זה טוב, כי אז מדברים על מה שאני עושה. ככה זה גם בפרשנות. קיבלתי הודעות שמחמיאות על הפרשנות שלי, אמרו שהנגשתי להם דברים".
יש גם כאלה שאמרו שקיבלת את התפקיד כי את אישה ורצו עלה תאנה. זה מעצבן אותך?
"היום לא, פעם כן. פעם הייתי מסתכלת על זה כך בעצמי, חשבתי שבוחרים בי רק כי אני אישה. אני אומרת גם בהרצאות שלי, 'אף פעם אל תשאלו למה אני מקבל הזדמנות, קחו את ההזדמנות ותוכיחו שאתם ראויים לה'. אני עשיתי את הכי טוב שאני יכולה לעשות".
איך זה בא לידי ביטוי?
"למשל, לפני קטאר למדתי המון ועבדתי על היכולות הווקאליות שלי. שמעתי את השידורים שלי והיה נשמע שאין לי נוכחות רדיופונית. הלכתי לקלינאית תקשורת ועבדתי על זה, עשיתי לעצמי מחנה אימונים של לקום מוקדם בבוקר וללכת לישון מאוחר, כי ידעתי שזה מה שאצטרך לעשות. אני ספורטאית וזה מה שאני מאמינה בו. בתקשורת הספורט הרבה פעמים אנשים שנמצאים בתחרות צריכים ללכלך על אחרים. ממני תחרות מוציאה את המיטב. קארין סנדל היא החברה הכי טובה שלי ובקטאר, כשהיא הייתה איתי, קיבלתי הודעות 'היא לוקחת לך את המקום'. ואני חשבתי ההיפך".
מה הלאה?
"אני עובדת עם צ'רלטון (גילוי נאות: וואלה! וצ'רלטון נמנות עם אותה קבוצה, ש.ו.) ונהנית מאוד. עולם הכדורגל הוא חלק ממני לתמיד, אני חיה את המגרש ומחוצה לו ואני מאוד נהנית לפרשן את הטורנירים הבינלאומיים, אבל זה משהו שיש בערך ארבע פעמים בשנה. אני נהנית גם לשדר ליגות בצ'רלטון, באמת כיף לי".
ועכשיו אין לך זמן לנוח כי את טסה לגיאורגיה ליורו הצעירות.
"אי אפשר להגיד לא לכזה דבר. זה עוד משהו שאני מאוד מחכה לו".
את חושבת שבניגוד, נניח, לנבחרת הנוער ההיא עד גיל 17 של יוסי בניון, שסיימה במקום השלישי באירופה, הפעם נראה הרבה יותר שחקנים מהנבחרת שגם הופכים במרוצת השנים לכוכבים?
"אני חושבת שהדור הזה מאוד שונה. בנבחרת של יוסי בגילים הללו היה כישרון נטו, לימדו אותם לשחק כדורגל ונתנו להם בסיס. היום יש להם כבר מאמנים אישיים וסוכנים, הבנה טקטית וחינוך איך להיות כדורגלן, אז הסיכוי גדול יותר. יהיו פה הרבה יותר שחקנים שישחקו בליגת העל, ויש הרבה שכבר משחקים. זה תלוי גם בהחלטות שלהם. כל אחד מהם יצטרך לעשות שיחה עם אופיר חיים ולהבין מה החוזקות והחולשות שלו ועל זה להמשיך לעבוד".
וכבר אנחנו רואים את רוי רביבו, למשל, בנבחרת הבוגרת.
"ראית גם בטורניר הזה שיש הרבה שחקנים מדהימים, אבל רוי הוא כבר שחקן בוגרים לכל דבר. למקין וישראלוב גם קיבלו הרבה בגרות, חמזה שיבלי ישחק, סניור ובנימין ישחקו ודור תורג'מן יקבל דקות".
מי הכי הפתיע אותך?
"פיינגולד מאוד הפתיע, גם מבחינת נתונים פיזיים וגם התקפיים, את תורג'מן לא ראינו מספיק במכבי תל אביב, תומר צרפתי הפתיע מאוד, כל משחק הוא השאיר אותנו בחיים. השחקנים שראינו אותם משחקים בבוגרים היו מצוינים אבל לא הפתיעו. גם מדמון, עם חוסר דקות המשחק שלו, אחרי שני משחקים פחות טובים היה מצוין. הוא החזיר בגדול".
שלושת הרגעים הכי גדולים?
"השער של סניור מול יפן, המפגש שלי עם אבא שלי ואחותי כמה ימים לפני סוף הטורניר, כי אחותי טיילה בדרום אמריקה ושניהם הגיעו אליי. הרגע השלישי מתבקש - הגול של תורג'מן מול ברזיל משער ברזילאי. זו גם הייתה הנסיעה הכי כיפית".
מה חשבת על ההחלטה לשחרר את חמשת השחקנים?
"במאקרו היא נכונה, כי התפקיד היא להכין את השחקנים לנבחרות הבוגרות יותר. בתור שחקנית זה היה צובט לי קצת - כל הטורניר אתה משחק ואז ברגע שאתה מתחרה על מדליה אתה לא במשחק, אבל זו הייתה החלטה מקצועית נכונה וסופסוף יש באמת ניהול מקצועי".