גארבג' טיים

כאן, במקום הזה ממש, היינו אמורים להלל את הפועל תל אביב על משחק הכדורסל הגדול בתולדותיה. ולספר על היום השחור ביותר של מכבי תל אביב על המגרש. ולהתרגש ממה שעוד צפוי לנו ממש בעוד רגע, כשהדרבי שלא מפסיק לתת - יספק לנו הצגה אחת אחרונה ויכתיר אלופה חדשה לישראל.

אבל (סליחה מראש אם זה יישמע או ייקרא מצטדק) האמת היא שיש הקלה בכך שהסדרה הזאת תיגמר סוף סוף מחר. כי החשק לכדורסל, דווקא באירוע השיא, פשוט פג, נמוג ונגמר.

ואיך יהיה חשק לכדורסל, כשמסביב הכל אפוף עשן מוגזם, רק כדי לטפח את האגו טריפ הקדוש של האוהדים. וגם קשיי הנשימה לא יעלימו את קולות המוות, השואה והציקלון בי, בגלל שיש לא מעט אנשים עם חור בנשמה שלדעתם זה לגיטימי לשיר ליתום על מות אביו, להכין חבל ולבצע תנועת חניקה. ובחסות הרגש (וואו, הרגש. כאילו זה תירוץ הגיוני לאלימות) הקהל משני המחנות משליך חפצים ומוטות, וגורם לפציעות ולבהלה, ושחקנים משתטחים על הפרקט ובני משפחה נזקקים לטיפול.

והקבוצות, מה עם הקבוצות. שני המועדונים הכי מעוטרים ומצליחים בתולדות הכדורסל הישראלי הידרדרו לשפל. כל אחד מהם לא מדלג על הזדמנות לחמם את האווירה, לבצע פעולות קטנות שישפילו את היריב ולטפח באדיקות את הנרטיב שהצד השני אשם. מגנומטרים וגלאי מתכות לשחקנים? בדיקות משפילות? ציוצים מתריסים? קריאות למלחמה? ואתם עוד תטענו שידיכם נקיות?

"אנחנו דורשים משתי הקבוצות לדאוג לסדר מופתי עם הקהלים שלהם על מנת להעביר את הסדרה באופן ספורטיבי ומכובד", נכתב בהכרזת מנהלת הליגה לפני סדרת הגמר, והחלק הטוב עוד לפנינו: "במידה שיהיו הפרות סדר מכל סוג שהן נפעל להטלת עונשים כבדים, כולל עונשים שישפיעו על הסדרה הנוכחית". כן, ברור. מלכתחילה איש לא האמין למילים האלה, ובדיעבד היה ברור שהמילים המפוצצות האלה יישארו בגדר מילים מפוצצות, ללא כל תגובה או מעשה.

כמה שורות מתחת למקום מושבי בהיכל קבוצת שלמה, קרה הדבר שאמור להיות הכי יפה בספורט. אב צעיר נשא על כתפיו ילד קטן, אולי הוא עוד בגן, ולכל היותר הגיע לכיתה א' או ב'. במשך דקות ארוכות, עוד לפני תחילת המשחק, ומופעי האבוקות וחילופי המהלומות, מה שעשה הילד הזה הוא להניף בלי הפסקה אצבע משולשת לעבר היציע שמימין. והאבא? אולי הוא לא ראה, אבל גם הוא עשה בדיוק אותו דבר.

אז כן, זו רק אצבע משולשת. אבל כשאדם מבוגר ורציונלי מנרמל את אופי האהדה הזה לבנו בן ה-7-6-5, למה אפשר כבר לצפות? פני היציע כפני החברה בישראל.

"זה ערב שלא דומה לכלום, זה לא משהו שמשקף בכלל את המציאות. זה פשוט רעם ביום בהיר. זה אחד מאותם ימים שזה קורה, אבל זה בדיוק כמו שמנצ'סטר יונייטד תקבל 7:0. זה שמחר יהיה יום חדש, זה ברור לי, אבל מה שאותי מעודד זה שיש להפועל קבוצה. כי מכבי היא באמת הקבוצה מספר 1 באירופה וזה כל כך ברור לי שהתנגש היום השחור ביותר שלהם עם היום הגדול ביותר של הפועל. זה לא משקף את המציאות ולכן זה כל כך מתוק. ספורטיבית זה אחד הימים הכי גדולים שלי, אבל האמת היא שאני בהלם וגם הקהל היה בהלם, כל הרבע הרביעי ראית את זה עליהם. עודדו, אבל בהלם".

את מילות השירה האלה כתב אריק איינשטיין ז"ל ל"מעריב" בשעת לילה מאוחרת של ה-8 במרץ 2004, רגע אחרי הניצחון הגדול ביותר של הפועל תל אביב בדרבי (עד אתמול), 71:96. ואלה, בשינויים קלים ומאוד מתבקשים, המילים שהיו אמורות לתאר את הניצחון אמש, שהוריד את המשחק המיתולוגי ההוא שורה בהיסטוריה.

וכאן המקום להתנצל בפני דני פרנקו וג'ורדן מקריי ואקס מנפורד ושאר חבריהם. איזה קונצרט הם נתנו אתמול על הפרקט בדרייב אין. ממש הצגת חצות. ואנחנו מתייחסים אליו רק אחרי יותר מ-500 מילים של טקסט.

בסיום הנוקאאוט שהמיטו האדומים על הפועל ירושלים במשחק החוץ בחצי הגמר (כן, זה קרה העונה. נראה כאילו חלפו שנתיים), היו לא מעט אוהדים שתהו "מה גדול יותר - ה-31 בארנה או ה-25 בדרבי?". היום כבר אין התלבטות. והעובדה שהפועל תל אביב מנפקת את שני הניצחונות הענקיים האלה בתוך שבועיים, ובתזמון מושלם, היא תעודת כבוד לכל מי שאחראי לכך.

את הרבע הראשון סיים מקריי עם 17 נקודות, בדיוק כמו מכבי תל אביב כולה; זה אפילו לא הספיק לו כדי להיות הקלע המוביל במגרש. מנפורד הגיע לרבע האחרון עם נתון מדהים של 24 נקודות ב-14 דקות, אבל הוא מספר בצורה חלקית מאוד את הסיפור שלו.

שש דקות בתוך המחצית השנייה, כשהצהובים הורידו ל-14 ול-15 הפרש והשמיעו קולות של קאמבק, הגיע הגארד הרזה והמפלצתי הזה וירה שלשה, ועוד שלשה, ועוד שלשה. תשע נקודות רצופות ב-59 שניות, פתאום 54:78, וברגע אחד הוא שבר את היריבה במו ידיו.

התבוסה המחפירה של מכבי תל אביב - הגדולה בתולדותיה בישראל - הייתה עוד קטנה וצמודה יחסית למה שהתרחש לפני שבוע וחצי באיסטנבול. אנאדולו אפס הושפלה ב-42 הפרש בידי פנרבחצ'ה, אבל בתוך יומיים החזירה בניצחון משלה ואפילו רצה לשלושה כאלה כדי להכניע את יריבתה המושבעת.

ולמה הזכרנו את הדרבי הטורקי? כי לקראת המשחק המכריע מחר, יום שלישי ב-21:00 (חחחח 21:00. לא באמת), אי אפשר להספיד מראש את הצהובים. גם הם קיבלו רק 46 שעות להתאושש מהמכה שניחתה עליהם, ובניגוד לאפס - להם אין דרך חזרה. מהרגע הכי נמוך הם נדרשים להמריא בזמן מינימלי למעמד הכי גבוה. אולי הם יעשו זאת ואולי לא, אבל לא זו הנקודה.

במשמרת של עודד קטש, איבדה הקבוצה שליטה בתזמון אומלל. עונת השיא בקריירות של לא מעט שחקנים בצהוב מתקרבת לסיומה כשהם רחוקים מהמשחק ומעצמם; לורנזו בראון נראה עייף ושחוק וגמור, ג'ון דיברתולומיאו לא ממש הופיע לסדרה, אלכס פוית'רס הפך לכלי שעשוע בידי עידן זלמנסון, ג'רל מרטין מתחיל להזכיר זרים מהזן של ווינפרד קינג - ואפשרויות לתקן כמעט ולא נותרו.

את הכתם מאתמול יסחוב קטש עמוק לתוך הקיץ ולתחילת העונה הבאה, גם אם ינצח מחר ויזכה באליפות.