יעקב פלד זוכר היטב את המשחק ההוא בעונת 1990/1. "העונה תחת המאמן זאב זלצר החלה כשבית"ר ירושלים בצמרת. מלחמת המפרץ הביאה לעזיבת השחקנים הזרים ולשינויים בהרכב. הייתי באותה עונה בכושר שיא, יצאנו למשחק חוץ בקופסה נגד מכבי נתניה. פרצתי מהאגף, חלפתי על שחקן הגנה, וניסיתי בתוך הרחבה לעקוף שחקן נוסף לפני הבעיטה לשער. בלם/קשר מכבי נתניה סלובודן דראפיץ' הגיע אלי בניסיון בלימה בגליץ' חזק, הרגשתי כאילו טנק נכנס בי לתוך הקרסול. בבום הראשון צעקתי 'פנדל, פנדל" , אבל אז חשתי שהשמיים נופלים עלי. שכבתי על הגב, הרמתי את הרגל ולא ראיתי את הקרסול שנכנס ונתקע בתוך הדשא.
"דראפיץ' היה שחקן ענק וחזק, שני מטר על שני מטר, כך לפחות הוא נראה. חיפשתי את הקרסול ולא ראיתי אותו. השחקנים משתי הקבוצות הקיפו אותי, הם שלחו מבט מהיר ומיד תפסו את הראש. הפציעה הייתה קשה, מפרק הקרסול יצא מהמקום, שברתי את השוקית וקרעתי את רצועות הקרסול. חשבתי שאולי יכולתי לקפוץ ולברוח מהגליץ', הבנתי על הדשא שהפציעה שלי היא לכל החיים, אני זוכר אותה בכל יום ובכל שעה. האהבה הגדולה ביותר של חיי, הכדורגל ובית"ר ירושלים, ירדה לטימיון בבום אחד גדול. המשחק, אגב, הסתיים בתיקו 0:0".
איך הפציעה טופלה בבית החולים?
"עברתי שלושה ניתוחים על ידי ד"ר פרנקל. הכניסו לרגל פלטינה ובורג בקרסול, עברתי ניתוחים נוספים של הוצאת הפלטינה, לאחר תקופה ארוכה ניסיתי לחזור לאימונים קלים, אבל נוצרו בצקות והייתה נפיחות. זה היה עבורי סיפור קשה ביותר. ניסיתי לשוב בהמשך לאימונים, איבדתי מהירות טבעית, ויכולת פריצה בסיבובים, לא הייתה לי את החדות שהייתי רגיל לה".
כעסת על דראפיץ'? הוא ביקר בבית החולים?
"לא כעסתי ולא כועס עליו, לטעמי הוא לא עשה את זה בכוונה. זה חלק מהמקצוע ומהסיכון שבלהיות כדורגלן. הוא לא התקשר או ביקר, מתאר לעצמי שהיה לו קשה".
הוא לא ויתר ובעונה הבאה, 1991/2, כשבית"ר בליגה הארצית, ניסה לעשות קאמבק. "חזרתי לבית"ר כשאלי אוחנה שב מאירופה, גם רונן חרזי הגיע והיה לי קשה עם 60 אחוז מהיכולת לתפוס מקום בהרכב הפותח".
ואז הגיע ניסיון שיקום בסקציה נס ציונה ומכבי שעריים.
"בבית"ר ירושלים חשבו שחזרה צריכה לעבור במועדון אחר, בו אשחק בקביעות ואחרים מהפציעה. עברתי לנס ציונה ולמכבי שעריים, ומהר מאוד הבנתי כי פרק הכדורגל שלי מת, תם ונשלם. החלטתי להוריד מסך על עולם הכדורגל שזרם בגופי ונשמתי, לפרוש ולעבור לפרק חדש ומרתק. החלטתי להתחיל ללמוד, החלטה לא פשוטה למי שלא הייתה לו אפילו תעודת בגרות".
"יעקב פלד היה הכישרון הגדול של בית"ר ירושלים שעלה מהנוער", נזכר מאמנו דאז זאב זלצר, "חלוץ מהיר מוכשר עם יכולות הבקעה , בחור אוהב כדורגל וחרוץ מאוד. הפציעה של חוסר מזל גרמה בהמשך לסיום הקריירה המובטחת. פציעה כזאת היום הייתה מטופלת באופן מתקדם יותר, והוא היה מחלים. אני שמח שמכל דבר רע, בהמשך הגיע הדבר הטוב הגדול מבחינתו".
פלד נשוי ללימור העובדת בפרקליטות המדינה, עם 3 בנות, עוסק היום בספורט ומשתתף קבוע בתחרויות טריאתלון ברחבי הארץ. הוא נולד ב-23 באוקטובר 1970 בישראל. "הורי הגיעו למדינת ישראל מטוניס בתחילת שנות החמישים. אנחנו חמישה ילדים, אני האמצעי . הם הכירו בישראל, תחילה גרו בדימונה ובאר שבע, ובהמשך עברנו למושב מבוא בית"ר בפרוזדור ירושלים. למדתי בבית הספר 'הרי יהודה' האזורי במטה יהודה, והחברים היו מהמושבים שמסביב".
הזיכרונות מהמושב נותרו עד היום?
"נהניתי מכל יום ומכל בוקר בעבודה בקטיף המטעים, אפרסקים, שזיפים, דובדבנים ועוד. עבודה בלולי התרנגולות, השיווק והריח של הטל על המטעים נותר עד היום, אני מאמין שעוד אחזור להיות מושבניק".
איך צמחה האהבה הגדולה לכדורגל ולבית"ר ירושלים?
"מאז שאני זוכר את עצמי כילד, אני צמוד לכדור. הלכתי לישון עם הכדור ליד הכר, הלכתי לבית הספר עם הכדור, הייתי יותר במגרשי הכדורגל בישוב מאשר בכיתות הלימוד, הלימודים לא היו העניין, הכול בראש והרגלים היה סביב הכדורגל".
ההורים תמכו בך?
"אבא שלי אלי ז"ל תמך בי באהבה, הוא היה מלווה אותי לכל האימונים והמשחקים למרות שהוא רצה שאלמד להיות רואה חשבון. אמא מגי הייתה מגיעה למשחקים בימק"א וכך כל המשפחה, הייתי בורג מרכזי בבית".
הוא הצטרף לקבוצת הנערים של בית"ר. "פגשתי שם חבורת כוכבים כמו רונן שוויג, שמוליק לוי, אילן אלהרר ואיתן מזרחי, תחת הדרכת המאמן שאול מזרחי ז"ל. הייתי יוצא ב-7:00 לבית הספר, משם ישר בטרמפים או אוטובוסים להתאמן בבית וגן. כמו שאומרים, בקיץ, בחורף, בסתיו ובאביב. הביתה למושב חזרתי אחרי 20:00, זה היה עבורי טבעי ובית"ר ירושלים זרמה חזק בדמי".
מי היו השחקנים הנערצים עליך כנער?
"השחקן האהוב והנערץ היה כמובן אורי מלמיליאן. לראות אותו מתאמן, משחק ומתנהל עם הכדור היה דבר מרתק עבורי, דמיוני. כמובן שאהבתי את דני נוימן, יוסי מזרחי ואלי אוחנה. אהבתי להגיע למשחקים בשבת בימק"א להיות בתוך הקהל, לחוש באנרגיות החשמליות ולראות לפי התוצאה את השיח שיהיה ברחוב לאורך השבוע עד למשחק הבא".
הוא זומן לנבחרות הנערים והנוער. "בתקופה ההיא של אמצע שנות השמונים הפרסומים והכותרות סביב נבחרת הנערים היו בשיא. מאמנים כמו גיגי כהן, אמנון רז ושלמה שרף קידמו אותי. להגיע הבייתה עם חולצת הנבחרת הייתה גאווה גדולה, תחושה שהחלומות שלי הולכים ומתגשמים לצדם של שמות כמו רואי חדד, טל בנין, מוחרר, בן שמעון וזוהר. שלמה שרף הזמין אותי לנבחרת האולימפית".
מה היו היכולות המקצועיות שלך שהרשימו אז?
"הוצבתי באגפים בהתקפה, בימין או בשמאל, חלוץ כנף. הייתה לי יכולת כדרור ופריצה, כוח מתפרץ, ופריצות סלאלום ארוכות לתוך הרחבה".
מי היו המאמנים הראשונים בבית"ר שזיהו והקדישו לך זמן?
"הראשון שקידם והעלה אותי להתאמן עם הבוגרים היה מוטלה שפיגלר, מאמן שאהב לקדם כישרונות מהנוער. שפיגלר עזב ואליהו עופר נתן לי מעט משחקים להוספת הביטחון והיכולת".
מה היה עבורך לשחק ולהיות עם השמות הגדולים?
"אי אפשר לתאר במילים, להיות על המגרש עם האליל הכי גדול שלי אורי מלמיליאן. לשמוע את אלי אוחנה לצדי, את יוסי מזרחי, שוורץ, אבי כהן , מומו שירזי והאחרים - רעד ארוך סבב אותי".
מבצע הגול שלו נגד בית"ר תל אביב עדיין מהדהד. "זה היה משחק צמרת באצטדיון רמת גן במחזור העשירי. תל אביב הייתה קבוצה חזקה מאוד. דרור קשטן הציב בהרכב הפותח מספר צעירים, אותי ואת עמיר כהן. הם הובילו 0:1 בפתיחה, אבל אז בישלתי גול למלמיליאן, שהבקיע עוד אחד. בדקה ה-85 הובלנו 1:2, הכדור הגיע אלי במחצית המגרש, עברתי שני שחקנים במרכז על המהירות בכדרור, המשכתי ועברתי את הבלם שלומי עמר, כדררתי הלאה על פני בלם הנבחרת ירון פרסלני, השכבתי את אריה חביב, ומול הרשת החשופה גלגלתי את הכדור לתוך הרשת 1:3. שער מטורף, כולם הקיפו אותי באושר גדול, ראיתי את מלמיליאן עם החיוך המנצח שלו, חשבתי שכל המדינה שומעת ורואה את המהלך הזה".
אתם יכולים לנחש מהיכן שאב את ההשראה לשער. "המונדיאל של 1986 ריתק אותי, השחקן שעקבתי אחריו יותר מכולם היה דייגו מראדונה, כל מהלך של כדרור שלו היה קסם, דייגו היה עבורי מודל לחיקוי".
הקיץ הגיע ואיתו הגמר הגדול מול מכבי חיפה, עם השער של עופר מזרחי והניצחון של בית"ר בפנדלים. "במשחק חצי הגמר נגד בית"ר תל אביב נכנסתי כמחליף ונפצעתי בשריר האחורי. דרור קשטן כעס, ואמר לי 'הסתכלתי עלייך ולא עשית את החימום כפי שצריך.
אחרי ההחלטה לפרוש מכדורגל, הפרק הראשון בחיים תם. מתחיל פרק חדש שלך , החיים אחרי הכדורגל.
"הכדורגל יצא מחיי. לא עניין אותי ולא הלכתי למשחקים. החלטתי ללכת ללמוד ולהתחיל מכלום, עשיתי בשנה הראשונה את כל מבחני תעודת הבגרות. למדתי ולקחתי מהכדורגל מושגים של להעז, ליזום, להגיע לשיאים ולא לפספס, לקחת מנהיגות ואחריות. התנתקתי מהחיים הישנים, לתוך עולם חדש שיצרתי ובניתי. היום בתפקידי הבכיר אני מדבר ומרצה על הדומה בין עסקים לכדורגל, היה לי קל יותר בלימודים כי היה לי מילדות אהבה וכישרון למספרים".
מה היה מסלול ההתקדמות שלך בלימודים?
"תואר ראשון בכלכלה וחשבונאות, וקבלת רישיון ראיית חשבון. תואר שני במנהל עסקים בלימודים האקדמאים מהאוניברסיטה העברית בירושלים".
יעקב פלד משמש כיום כמנהל החטיבה הקמעונאית בבנק ירושלים וכמשנה למנכ"ל יאיר קפלן.
השער של פלד - 13:17 דקות בתוך הסרטון
ובכל זאת נשאל - לפחות תודעתית קשה לך לעזוב את ימק"א, לא?
"הזיכרונות מימק"א הם לנצח, כשאני מבקר אחת לשבועיים בסניף בנק ירושלים הסמוך למגרש אני מגיע לשם, מביט בחרדת קודש בשריד שנותר לחומה, מנסה לשאוף את האוויר והזיכרון ממה שלא ישוב לעולם".