את הטור הזה תיכננתי להקדיש לג'ורדיז של בובי רובסון, אבל הלהיט של הליגה יקבל את הכבוד בשבוע הבא. שני מורחקים, 40 עצורים, שני שוטרים בבתי חולים, קטטות בלתי פוסקות ואוהדים שפורצים למגרש, הכל בדרבי הגדול של בירמינגהאם, הם דבר שאי אפשר להתעלם ממנו.
באצטדיוני הפרמייר-ליג של פוסט עידן התאצ'ריזם, אלימות היא לא דבר שבשגרה. לא תמיד זה היה ככה. בשנות השמונים החוליגנים היו דומיננטיים מאוד בתרבות הכדורגל האנגלית, וקטטות, לפני, במהלך ואחרי משחקים, היו חלק מהספורט. אסון הייזל ב-85' (כתוצאה מהשתוללות אוהדי ליברפול בגמר גביע האלופות), שרק היווה דוגמה טרגית להתפרעויות האוהדים אנגלים כל אימת שיצאו למשחק חוץ באירופה, וההרחקה מהמפעלים האירופיים, הביאו את הממשלה לשים את האלימות בכדורגל על סדר היום הלאומי. לאחר אסון הילסבורו ב-89 ' (אסון שהיה קשור לאוזלת ידם של המארגנים ולא לאלימות), הוקמה וועדת טיילור, שהחלטתה הזכורה ביותר היתה ביטול יציעי העמידה, אותם גושי בטון בהם התרכזו האוהדים הבעייתיים של הקבוצות.
למרות העובדה שהקיפאקס של מיין רואד, הקופ באנפילד, הצפוני בהייבורי ועוד רבים אחרים היוו האת בסיס לתרבות אהדת הכדורגל בעולם כולו, האווירה האלימה והגורמים השליליים ביציעים המאיסה את העניין על הממשלה האנגלית. היתה זו נקודת ציון בשינוי הדרמטי שעברו קבוצות הפרמיירליג בכל הקשור למרקם האנושי של בסיסי אוהדיהן. המתקנים שופרו, המחירים עלו והכדורגל, שהיה נחלתו הכמעט בלעדית של מעמד הפועלים, עבר גם הוא, כמו מרבית תחומי החיים, לידי המעמד הבינוני. הדבר אמנם הרגיע את האלימות, אבל הפך חלק מהאצטדיונים המרכזיים באנגליה (בעיקר הייבורי וגם אולד טראפורד ברובו) לספריות ציבוריות.
עם שינוי ההרכב האנושי ביציעים והחרפת הענישה והאכיפה, האלימות כאמור נרגעה, אבל לא נעלמה מעולם. זירת האירועים פשוט עברה אל מחוץ למגרשים, שם נפגשות קבוצות של חוליגנים שקובעים מראש מקום לפרוק את זעמם אחד על השני. במקומות מסויימים, האווירה מעולם לא הצטננה. טיול למילוול הוא עדיין לא יום בפארק, גם בקארדיף ובסטוק, עוד יש צרות, והטמפרטורות עולות כמובן במשחקים רגישים. הדרבי של בירמינגהאם הוא בהחלט אחד כזה.
לעיר השנייה בגודלה באנגליה הייתה עד השנה נציגה אחת בפרמייר-ליג. הוילה שלטו בעיר ללא עוררין ובירמינגהאם מצאה את עצמה מדשדשת בליגות נמוכות עם חלומות על דבר אחד (תסלחו לי על חוסר ההתייחסות לווסט ברומיץ') בעיקר - ניצחון על הוילה. בדרבי הראשון השנה, בסט' אנדרוז, לא רק ה-0:3 של בירמינגהאם החזיר את העיר לעידן אחר, אלא גם האווירה סביב המשחק, שכללה כניסות אוהדים למגרש וטירוף ביציעים.
מאז, בוילה, שגם העונה לא תרד ליגה ולא תגיע לאירופה, חשבו רק על נקמה. זה לא עזר. בירמינגהאם ניצחה שוב, הפעם 'רק' 0:2, אבל היתה זו הנגיחה של דיון דאבלין ברובי סאבאג', שהציתה את היציעים להשתוללות שנמשכה גם דקות ארוכות אחרי סיום ההמשחק. הרשויות באנגליה לא רואות בעין יפה את אווירת הרטרו האלימה. האוהד שפרץ למגרש לא יראה דשא שנים והוילה תקבל עונש כבד.
ומכיוון שלמיטב ידיעתי אחוז קוראי העברית בין אוהדי הכדורגל בבירמינגהאם אינו גבוה במיוחד, אני מרשה לעצמי לומר, שהפעם, אני מקווה, הבלגאן של האוהדים ינצח. כמי שגדל על סיפורי שנות השמונים, אבל הגיע לאנגליה פעם ראשונה בתחילת שנות התשעים, הייתי שמח לראות את פרץ הרגשות והטירוף לעיתים קרובות יותר. כי אם כל המגרשים יהיו כמו הייבורי, הכדורגל האנגלי, לא עלינו, עוד יהפוך למרגש בערך כמו הליגה בספרד.
הלוואי עלינו
העיר יורק, בירת חבל יורקשייר שבצפון אנגליה, ידועה בעיקר בזכות הקתדרלות המפוארות שלה וקסמה העתיק. קבוצת הכדורגל הבכירה של העיר היא לא מאריות הכדורגל האנגלי, מקום 11 בליגה בשלישית זה לא בדיוק חלומו של כל אוהד.
וכמו חלק גדול מהקבוצות בליגות הנמוכות, גם יורק נקלעה לאחרונה לקשיים כלכליים. קשיים שגרמו למפרק להודיע כי אם לא יושגו 90 אלף ליש"ט במהרה, סכום לא קטן עבור קבוצת ליגה שלישית, הקבוצה תפורק. אוהדי יורק, רובם ככולם עדיין נציגיו של הכדורגל הישן, זה של מעמד הפועלים, הפשילו שרווליהם, פתחו כיסיהם ותוך שבועיים גייסו כמעט 50 אלף ליש"ט (קרוב ל-400 אלף שקל), ועם עזרה של גורמים שונים הצליחו להשאיר את הקבוצה בחיים.
במקרה דומה בשנה שעברה, נקלעה בארי (פרבר של מנצ'סטר) לקשיים. אוהדיה הגיעו עד לאולד טראפורד בכדי לאסוף בקשישים והצילו את הקבוצה. באנגליה לא מאמינים בפתרונות "יצירתיים" כמו איחוד קבוצות ובטח לא בפירוק. לכולם, לא רק לאוהדים השרופים, ברור כי הקבוצה היא חלק בלתי נפרד מחיי אוהדיה ולב הקהילה. ועל לב, אי אפשר לוותר.