סרחיו יויקורן

עשרה קבין של יופי ירדו לכדורסל האירופי.
11 נטלה ריאל מדריד - 1964, 1965, 1967, 1968, 1974, 1978, 1980, 1995, 2015, 2018, 2023.
אז למה רק עשרה? כי את האחד הנותר חסם אדי טבארס.

כשעל השעון 12.7 שניות לסיום גמר היורוליג, אמש (ראשון) בקובנה, חזרו הבלאנקוס מפסק זמן בפיגור 78:77 ויצאו להתקפה האחרונה והגורלית. דז'נאן מוסא נעמד קפוא מאחורי הספסל, כשגבו מופנה למגרש, ועצם את עיניו. הקלע המוביל של הקבוצה לאורך כל העונה לא נספר בגמר, כי זה הזמן של החבר'ה הוותיקים. הוא ידע, הבין ולא היה מסוגל לעמוד במתח. אבל ככל שנקפו השניות, והרחש מסביב התגבר, מוסא כבר לא עמד בפיתוי. את הזריקה של סרחיו יוי הוא כבר ראה, בין האנשים שעמדו לפניו וכמעט הסתירו לו.

יוי. כן, יוי. דווקא האיש שעמד על אפס נקודות, הוא זה שחתום על סל הניצחון. בקשת מוגזמת שנראית בלתי אפשרית (כמו תמיד), מעל הסנטר הכי מאיים (חוץ מההוא שבקבוצה השנייה), וכרגיל - בדיוק בזמן. ההחלטה של צ'וס מתאו ללכת עליו בערב כזה אינה מובנת מאליה, אבל כפי שהעיד חתן השמחה, "הוא שירטט תרגיל והכריח אותי לזרוק".

שני מהלכים של יוי הביאו את גביע אירופה למדריד. אחד בוצע בגמר, כמו בספר, והוא עוד יזכה למיליוני צפיות ביוטיוב, משל היה יוניקורן (בעצם, הוא באמת יוניקורן). האחר, שמטיל כתם על הזכייה המטורפת הזאת, בוצע בגארבג' טיים של המשחק השני בפלייאוף, והיה משמעותי לא פחות.

"כשקווין פאנטר קיבל את הבומבה מסרחיו יוי, פרטיזן בלגרד כבר ניצחה", היטיב לצייץ דובי יעקובוביץ מ"מכביבול". "פאנטר, אם היה טיפה פחות אמוציונלי, היה מתרחק, רואה את הבלתי ספורטיבית מסומנת ומחייך. אבל הוא בחור עם הרבה כבוד, את קווין לא משפילים. ולפאנטר יש חברים, הרבה חברים שבאו לעזור. ואחד החטיף ואחד חטף. ורק אחד הלך הצידה, סימן בשתי אצבעות לכיוון המוח בזמן שהאחרים מתעסקים בכוח, הסתכל על העסק וחייך. כל הדרך אל הבנק".

זוהי היורוליג. הליגה שבה מתקיימים 34 מחזורי עונה סדירה, ובכל זאת יש תחושה שכל אחד מהמשחקים הוא גורלי. הליגה שבה אתה אמור לדעת מראש שהמקום הראשון לעולם לא יוביל אותך לזכייה בגביע, ובכל זאת אתה תילחם עליו עד הרגע האחרון. הליגה שבה תוכל לקלוע סל ניצחון, אבל לעולם אסור לך לחגוג, כי לא מן הנמנע שמיד אחריו יקלעו עליך סל ניצחון גדול לא פחות.

שני הגמרים האחרונים המחישו כמה המפעל הזה מותח, דרמטי ולעיתים גם אכזרי. שניהם הסתיימו בפער של נקודה, ובשניהם קלע יוי את הסל האחרון - אבל באחד ריאל הפסידה, ובאחר ניצחה. עם פאבלו לאסו המנוסה והמעוטר על הקווים היא שכחה לבצע עבירה ונתנה לזמן להיגמר, ועם מתאו הטירון והמושמץ היא עשתה הכל נכון והניפה את הגביע.

שמונה דקות לסיום, כשריאל פיגרה 68:61, ירד רודי פרננדס לספסל. את האיש הזה מכירים בעיקר בגלל הפרובוקציות, הפלופים וסלי הקלאץ' (מדהים שיש שניים כאלה באותה קבוצה), אבל לצפות בו מקרוב זו חוויה. לאורך רוב הערב, כשלא היה על המגרש עצמו, הוא בכלל לא צפה במשחק; הוא שכב על הרצפה מאחורי חבריו ונע הלך ושוב על גלגילית שנועדה למנוע מהגב הכואב שלו להיתפס. אבל ברגע הספציפי הזה, כשנדמה היה שהעסק מתחיל לצאת משליטה, התיישב פרננדס לצד עוזרי המאמנים ופנה לחברים שמימינו, בקריאות, במחיאות כפיים ובתנועות ידיים, כדי להעיר אותם, להרים להם ולעודד אותם.

אלה בדיוק הדברים הקטנים שחומקים מהעין והופכים קבוצה למנצחת. לאלופה.

הגיבור הטרגי של הגמר היה קוסטאס סלוקאס. בחודשים האחרונים הוא ראה מהצד כיצד תומאס ווקאפ משתלט על הקו האחורי של אולימפיאקוס, הופך למנעול עם זקן ג'ינג'י שמאמלל כל כוכב יריב, ואפילו נהנה מיחס מועדף בתור המתאזרח המיועד של נבחרת יוון.

וסלוקאס, תחרותי שכמוהו, לא אהב את הפיחות במעמדו. עד כדי כך שהוא אפילו לא פוסל עזיבה (אולי לריאל? צמד הסרחיו'ז זקוק לאיזה ילד בן 33 שיזרים קצת דם חדש). אז הוא החליט להשיב מלחמה בדרך שבה הוא יודע; בסוף, הוא זה שהביא את האדומים לפיינל פור בזכות שלשה בלתי נתפסת במהלך הסדרה מול פנרבחצ'ה. ואתמול, כשקבוצתו הייתה זקוקה לו יותר מכל, הוא ניסה, והשתדל, וכמעט הצליח, אבל סיים על הקרשים. בזמן שהחגיגה פרצה, הוא נותר שכוב במשך שניות ארוכות, חסר אונים ונטול חשק לחיות.

זו לא רק הזריקה האחרונה שהלכה לשום מקום, כפי שקורה ברוב ההתקפות שמתחילות ונגמרות בתוך שלוש שניות; 5:46 דקות לסיום, ביתרון מבטיח של 67:74, סרחיו רודריגס קלע סל וסחט מסלוקאס עבירה, במהלך שבישר על חזרתם של הבלאנקוס לחיים. אחר כך, כשעל השעון 101 שניות, הרכז היווני החטיא עוד זריקה גורלית.

אולימפיאקוס, ואת זה אי אפשר לקחת ממנה גם לאחר שהפסידה, הייתה הקבוצה הטובה, המרשימה והראויה ביותר ביורוליג לאורך העונה הזאת. וזה לא הספיק לה כדי להניף את הגביע בגלל שדווקא ברגעים החשובים מכל, היא איבדה את הדבר שזיכה אותה בכל המחמאות המשתפכות האלה: השליטה בעצמה.

מי כמו סשה וזנקוב יוכל להמחיש זאת. 3:11 דקות לפני הבאזר, הוא הגיע ל-29 נקודות והישווה את שיא הקליעה לשחקן בגמר בעידן הפיינל פור. ומה קרה מאז? אז זהו, שכלום. שיא חדש לא נקבע. מאותו רגע ואילך הספיק ה-MVP רק להחטיא שלשה, ואת הזריקה החשובה ביותר (עוד לפני הניסיון הנואש של סלוקאס בסיום) לקח מוסטפה פאל מול טבארס, אחרי שנע ונד בין התקפה להגנה במשך 25 דקות ולא ראה כמעט את הכדור. באופן לא מפתיע, הזריקה הזו נתקעה בטבעת ועפה הצידה.

דיוויד ריברס, אחד שהיה במעמד הזה לפני כל כך הרבה שנים, העריך כאן אתמול ש"הכוכבים יקזזו זה את זה, והמנצחת היא זו שתקבל תרומה ממשית משחקני המשנה". לכאורה, אולימפיאקוס עשתה הכל נכון; אייזיאה קאנן ושאקיל מקיסיק קלעו 35 מ-78 נקודותיה, אבל זה לא הספיק - כי מתאו נהנה מהימים האלה שבהם כמעט כל החלטה שלו התבררה כנכונה, וכל הימור הפך לבינגו.

אלי אנדיאיה פתח בגיל 18 בחמישייה במשחק הגמר? זמן מצוין לקלוע את השלשה הראשונה שלו ביורוליג.

פאביין קוזר זכה לשדרוג שכר מטורף בקיץ, רק בגלל שקיבל הצעה מפתה מזניט סנט פטרסבורג? ממרומי מעמדו כשחקן ה-14 ברוטציה לאורך העונה, הוא עלה כחילוף ראשון וצלף שלוש שלשות ו-11 נקודות.

אנתוני רנדולף הפך בגלל הפציעות לצל דהוי של השחקן האדיר שהיה פעם? בהיעדרם של גבי דק, ונסן פוארייה וגרשון יאבוסלה הוא נתן לטבארס את חמש דקות המנוחה שלהן היה זקוק, ואפילו החזיק בצורה יפה את אזור הצבע.

רודריגס יהיה בן 37 בעוד שלושה שבועות? בשלושת הניצחונות המכריעים של העונה הוא רשם 15.3 נקודות, 61% לשלוש ו-6.6 אסיסטים, כאילו היה בן 27.

יוי היה השחקן ה-21 והאחרון שנכנס אתמול למגרש, יותר מ-15 דקות אחרי הפתיחה? הוא גם השחקן ה-17 והאחרון שהכניס כדור לסל. איך בסוף הכל מתחיל ונגמר בו. סרחיו יויקורן.