סליחה, ג'ייק כהן

ג'ייק כהן לא היה אמור לשחק אתמול.

בבואו למשחק ההישרדות הראשון שלו העונה, ביצע עודד קטש שני שינויים פרסונליים. כהן, כצפוי, איבד את מקומו בחמישייה - ובמסגרת ניסיונות שיקום הביטחון הוקפץ ג'רל מרטין למשבצת המחייבת והלא מוכרת. ג'וש ניבו, באופן הרבה פחות צפוי, פינה את משבצת הסנטר לאלכס פוית'רס.

במשך ארבע דקות מרטין היה בכל מקום. נלחם על ריבאונדים וקטף אותם, בהגנה וגם בהתקפה. השתדל להימנע מזריקות מיותרות לשלוש, והלך שוב ושוב פנימה, אבל הכדור לא נכנס. הצהובים שוב פתחו בצורה רעה, ופיגרו כבר 13:5. האם מורידים את הפורוורד הסורר לספסל, וקוברים את רסיסי האמונה העצמית שעוד נותרו בו? או שממשיכים לתת בו אמון, תוך נטילת סיכון להמשך ההידרדרות בלוח התוצאות?

למזלו של קטש (1), במסגרת האקטיביות העודפת של מרטין, הוא ביצע עבירה שנייה בתוך ארבע דקות והחליט בשבילו. אז המאמן עבר לסמול בול והכניס את דארן היליארד. עם בונזי קולסון כמספר 4, רצה מכבי תל אביב ל-0:8, אבל לקראת סיום הרבע הראשון האיש היה זקוק למנוחה. ואז המאמן החזיר את מרטין. אם לקח את הסיכון הזה, אל מול בעיית העבירות, וכשעל השעון נקפו פחות משמונה דקות, זהו סימן ברור לכך שכהן לא נכלל בתוכנית המקורית שלו.

למזלו של קטש (2), לא חלפו אלא 52 שניות, ולמרטין הודבקה העבירה השלישית. לא נותרה לו ברירה, והוא שיגר לפרקט את כהן. מונאקו עוד הספיקה לברוח ל-17:24, ואז התרחש המפץ הגדול. מכיוון שהפורוורד הישראלי הוא חובב סיינפלד מושבע (יש להדגיש - מדובר בתכונה חשובה וראויה להערכה, הממחישה את איכות בחירותיו בחיים), נגדיר זאת כך: "ידה ידה ידה", בתוך שלוש דקות ו-41 שניות טסה מכבי ל-0:20. כהן התחיל באסיסט, ואחר כך ירה שלשה, וגם נעץ את המסמר האחרון בסטריק הזה עם שלשה נוספת. כל הכדורים שניתזו לטבעת וללוח במשחקים הקודמים בסדרה, צללו פנימה.

כהן, שלא נספר בתחילת העונה, פילס איכשהו את דרכו ללב הרוטציה דווקא בתקופה המכריעה שלה. קטש הודה כאן שהוא מתחרט על כך שהחזיר אותו לעניינים רק אחרי גמר גביע המדינה. ואנחנו, תמימים ונמהרים שכמונו, כבר הכרזנו כאן לפני יומיים על מותו של הגימיק בהצבתו בחמישייה. הוא לימד את השיעור הקבוע, בפעם המי יודע כמה: לעולם אל תספידו את ג'ייק כהן. לא משנה מה, לא משנה מי, לא משנה איך ולא משנה מתי. אם תטרקו בפניו את הדלת, הוא יבוא מהחלון. ואם תנעלו לו את המשרד, הוא יזחל במחילות המזגן (כמו ג'ורג' קוסטנזה, נו).

אז הנה, בלי פילטרים וללא גוגל טרנסלייט: סליחה, ג'ייק כהן.

קל לדבר על השלשות שצללו בזו אחר זו (ועוד ניגע בהן בהמשך). בדקות הקסומות של הריצה, מכבי תל אביב צלפה 5 מ-5 מחוץ לקשת; אבל כדי לספר את הסיפור במלואו, כדאי להתעכב דווקא על הפעולות, השינויים וההחלטות הנשכחות שהובילו להתפוצצות הזאת, גם אם רק בעקיפין.

ההתאמות שביצע קטש לקראת המשחק הרביעי לא התבטאו רק באמצעות השינויים הפרסונליים בחמישייה. את הרבע הראשון סיים לורנזו בראון עם שורה סטטיסטית די עלובה - 1 מ-4 מהשדה, אסיסט, חטיפה, שני איבודים ומדד אפס - ובכל זאת, היה בו משהו שונה. כבר מהרגע הראשון, הוא היה שם. אבל ממש שם. הוביל את הכדור, ניהל את ההתקפות, שמר בהגנה ובעיקר הפגין את האינטנסיטי שהיה כל כך חסר לו בהופעותיו האנמיות אל מול הגובה, האתלטיות והעוצמה של שומריו ממונאקו.

ווייד בולדווין כמעט לא נגע בכדור בשלוש הדקות הראשונות, והשקיף מהצד על שובו של בעל הבית. הוא משך אליו את ההגנה והמתין בסבלנות להזדמנות שידע כי תבוא. כשבראון חזר מהמנוחה הקבועה שלו, גם הכדורים החלו לצלול פנימה; האיש עמד על 7 מ-28 לשלוש ב-165 דקות מול מונאקו עד אתמול, וסיים את הערב עם שיא קריירה של 6 מ-8 ב-27 דקות.

וזה לא הכל. בתוך 18 שניות, בתחילתו של הרבע השני, כשמונאקו עוד צעדה ביתרון, סחטו בראון וג'ון דיברתולומיאו את העבירות השניות מאלי אוקובו ומג'ורדן לויד. מייק ג'יימס הסחוט מעייפות הספיק לנוח דקה בקושי, ונאלץ לחזור למגרש. והכל התפרץ.

מכבי ניצחה 45:87 בשלושת הרבעים האחרונים. 104 הנקודות שקלעה שברו את שיא הקליעה ב-18 שנות פלייאוף ביורוליג (מאז הפסקת הפיצול ב-2002); היא עקפה בנקודה את השיאנית הקודמת, אחת בשם מכבי תל אביב, מודל 2005. ההפרש שבו ניצחה - 35 - הוא השלישי בגובהו שנרשם בסדרות, והראשון ב-12 השנים האחרונות.

בירידה להפסקת המחצית, הנתונים שניבטו מטופס הסטטיסטיקה היו מדהימים. תשעה אסיסטים למכבי תל אביב, תשעה למונאקו. 6:6 באיבודים. 4:4 בחטיפות. 9:10 לרעת המונגאסקים בעבירות (תודה לרועי ינקלוביץ' על השיעור בלשון). 22-10 מול 21-10 לשתיים. 10-9 מול 7-7 מהעונשין.

לצד השוויון המופתי הזה, הורה הלוח על 36:47 בגלל שני אלמנטים. האחד, שלשות: 16-6 למכבי (כלומר, 7-6 לבראון וכהן, 9-0 לכל היתר) מול 11-3 למונאקו. והאחר, ריבאונדים: 16:26 לצהובים. או, ליתר דיוק, ריבאונדים בהתקפה: 23 כדורים ניתזו מהחטאות של האורחים - והתחלקו כמעט שווה בשווה. 11 נפלו לידיים צהובות, ו-12 לידיים שחורות.

שתי הקבוצות דומות כל כך ומכירות זו את זו טוב כל כך, שאפילו האסטרטגיה שלהן דומה לעיתים. כפי שסשה אוברדוביץ' צריך להחליט אם למקד את מדיניות החיסולים שלו בבראון או בבולדווין, כך קטש צריך לבחור אם הוא מעדיף את הרעל של ג'יימס או של לויד. שני המאמנים "מזייפים" בהגנה על עמדת הפאוור פורוורד, וגם כאן הצליחה התוכנית האסטרטגית של מכבי: ג'ון בראון הגיע לכמעט שיא עונתי של 12 נקודות, והיא חיה עם זה בשלום, באומרה - בואו ניתן לו לזרוק מחצי מרחק, ונחיה בשלום גם עם ארבעה או חמישה סלים שיקלע, כי לא הוא ינצח אותנו.

וכאן, שוב, נכנס כהן לתמונה. שתי השלשות שלו פתחו את הצ'אקרות של הצהובים, ולא רק; הן הכריחו את שומריו להיצמד אליו ונסכו בו את הביטחון להתמרפק, להילחם ולהוציא כדורים החוצה באלגנטיות. ולמעשה, שיבשו את האסטרטגיה של מאמן מונאקו.

עונת היורוליג המטורפת נמשכת בסדרות פסיכיות לא פחות. תשעה מ-14 המשחקים שהתקיימו עד כה הסתיימו בניצחונות חוץ, ובכל זאת, ארבע הקבוצות בעלות יתרון הביתיות עדיין מחזיקות בו.

אחרי מסיבת הסיום המפוארת ביד אליהו, תצא מכבי תל אביב למונאקו בניסיון לעשות היסטוריה: מאזנן של האורחות במשחק החמישי והמכריע עומד על 0 מ-16. בעונה כזו, שבה הכל יכול לקרות וכמעט הכל כבר קרה, אין לפסול שום תרחיש.