"ניסים בכר הכניס אותי להרכב בעונת 1978/79 עם החולצה מספר 14. עבורי זו הייתה התגשמות חלום, להיות שחקן של מכבי תל אביב בהרכב אחד עם גיורא שפיגל, השחקן הכי נערץ עלי בעולם, שהפוסטר הענק שלו היה תלוי במרכז החדר שלי. מספר מחזורים לסיום העונה שיחקנו בחוץ נגד מכבי נתניה, משחק שהסתיים בתיקו. בעטתי פעמיים, כדורים שנתקעו במשקוף של השוער איציק ויסוקר.
"בסיום עלינו לאוטובוס כשבכר והמנהל האגדי חיים 'לייבו' לייבוביץ' התישבו כמנהגם בספסל הראשון. לפתע נכנסנו להלם. ראשו של לייבוביץ' נזרק לאחור, התקף לב קטלני. האוטובוס עם השחקנים טס במהירות לבית החולים לניאדו, שם הגיעה במהירות ההודעה המרה כי 'האבא של השחקנים' הלך לעולמו. זאת הייתה מכה קשה, היה עצוב מאוד להמשיך בלי המנהל האהוב שלנו".
יהודה קצב נולד ב-21 בנובמבר 1957 בישראל להורים שעלו מבגדד ומבצרה שבעיראק. "תחילה היינו תקופה קצרה במעברה ליד הכפר הירוק ואחר כך העבירו אותנו לשכונת מורשה, בשונה מהשכונה המערבית היותר מבוססת של רמת השרון. למדתי בבית הספר היסודי 'ממלכתי ה' ובתיכון עירוני השרון. אני נשוי פלוס 4 עם חמישה נכדים, כבר 20 שנים מנהל המוקד העירוני של רמת השרון".
הוא מספר כי מלבד כדורגל בשכונה היה מגיע משחק בכל יום במועדון 'הנוער העובד' קט רגל. "המאמן ושחקן העבר אברהם בכר ארגן טורניר כדורגל לבתי ספר, הוא בחר את יעקב אקהויז ואיציק אצלן להפועל תל אביב. אני המשכתי בכדורגל השכונתי, השליטה בכדור באה מהרחוב, יחד עם גליצ'ים ועבודה שחורה. אח שלי אורי, שראה את הכישרון שלי, הציע לי ללכת למכבי תל אביב. ברמת השרון לא היו באותה תקופה קבוצות ילדים ונערים. בגיל 16 נסעתי בשני אוטובוסים והליכה ברגל לאצטדיון המכבייה של מכבי תל אבי על גדות הירקון. הקפתי מספר פעמים את החומה, לא ידעתי את הכללים. נכנסתי לחדר קטן, בו שהה המאמן עודד הכט. חשבתי שיעשו לי מבחנים של הקפצות כדור, כדרור ועוד, אבל הכט הכניס אותי לחדר ואמר לי להתלבש ולעלות לאימון.
"פעמיים בשבוע עשיתי את הדרך עם תיק גולדסטאר לאימוני מכבי, אחרי שכבר בתום האימון הראשון ביקשו ממני להביא שתי תמונות. חיברו אותי לדור המוצלח של 1956, של אבי כהן ז"ל באומן, קפלן וגרגיר. התגייסתי לשרות חובה בצה"ל, שלחו אותי לקורס משק"י תחזוקה באיזה ג'בל בסיני, ובהמשך לא-טור. לשחקנים אחרים סידרו שירות קרוב והגעה סדירה לאימונים, אני נתקעתי רחוק מהכדורגל".
פנית ללייבו?
"כשהייתי מצליח להגיע לאימונים, ביקשתי ממנו לעזור לי. הוא תמיד שאל על המספר האישי שלי, רשם על קופסת הסיגריות שלו, וכשנגמרו הסיגריות הקופסה, שעליה עם המספר האישי שלי, הלכה ישר לפח. אחרי יותר משנה עברתי לשרת בבסיס מזון במרכז הארץ, והאימונים שלי הפכו לקבועים".
בכר צירף אותו לסגל ולמשחקי האינטרטוטו של מכבי תל אביב. "המשחק הראשון שלי היה בקיץ 1978 ביפו נגד מאלמו השבדית, הפסדנו 1:0. יצאנו למשחקי גומלין לווינה, מאלמו וציריך. ניצחנו בשווייץ את פ.צ. ציריך 0:3 מצמד של טבק וגול של ויקי פרץ, אבל הסיפור הגדול והמרגש מבחינתי היה הגעתו של גיורא לציריך, והשלמת שובו למכבי תל אביב אחרי 5 שנים בצרפת. שפיגל היה ההשראה שלי, אני אוהב ומעריץ אותו עד היום. היה מבחינתי בלתי נתפס להיות איתו בהרכב מכבי תל אביב. יותר מרגש היה כשהצטרפתי לשפיגל ומיקו בלו ברכב מרמת השרון, שם התגורר, לאימונים. היה לי קשה להאמין שזאת מציאות ולא חלום".
שפיגל והוא כיכבו בניצחון הידידות על אנדרלכט בבלומפילד. "אפשר להגיד שזה היה משחק החזרה הרשמי של גיורא והמשחק בו האוהדים עשו איתי היכרות, מאלמוני לשחקן הרכב חדש. כחיזוק הגיעו למכבי תל אביב גד מכנס, אורי מלמיליאן ודני נוימן. ניצחנו 1:2, מפנדל של מלמיליאן וגול ניצחון של דני נוימן, רובי רנסנבריק כבש גם הוא מפנדל מול השוער החדש שלנו מנו שוורץ".
מה היה בסיפור עם אבי כהן החולה ובכר?
"היינו בבית מלון בירושלים לפני המשחק נגד בית"ר, אבי הגיע חולה, ניסים בכר השאיר אותו בחדר, לא הזמין אותו לאספת הקבוצה. אבי לא היה מוכן לוותר, ביקש לשחק. לפני שבכר הגיע אבי נכנס ונשכב מתחת לשולחן שכוסה במפה גדולה בלי שהמאמן יידע על קיומו. בסיום הוא התחמק לחדרו, לשם הגיע בכר לביקור. אבי כהן הדהים כשאמר למאמן את כל דבריו באספה המקצועית. בכר היה המום, ושאל מאיפה הטלפתיה הזאת, עד שנודעה לו האמת והרצון של אבי שלא להחמיץ משחק".
1978/9 הייתה עונת האמונות הטפלות.
"מכבי תל אביב לא הפסידה רצף של 17 משחקים. היינו מתאספים במלון רמת אביב ואחרי ארוחת הצהרים, עשינו סיבוב רגלי קצר. מאיר נמני ו-ויקי פרץ פגשו מחוץ למלון איש עם גיבנת, חלק מהשחקנים נגעו בהסכמה בגיבנת ולא הפסדנו. הייתה גם אמונה ללכת עד גשר הירקון, לעלות על עמוד, לתת ידיים ולצעוק בקול 'מכבי תל אביב', כשהמכוניות צפרו וזיהו אותנו. ההפסד הגיע במשחק חוץ נגד מכבי יפו 3:4 בראשות אלי שכטר. אגב במשחק ההפסד ויקי ונמני זכו בפרס הראשון בטוטו, הם שלחו טופס על שם הנשים שלהן וסימנו על המשחק הזה משולש . המשחק שהכריע את האליפות היה נגד הפועל חיפה, ניצחנו 0:2 והגול השני היה שלי".
אבל את הדאבל פספסתם.
"בגמר מכבי שלטה שליטה מוחלטת, אבל נוימן ופריצה גדולה של אברהמי מירושלים מול גול בודד של ויקי מנעו דאבל צודק שלנו".
היה גם סיפור על כרטיס שחקן שנשכח.
"יצאנו למשחק חוץ נגד הפועל כפר סבא, כרטיס השחקן שלי נשכח במגרש המכבייה. השופט משה אשכנזי שהכיר אותי סירב לאפשר לי לשחק, אשר פרידברג נשלח להביא את כרטיס השחקן ונכנסתי במחצית השנייה. ויקי פרץ ומוישיק שוויצר כבשו באותה עונה 12 שערים כל אחד, אני הסתפקתי בשני שערים".
הוא זומן לנבחרת ישראל על ידי עמנואל שפר. "זאת הייתה הקדנציה השנייה של שפר כמאמן נבחרת אחרי מקסיקו 68 ומקסיקו 70. לאחר עשרה מחזורים בלבד בליגה הגעתי לסגל הנבחרת, לקראת משחקי אולימפיאדת מוסקבה 1980, משחקים שבסוף מדינת ישראל החרימה ולא השתתפה. היה קשה לי להאמין כי אני, יהודה קצב, הנער משכונת מורשה, בנבחרת ישראל אצל שפר, ללא התערבות של אבא, או קשרים אצל המאמן הלאומי ובהתאחדות לכדורגל. אני בנבחרת עם כל הגדולים".
המשחק השני שלך כלל את אחד המהפכים הכי גדולים בתולדות נבחרות ישראל.
"המשחק הראשון היה משחק ידידות נגד אוסטריה בבלומפילד כמחליף. בטורניר הקדם אולימפי שיחקנו בעיר אמן נגד הולנד, הייתי על הספסל, כשהולנד הובילה 0:3 בדקה ה-55. נכנסתי כמחליף של נמרוד דרייפוס ובתוך 18 דקות נבחרת ישראל קיבלה כנפיים, עשינו מהפך דרמטי, בצמד שערים של דמתי, שער עצמי הולנדי וגול ניצחון של פרץ בדקה ה 86, 3:4. לאחר המשחק שפר, שעישן בלי הרף, אמר לי שהוא עשה טעות שלא נתן לי לשחק במשחקים הקודמים נגד בלגיה וספרד".
היה סיפור מוזר של הרחקה שלך במשחק הבא נגד בלגיה.
"שיחקנו בבריסל. הבלם שלנו חיים בר ביצע מספר כניסות חזקות, אבל כשאני עשיתי גליץ' רגיל על שחקן בלגי השופט מאירלנד הרחיק אותי. הוא התבלבל וחשב שאני חיים בר מספר 6 שלנו, ואני הייתי עם המספר 16 על הגב".
הוא היה שותף למשחק הגדול ביותר בהיסטוריה של גביע המדינה, ה-4:4 נגד מכבי חיפה לאחר 120 דקות והכרעה בפנדלים. "החלקתי לבני טבק את הכדור של השער הרביעי שלנו. בפנדלים אבי כהן, שוויצר ויעקב כהן פחדו לבעוט, אני החמצתי מול צדוק אברהמי, השוער של חיפה, אבל בני טבק הנפלא כבש את השער שהעלה אותנו לגמר. בתוך החגיגה הגדולה ברמת גן לא חשבתי שיש לי רק עוד משחק בודד עם החבורה הצוהלת הצהובה".
עדיין יושבת לך על הלב ההחלטה של מכבי תל אביב להיפרד ממך חד צדדית.
"שיחקתי במכבי תל אביב רק חמש שנים, למרות שלרבים נראה שהייתי בקבוצה שנים רבות יותר. ב-1982/83, תחת דוביד שווייצר, הייתה לי עונה טובה מאוד יחסית. בליגה סיימנו במקום החמישי, הרחק מהאלופה מכבי נתניה, אבל בגביע, אחרי ה-4:4, הגענו לגמר נגד הפועל תל אביב, הפסדנו 3:2 מהגול של לנדאו ביד. הכול נראה בקיץ הזה שקט, הייתי בטוח במיליון אחוזים שאני ממשיך לחוזה חדש, אבל לא ידעתי שזהו, זה נגמר. למאמן הקבוצה מונה יצחק שניאור, ראשי המועדון החליטו יחד איתו על תהליך של בניית סגל חדש וצעיר, 'תינוקות שניאור'. ההנהלה קראה לי לשיחה, ובשקט, כאילו כלום, הבהירה לי מפורשות כי עלי לעזוב יחד עם הקשר אברהם לוי, אך ורק לקבוצה ממרכז מכבי.
"לא האמנתי למשמע אוזני , זאת הייתה עבורי מכה קשה, כמו להעיר אותי מתוך חלום מתוק ולהעביר אותי לסיפור בלהות ספורטיבי. לא הייתה לי שום ברירה. הסיפור הזה כאב לי והיה תקוע לי בלב הרבה שנים. לפני מספר שבועות קיימה מכבי תל אביב מפגש רטרו בבלומפילד עם שחקני התקופה, חשתי שם יותר טוב, יותר מפויס, במיוחד כשהיו שם כל החברים שלי".
כלכלית מכבי עזרה לך?
"השכר שלי במכבי תל אביב היה מאוד בינוני, היה לי רכב אוטוביאנקי חדש והיו"ר אליעזר וקסמן עזר לי לרכוש דירה".
לאן פניך אחרי עזיבת מכבי תל אביב?
"סיכמתי עקרונית במכבי רמת עמידר, שם התחלתי להתאמן במגרש הירידה המפורסם. בתום האימונים היו במקלחת מים חמים רק לארבעה שחקנים, החלטתי לוותר ולא לחתום שם. עברתי למכבי יפו של המאמן אליעזר שפיגל, הצלחנו לסיים במקום העשירי. היו ביפו שחקנים נהדרים. בהמשך עברתי לבית"ר תל אביב, ב-1987 הגענו לחצי גמר הגביע, הפסדנו בפנדלים 4:2. בהמשך עוד עברתי למכבי הרצליה והודעתי על פרישה מכדורגל, התחלתי לאמן את הנוער ברמת השרון, ואפילו הוזעקתי לשני משחקים בבוגרים".
היה לך דור המשך של כדורגלנים?
"הבן לירן שיחק בהפועל רמת השרון בליגת העל, תומר שיחק בלאומית במכבי הרצליה, האהבה לכדורגל תמיד מנצחת".