ריפעת טורק נולד ביפו ב-16/9/1954, הילד השני מתוך שמונה אחים ואחיות. "המשפחה מתגוררת בשכונת עג'מי שלושה דורות, עוד מתקופת העות'מאנים התורכים . אבי חיכמאת טורק היה לפני קום המדינה חייט חליפות ידוע. הוא הכין חליפות לאנשים שהגיעו ליפו מכל העולם. יפו הייתה מוכרת בשם 'כלת הים' וגם 'האמא של הזרים', דרכה עבר המסחר והחינוך של רוב העולם הערבי. אמא שלי איפתיכאר, גאווה, באה ממשפחה מאוד אמידה, היו להם חנויות, מסעדות ובתי קפה בסמוך לעיריית יפו. יש לי תמונה בה המשפחה רוכשת בשנות ה-40 מכונית מרצדס, אשר מורדת מהאוניה לסירה ולחוף. אני אוהב מאוד סיפורי נוסטלגיה, מגיל 5 הקשבתי בסקרנות לסיפורי העבר של אמא, על הנסיעה שלה כחג' לסעודיה, למכה ומדינה. לפני כשנתיים עשיתי תערוכה של תמונות עבר מיפו מ-1880 עד 1948, 150 תמונות מרגשות והיסטוריות".
את טורק כולנו מכירים מעולם הכדורגל, ולשם עוד נגיע, אבל אילן היוחסין של משפחתו, כפי שיכולתם להבין, עשיר ומורכב. "במהלך מלחמת 1948 השאירה ישראל לערביי יפו החלטה, להישאר או לעזוב. משפחת טורק החליטה להישאר ביפו, כי בה נולדנו. 'העשירים הפחדנים' עזבו בספינות ברכב ועגלות, הם היו בטוחים כי יחזרו לבתיהם ביפו ואפילו לא נעלו את הדלתות. חשבו לשוב, לא חזרו עד היום".
לאימו, הוא מספר, הייתה בשנות הארבעים חברה טובה יהודייה. "המלחמה הפרידה ביניהן, אבל הן התאחדו שוב עם קום המדינה, חזרו להיות חברות, היא נישאה לערבי שהתגייר. הם היו אורחים קבועים אצלנו ביפו, אנחנו הגענו אליהם לכרם התימנים. אבא נפטר ב-1977 בגיל 55 מסיבות רפואיות, אמא לפני 3 שנים, הייתה בת 85".
הוא החל ללמוד בבית הספר היסודי על שם חסן ערפה ("הייתי תלמיד טוב, אבל בלגניסט גדול, יום אחד שברתי חלון, הזמינו את הורי, נאלצנו לשלם על הנזק ועזבתי"). משם עבר לבית הספר 'טרסנטנה' ברחוב 60 הידוע לשמצה. "רחוב 60 שהפך לרחוב קדם היה הכי מסריח ביפו, רחוב של סמים, זנות וגועל. כילד בדרך לבית הספר, עברתי דרך בתי קפה, שם מהבוקר ראיתי אנשים מסטולים, גמורים מסמים. בבית הספר הזה לא היו תלמידים יהודים, אבל צוות המורים וההנהלה היו הורכבו ממורים כמו שולמית, אביבה, דוד, עליזה ושושנה.
"הכיתה בה למדתי הייתה בקומה השנייה, עם חלונות גדולים שהשקיפו לים. ראיתי את הים הכחול, את הגלים, את סירות הדייגים. היינו קבוצה של חמישה ילדים שבסימן שלי עזבנו את הכיתה וירדנו לים, חזרנו אחרי מספר שעות, בלי שהמורים ישאלו לאן נעלמנו. היינו 30 ילדים בכיתה, שמונה מהם לא הגיעו לגיל 25. למעט שניים שלושה, האחרים בילו שנים רבות בבית הכלא. זאת האוניברסיטה לחיים שלי, תראו מהיכן יצאתי".
כילד, הוא מספר, אהד את מכבי יפו. "התפלחנו למגרש הפחים הישן דרך הפרדסים, מניחים פח על החומה הקטנה וקופצים פנימה. אהבתי את מוצי ליאון, ארון לוי, אשכנזי, בוכוס, קלמי וצ'וצ'קו. בהפועל תל אביב גדלתי על גדעון טיש ודוד פרימו. הם היו ההשראה שלי לחוכמה ולעוצמת משחק".
ב-7:00 בבוקר נהג לצאת לים. "דגתי ורצתי שעות בתוך המים. בחוף שיחקתי קט רגל עם חברים במשך שעות על החול הלוהט, כשבמקביל נרשמתי לקבוצת 'צעירי יפו' ששיחקה בליגה ג'".
ואז אדם לא מוכר בא לחוף הים ומציע לך להגיע להתאמן בנוער של הפועל תל אביב.
"בקיץ היינו מקיימים על החוף משחקים של חמישה על חמישה עד החושך, לאחר מכן היינו צולים את הדגים שתפסתי ברשת הקטנה שלי. יום אחד ניגש אלי מישהו ואמר לי שחבל שאני מתבזבז. גירשתי את האיש, אבל הוא הגיע פעם נוספת ועוד פעם. הוא התחנן, בהתחלה לא הסכמתי אבל החלטתי ללכת לאימון של הנוער של הפועל".
הוא הגיע למגרש הישן בגבעת עלייה עם נעלי אול סטאר ישנות קרועות: "ראיתי את שחקני הפועל בתלבושת אדידס ופומה, התביישתי ורציתי לברוח משם מהר. נכנסתי למגרש, לא היה שם אף שחקן ערבי. החבר'ה קיבלו אותי יפה".
למגרש נכנס המאמן זאב 'בבה' סגל.
"בבה היה שחקן עבר של הפועל תל אביב, אבא של הבלם קובי סגל. הוא צפה באימון החימום מרכב הפולקסוואגן חיפושית שלו, אסף את השחקנים וביקש מהם לשבת מחוץ לרחבה. סגל ביקש מרוני דמתי, בן דוד של גידי, להרים כדורים אלי. חששתי מבוחן הפתע הזה, אמרתי לעצמי שאם יהיו בושות, פשוט אברח מהמגרש הבייתה. כל כדור לרגל או לראש שלי היה בום לרשת. השוער התעצבן, אבל בכדור נוסף בו ניסה לדחוף אותי, הכנסתי אותו עם הכדור לרשת. סגל אמר 'ראיתם איך נוגחים בכדור ? כך התחיל האימון הראשון שלי".
בנקודה הזאת שמע מסגל נאום שלא ישכח לעולם. "הוא קרא לי, קרב את הפה לאוזן שלי ובשקט רועם אמר לי "אנחנו חיים במדינה גזענית, אתה חייב להיות חכם ולא להיגרר. אתה ערבי, אתה שחור, יקללו את אמא שלך, את המשפחה וישלחו אותך לעזה. אם לא תהיה חכם, הכול ילך פארש, אבל אם תהיה בן אדם, ואם תעבוד קשה ותקשיב למאמן, אתה תהיה שחקן של הפועל תל אביב, יכתבו עליך בעיתונים, יראו אותך בטלוויזיה. אתה תהיה שחקן חשוב בנבחרת ישראל.
"רצתי מהר הבייתה, הדברים הדהדו אצלי בראש כמו פטישים. אני, ריפעת משכונת עג'מי שאין לי פספורט, אטוס לכל העולם? אני, שעדיין עוזר לאבא לתפור חליפות, עתיד להפוך לכדורגלן מוכר. לא נרדמתי עד הבוקר, החלטתי לשמוע ולהגשים את הנבואה הזאת".
הגזענות והקללות הגיעו מהר, כבר במשחק הראשון בנוער. "ביום שישי, ערב משחק החוץ נגד הפועל הרצליה, פורסמה בעיתון חדשות הספורט כתבה עם תמונה שלי, בה נכתב ששחקן ערבי ישחק בהרכב הפועל תל אביב. למשחק הזה הגיעו כשלושת אלפים צופים, בהרצליה שיחקו שני בלמים שמהרגע הראשון החלו לקלל ולנבל את הפה 'חבלן שחור מסריח, מניאק, לך לעזה ועוד. שופט המשחק היה יעקב שיינר שהרחיק את אחד מהם, השני התרומם לנגיחה איתי לכדור, מהנגיחה שלי האף שלו זז לאחור, ופונה באמבולנס לבית חולים. הבקעתי שני שערים יפים, בעיתונים ביום לאחר מכן, הייתה התלהבות. כשחזרתי הבייתה, כל הרחוב המתין לי בחוץ. ביקשתי מהם לא לעשות בלגאן, להמשיך לעודד, כי אחרת יגרשו אותי מהקבוצה".
מהיכן השם ג'ימי?
"להפועל תל אביב הגיע לקדנציה שנייה המאמן האנגלי הארי גיים, שאימן את סגל. זאב המליץ עלי לבוגרים, תחילה סירבתי, חששתי אבל עליתי לבוגרים, שם אמר לי גיים כי ריפעת לא מתאים לכדורגלן, הכינוי ג'ימי יהלום אותי, ואכן כך למדתי לחיות עם הכינוי החדש. במשחק נגד הכוח רמת גן בגלי גיל אמר לי אחד החלוצים המוכרים שלהם, שהוא ירה בערבים כמוני במלחמת ששת הימים. במשחק הזה הבקעתי את הגול הראשון שלי בבעיטת וולה אל החיבורים של השוער דני מנו".
הקבוצה ההוגנת ביותר איתו, הוא מעיד, הייתה הפועל כפר סבא, "בעיקר השוער הענק שלהם יאיר נוסובסקי, שתמיד חיבק אותי. חבריו שיחקו נגדי בהגינות ולא שמעתי מהם מילת גזענות בודדת".
מהפועל פתח תקווה הוא זוכר סיפור אנושי מגבי רוזנדורן ז"ל. "שיחקנו נגדם באורווה, אחד הקשרים שלהם לא הפסיק לקרא לי 'ערבי, חבלן לך ללבנון'. רוזנדורן ז"ל שמע, חיבק אותי, פנה לשחקן שלו ואמר לו 'חתיכת מגעיל, תתבייש לך, אני אדאג בהפסקה שלא תעלה לשחק'. וכך היה, הוא לא עלה. רוזנדורן חיבק אותי, עודד והבטיח שדבר כזה לא יהיה יותר לעולם בהפועל פתח תקווה. הבטיח וקיים".
איך היו משחקי הדרבי נגד מכבי תל אביב?
"שחקני מכבי תל אביב לא עסקו בשטויות של קללות וגזענות. היו משחקים חזקים, כדורגל מלוכלך לפעמים, אבל שום קללה".
6 במרץ 1975. שמונה אזרחים ושלושה חיילי צה"ל נרצחו בפיגוע במלון סבוי בתל אביב. תשעה ימים לאחר מכן אירחה הפועל תל אביב את מכבי נתניה. "היה לי קשה מאוד לשמוע האשמות של שחקנים ממכבי נתניה שהאשימו אותי במה שהיה שם. "הרגת יהודים ואתה בא לכאן לשחק כדורגל. בכיתי במהלך המשחק כמו ילד קטן. כל השחקנים שלנו נתנו לי גב. לא הבנתי למה עושים לי את זה, באתי לשחק כדורגל".
והיה, איך אפשר שלא, סיפור עם בית"ר ירושלים. "שיחקנו בבלומפילד, בית"ר הביאה למגרש אלפי אוהדים. האוהדים מירושלים השליכו לעברי פירות ותפוזים וקראו 'שילכו לך הרגלים כמו ראש העיר שכם (שנפצע קשה בעקבות מטען חבלה של המחתרת היהודית - א.ש.). בית"ר הובילה 0:1 ואני הרמתי ידיים לשמיים וביקשתי מאלוהים לתת לי להראות להם. בדקה ה-90 איל אקשטיין הוכשל במרחק 25 מטר מיוסי מזרחי. שייע פיגנבויים ניגש לכדור וטען שיש לו מום לבעוט ולהבקיע. הזזתי אותו, בעטתי פצצה לחיבורים, 1:1 כשמזרחי רק הזיז את הראש. רצתי בכל הכוח אל יציעי בית"ר, משם נזרקו עוד תפוזים. מול הקללות שלהם, קילפתי את התפוז ושתיתי לאט את המיץ שניגר".
הרומן שלו עם נבחרת ישראל החל לפני אולימפיאדת מונטריאול 1976. "בבוקר אחד קיבלתי טלפון מהעיתונאי שאול אייזנברג שביקש ממני להגיע מהר לבית הקפה אקסודוס בתל אביב. הוא לא רצה להגיד מדוע, הגעתי לשם עם מכנסיים קצרים ונעלי אצבע. אייזנברג ישב לצדו של דוביד שווייצר שאמר לי בקול בס לשבת לצידם בשולחן. דוביד אמר שהוא מזמין אותי מעכשיו לסגל, למשחקי האולימפיאדה. ישבתי משותק, לא יכולתי לזוז, החלפתי צבעים. הוא נתן הוראה שאסע עכשיו עם אייזנברג לאופנת איווניר ברחוב דיזנגוף למדוד חליפה. כשהגעתי לשם כבר היה בחנות המפוארת צלם והתמונות שלי מודד חליפה הופיעו בעיתונים ביום שלמחרת".
איך קיבלו אותך בנבחרת?
"הייתי השחקן היחיד מהפועל תל אביב. הייתי למעלה מחודש בחדר אחד עם בלם מכבי תל אביב אבי כהן ז"ל. שני שחקני מכבי נוספים, ירון עוז וויקי פרץ, מכביסטים בלב ובנשמה, דאגו לי כמו לאח הקטן שלהם. כל יום מההשכמה ועד לכיבוי האורות, הם הפכו אותי לאחד מהחבר'ה. שיחקתי נגד צרפת בתיקו 1:1 ושמרתי על מישל פלאטיני שכבש מפנדל. שיחקתי גם נגד ברזיל בהפסד 4:1 ברבע הגמר, חוויה בלתי נשכחת".
בתחילת 1980 טורק קיבל הצעה לחתום בסנט אטיין הצרפתית. במאי באותה שנה נחתה איפסוויץ' עם המנג'ר בובי רובסון למשחק ידידות חגיגי נגד נבחרת כוכבי הליגה בבלומפילד. "הם היו בצמרת הליגה האנגלית. איפסוויץ' ניצחה אותנו 1:2, אני נתתי משחק גדול. בערב רובסון היה אצל יוסלה מירמוביץ' בביתו בהרצליה. הוא ביקש לרכוש אותי במהירות. טסתי בחשאי, בלי רשות של הפועל תל אביב, והצטרפתי למחנה האימונים של איפסוויץ'. כאן הפועל תל אביב חיפשה ולא מצאה, כאילו האדמה בלעה אותי".
במחנה האימונים היה לו קשה. "אי אפשר לתאר איך שחקני איפסוויץ' התאמנו. כאבו לי כל השרירים, מהמאמץ כאבו לי גם האוזניים, אבל בכל אימון ראיתי מולי את זאב סגל, אומר לי שאם אוהב לעבוד קשה, אצליח. נזכרתי בריצות הקשות על חוף יפו, הריצות במים, ובכל ערב בבית המלון הרגשתי שאני עומד במשימה. אנשי הפועל טילפנו אל בובי רובסון למשרד ושאלו אותו אם טורק אצלו, הוא אמר שלא".
רובסון, הוא מספר, הציע להפועל תל אביב 200 אלף דולר עבור הכרטיס. "ההצעה שלי בחוזה ארוך טווח הייתה מהממת, חלומית". הפועל סירבה וטורק נכנס להסגר. "אני לא מבין למה הם לא רצו לשמוע ולחתום, זה היה אז כסף גדול. חזרתי לישראל, הכנסתי טופס הסגר. חודש החזקתי מעמד בלי אימונים, בבית. נשברתי בלי הכדורגל וחזרתי להפועל".
הסיפור הזה כואב לך עד היום.
"הפועל היו אז נבלות, לא אסלח לאנשים ההם. יכולתי להיות מסודר לכל החיים באיפסוויץ', אני כועס עליהם, התנהגו אלי כמו אל אחד ממחנה פליטים".
כלכלית הסתדרת יחסית בהפועל תל אביב?
"תמורת חוזה ארוך טווח, קיבלתי ביפו מבנה ששייך להסתדרות. לא היה על המבנה טאבו, ואחרי 10 שנים התברר כי הבית שייך לחברת עמידר, בו אני מתגורר היום".
ספר על שער האגדות שלך, הריפעטיל בימק"א.
"שיחקנו נגד הפועל ירושלים, בדרך לאליפות תחת דוביד. כבשתי כבר מבעיטה חופשית מ-25 מטר לרשת של השוער זוכוביצקי. אחר כך נקבע כדור נוסף ממרחק 35 מטרים, השופט שיינר ביקש להזיז את הכדור מעט לאחור, הזזתי אותו כמעט לקו האמצע. לפני הבעיטה שווייצר צעק לעברי להרים את הכדור לרחבה, לראש של שבתאי לוי. החלטתי בביטחון לבעוט. הבום היה אדיר, האמנתי שהכדור ייכנס לרשת. ניצחנו 2:3, זכינו באליפות ראשונה שלי בהפועל תל אביב".
הוא נאלץ לעזוב טונים צורמים. "נפצעתי בעונת 1983/4 במניסקוס, חזרתי אבל היו דברים בתוך הקבוצה. עזבתי לעונה אחת להפועל רמת גן בארצית, הקבוצה לא נבנתה נכון מקצועית. חזרתי להפועל תל אביב, אבל המשכתי להפועל ירושלים, לה עזרתי להעפיל לליגה העליונה. בעונה השנייה החלו אצלי פציעות, הפועל ירושלים ירדה חזרה לארצית".
ספטמבר 1985, מוקדמות המונדיאל נגד טייוואן. יש סיפור גדול בשני משחקי הבית.
"אצטדיון ר"ג היה מלא ב - 50 אלף אוהדים, הגיעו למשחק צופים ערבים מכל הארץ - מנצרת, טייבה וסכנין. כבשתי שני שערים ראשונים בתוך ארבע דקות, הוספתי גול שלישי בדקה ה 80. ארמלי וצמד של מלמיליאן סגרו ניצחון 0:6. הגעתי מאושר אחרי חצות הבייתה, האחיים שלי שהיו במשחק קיבלו אותי עם פרצופים עצובים, הראש למטה. הם הסבירו כי הגיעו לעודד את נבחרת ישראל, אבל היו לידם אוהדים שלא שמחו אחרי הגולים שלי, אותם בבונים היו עצובים , קיללו כי חלוץ ערבי כבש את הגולים".
והיה גם את הסיפור עם שלמה קירט. "באותו טורניר מוקדמות בבית האוקיאני לא העפלנו בשל ההפסדים ברמת גן לאוסטרליה 2:1 ובאוקלנד לניו זילנד 3:1. בסיום הקמפיין התראיין קירט בעיתונות וטען כי הפסדנו ונכשלנו בגלל השחקנים הערבים בנבחרת, זאהי ארמלי ואני. ראיתי וקראתי את הכתבה, לא הגבתי בתקשורת. נסעתי להרצליה לביתו של המאמן הלאומי יוסף מירמוביץ'. הוא כנראה כבר קרא את האמירות הגזעניות של קירט. הראיתי לו את העיתון, והבהרתי למירמוביץ' שעליו להחליט ביני לבין קירט, או אני או הוא, יחד לא נהיה יותר. יוסל'ה הקשיב, טילפן אל מנהל הנבחרת אברהם בנדורי והודיע לו שקירט לא יוזמן יותר לנבחרת ישראל. הוא ביקש ממנו לטלפן לכל העיתונאים ולהודיע להם, וכך אכן היה".
בנבחרת טורק שיחק ב-1986 במשחקי ידידות מול סקוטלנד ונגד אנגליה ופציעה ברגל הכריעה. הברך שלו הייתה במצב רע. "ניסיתי עוד למשוך, אבל בעיה ברצועה הצולבת הביאה לפרישה רשמית שלי מכדורגל".
אלא שזה לא היה סוף הסיפור שלו עם הפועל תל אביב. "בתום עונת 1988/89 הקבוצה נשרה לליגה הארצית. החובות הכספיים לשחקנים היו אדירים, עשרות אלפי דולרים, ויותר ממאה אלף דולר לבכירים. משה סיני עבר לשחק בבני יהודה, הקבוצה לא תפקדה כשהוזעק למבצע ההצלה יו"ר מרכז הפועל יורם אוברקוביץ'. הוא החליט לסיים את דרכו של אליהו עופר בעמדת המאמן ולהביא את דוביד. הלכתי לתומי לבלומפילד לאימון הפועל תל אביב לנוכח מפגן אוהדים שהיה שם. מחוץ לאצטדיון פגשתי במקרה את אוברקוביץ'. הוא שאל לשלומי והציע לי להיכנס מיד לעמדת מנהל הקבוצה. הוא הבטיח כי הוא בדרכו לממשלת ישראל לבקש עזרה כספית כדי לשלם לשחקנים את חובם. בתום האימון שוחחתי עם השחקנים, שלחלקם שימשתי קפטן. הבטחתי שאני איתם, איש לא יפגע בחובות כלפיהם, לא יופחת דולר. בסיום העונה חזרנו לליגה הראשונה, אני סיימתי את התפקיד, לא קיבלתי אפילו שקל אחד".
סיני חזר בעונת 1990/1 לעמדת המנג'ר שחקן. המאמנים היו שמעון שנהר ואריה בז'רנו, הם סיימו את דרכם וטורק נקרא שוב לדגל. "הקשר אלי כהן הגיע אלי הבייתה וביקש ממני לשוב למועדון לעמדת המאמן. הבהרתי כי רק אם סיני ייפגש איתי, אסכים. נפגשנו, ביקשתי רק שבמהלך המשחק לא אקבל הוראות ממנו מתוך המגרש על חילופי שחקנים. העונה הסתיימה במרכז הטבלה, את דרכי סיימתי בקבוצה".
אתה מגיע היום למשחקי הפועל תל אביב?
"נבחרתי בעבר בין 20 השחקנים הגדולים של הפועל תל אביב בכל הזמנים וקיבלתי כרטיס כניסה חופשי לכל החיים. לפני מספר חודשים ביקשתי כרטיס הזמנה לאחד המשחקים בבלומפילד. הם עשו לי תחקיר אם אני מגיע, אם הכרטיס יועבר לאדם אחר ושאלות נוספות. אמרתי שאני מגיע אישית, ונשלח לי כרטיס כניסה לאפליקציה בטלפון. הגעתי למשחק, בעמדת הבדיקה הכרטיס שנשלח לי לא עבר. ביקשתי מהנערות בעמדה לבדוק, הן חזרו עם תשובה 'סליחה, במנוי הזה כבר השתמשו'".