כדורגלן העבר ליאור רוזנטל נולד בחיפה ב-2 באוגוסט 1965, צעיר בשנתיים מרוני, הבכור, ויש עוד שתי אחיות צעירות ממנו. "גדלנו בקריית אליעזר בשדרות בן גוריון, הבית שלנו היה מרחק יריקה מהחומה של האצטדיון. אבא הגיע בתחילת שנות החמישים מרומניה, אמא עלתה ממרוקו. אני דובר רומנית מאבא וצרפתית מאמא".
הוא נשוי בפעם השנייה עם שני בנים מהאישה הראשונה ובת מהאישה הנוכחית, מתגורר בטירת הכרמל. העיסוק שלו לא שגרתי: "מזה מספר שנים אני עובד ומטפל באנשים שמכורים להימורי ספורט, דרך עמותה אשר מסובסדת ע"י מפעל הפיס. אני מומחה לטיפול באנשים שעולם ההימורים הגדולים שאב אותם לתוכו".
מדוע פתחנו הפעם דווקא עם החיים שלאחר הפרישה? משום ששם הסיפור של רוזנטל הולך ומסתבך. "בגיל 29 נאלצתי לפרוש מכדורגל בשל פציעה קשה. הייתה לי סוכנות ביטוח טייקונית יחד עם גילי, אח של אלי גוטמן. מהפרישה הכול התחיל - נכנסתי להימורים, ענף שהוא עולם ומלואו לאלו שנקלעים אליו. זה נגרר לסכומי כסף ענקיים בסדר גודל שאי אפשר לדמיין. אצלי זה הוביל לגירושין, לנפילה לתהום. העבודה והטיפול שלי היום דיסקרטיים, אני מטפל בהרבה אנשים".
איך יצאת מפה לדרך חדשה?
"זה היה מהלך של אופי. היו חברים ובני משפחה שתמכו בי ועזרו במהלך היציאה מההתמכרות שלי. אחי רוני עזר מאוד כלכלית ובעזרת שיחות ופעולות, גם עופר מזרחי היה שם עבורי".
אבל מעל כולם ניצב לצדך איל ברקוביץ'.
"ברקוביץ' הוא כאח אמת לי. איל קרא לבן שלו ליאור כמו השם שלי. קראתי לבן שלי לי, כמו לבת שלו. איל עזר לי לצאת מהימורי הספורט הקשים, בתמיכה כלכלית ברוכה והיה שם לצידי בכל שלב".
ועכשיו חייך חזרו למסלול השקט והרגיל?
"בהרצאות שלי אני מדבר על עצמי, על כך שהבנתי את חוסר השפיות בנושא ההתמכרות להימורים, איבדתי את עצמי לדעת. לקחתי לימון ועשיתי ממנו לימונדה, עם התעלות אישית. אני מלווה היום בדיסקרטיות גם כדורגלנים. היום ברוך השם, אני מסודר, יש לי נכסים וזה לא מובן מאליו".
ועכשיו, לכדורגל. "בגיל 10 נרשמתי למכבי חיפה, רוני הקדים אותי. המאמן הראשון שהגביר את אהבתי לכדור היה לזר שטיינברג, יהודי ברזילאי ששיחק בהפועל קריית חיים. דרכו קיבלתי את הבסיס לחינוך טוב ולערכים ספורטיביים. בהמשך המאמן היה אשר אלמני, שהבהיר כי לכדורגלן יש שלבים בדרכו, ורק מי שיכול ומוכן לעמוד במשימות יצליח . תמיד שיחקתי בקבוצת גיל גבוהה יותר, לפעמים גם עם רוני. שיחקתי בעמדת החלוץ, הייתי מהיר, בועט טוב וסקורר".
היה לך מעבר קצר להפועל חיפה.
"כששיחקתי בנערים הייתה בהפועל חיפה ליגת שכונות שרציתי לשחק בה והפיתוי היה גדול. שיחקתי שם בלי כרטיס שחקן וחזרתי למכבי חיפה".
בגיל 16 הוא חווה משבר צמיחה. "בקיץ צמחתי לגובה במהירות יוצאת דופן. איבדתי את המומנטום של התקדמות בעמדת החלוץ. המאמן ג'וני הארדי שהעלה אותי לקבוצת הנוער הפך אותי בעונת 1982/83 למגן ימני. בקבוצה שיחקתי עם ניר קלינגר, עופר מזרחי, ארז גוטמן, גדי אוחיון ואחרים. זומנתי לנבחרת מכבי ישראל ולכל נבחרות הנערים והנוער".
לבוגרים העלה אותו שלמה שרף, לו הוא קורא "מורי ורבי" ומספר כיצד התפתח תחתיו: "המסר שהוא העביר לי היה להיות אגרסיבי כמגן ימני, שם הציב אותי מדי פעם. המשחק הראשון שלי היה נגד שמשון תל אביב בעונת 84/85, ניצחנו 1:3 ובישלתי שער".
מה פירוש "אגרסיבי"?
"באימונים במכבי חיפה, רוני וזאהי ארמלי פחדו לשחק בצד שלי. שלמה צעק עליהם שהם בורחים מהאגף ששיחקתי בו".
הכול נראה טוב, אבל ב-1985/6 החלה סדרת פציעות. "הכיוון של שרף ומכבי חיפה היה לזכות בתואר אליפות שלישי רצוף. שלמה הציב לי משימות שמירה אישית על שחקנים כמו ניר לוין אלי דריקס ואחרים. נפצעתי ברצועות הקרסול, קרע שגרר ניתוח והיעדרות בת כחצי שנה מהמגרש. היום בזמן החופשי שלי אני מאזין לקלטות ישנות של 'שירים ושערים ', יש שם ראיון עם דוביד שוויצר בו הוא אומר "עכשיו מכבי חיפה בלי ליאור רוזנטל הפצוע, נראה מי יעשה את העבודה שלו בקישור'. הפסדנו את האליפות במשחק בבלומפילד עם גול הנבדל של לנדאו".
ב-1988 התחלפה הנהלה במכבי חיפה. "לא היו תנאים כספיים , השכר היה שכר עבדות. שחקנים בקבוצות אחרות הרוויחו פי שלשה מהשכר שלי, שעמד על 25 עד 30 אלף דולר לעונה. הכנסתי טופס הסגר בינלאומי, טסתי לבלגיה והתחלתי להתאמן בקבוצת פ. צ. ברוז', בה שיחק אחי רוני. היה מו"מ, אבל המהלך לא צלח".
ואז גיורא שפיגל מזעיק אותך לשכונה לבני יהודה.
"בני יהודה הייתה ב-1988/9 בתחתית הטבלה, הגעתי באמצע העונה ואצל שפיגל הייתי בכושר שיא. מקבוצה עמוק בתחתית הצלחנו לשרוד בבית התחתון, בעונה בה מכבי חיפה הייתה האלופה. הרווחתי בבני יהודה בחצי עונה יותר משהרווחתי במכבי חיפה בעונה שלמה. אהבתי מאוד את השכונה והאוהדים היו מחוברים אלי. היו"ר גד סולמי נתן לשפיגל אישור לסגור איתי על המשך ולעמוד בדרישות שלי".
המרצדס של דני ודבי לאופר ממכבי תל אביב עשתה מהפך?
"יו"ר מכבי תל אביב דני לאופר ואשתו דבי לקחו אותי לסיבוב ארוך במכונית שלהם. ההצעה לחתום על חוזה ארוך טווח הייתה מפתה. הצעת השכר הייתה גבוהה יותר מהשכונה, לא יכולתי לסרב וחתמתי".
במכבי תל אביב, הוא מספר, "רצו שאגיע בתום העונה הראשונה לעמדה במרכז ההגנה במקומו של אבי כהן ז"ל. זאת הייתה אמירה מאוד חזקה, לקבוצה הגיעו גם אורי מלמיליאן ואבי כהן מבית"ר ירושלים. היו הרבה ציפיות".
באימונים ובמשחקי ההכנה הוא פתח לצדו של אבי כהן ("הייתי בכושר שיא, כבשתי שערים הכול נראה מלא תקוות לעונה גדולה") ואז הגיעה פציעה במחנה האימונים בגרמניה. "במשחק אימון עמדתי עם הגב לכדור, שחקן גרמני נכנס בי , הרגשתי כאילו ירו בי מרובה".
הוא נלקח לבדיקה אצל הרופא של פ. צ. קלן. "הוא בדק כשאני מורדם חלקית ואמר בגרמנית 'דה ביין קפוט'. הבנתי שהפציעה ברצועות הברך קשה. ניתוח ושיקום של יותר מחצי שנה. כשחזרתי לאימונים ולמשחקים, זה לא היה אותו דבר, מכבי תל אביב סיימה במקום הרביעי".
התחנה הבאה הייתה תחנת האם - מכבי חיפה. "אחרי שעזבתי בזמנו את מכבי חיפה בכעס, ובהסגר, נראה די נדיר שהם יחזירו אותי, אבל שרף דרש. חזרתי לקבוצה של ברקוביץ', עטר והאחרים, עד לפציעה נוספת ושיקום די ארוך. כשגיורא שפיגל הגיע למכבי חיפה בעונת 1993/94 עזבתי את המועדון לבית"ר תל אביב בליגה הארצית".
שם, הוא מעיד, עבר משבר נפשי. "הייתי בן 28, חשתי שזאת שירת הברבור שלי בכדורגל בליגה השנייה. הרגשתי נפשית רע, משבר של חרדות קשות. אני נשוי ופתאום הולך לסיים את הקריירה, לא יכולתי להירדם, לילות שלמים לא ישנתי. לא יכולתי בלי כדורים. אני, שנולדתי עם כפית זהב, לא הסתדרתי נפשית".
באמצע העונה נפגש עם היו"ר ארצי בן יעקב וסיפר לו על מצבו. "ארצי שחקן עבר ענק, ובן אדם נהדר. הוא נענה בג'נטלמניות לבקשת השחרור שלי מהקבוצה".
ברקוביץ' עזר לו לנסות להמשיך באמצעות רובי שפירא והפועל חיפה. "הוא סידר לי חוזה בהפועל חיפה תחת המאמן אמציה לבקוביץ' ואחריו רוני דורה. הם הופתעו מהיכולת שלי ואפילו שיחקתי בדרבי".
וכאן זה נגמר. "סובבתי את הברך באופן קשה, דוקטור בסר קבע שאין טעם לנתח את המקום, נגזר עלי לעצור ולהפסיק לשחק כדורגל בגיל 29".
הוא מסתכל לאחור בגאווה. "אני לא מתוסכל, גאה במה שעשיתי, היה לי גם משחק אחד נגד מלטה בנבחרת ישראל. אני מרגיש כמו מי שהתקבל ביחידות הכי קרביות המובחרות, ונפצע בכל קרב. נגעתי בכל הגבהים שכדורגלן שואף וחולם עליהם".
ולסיום, הוא מדבר על שתי הדמויות האהובות בחייו. "זכיתי לשחק עם איל ברקוביץ', השחקן הגדול ביותר לדעתי בכדורגל הישראלי. שיחקתי עם אחי רוני, אחד הכדורגלנים הגדולים והנחושים שלנו בכל הזמנים".