"בעונת 1999/2000 שיחקנו בליגה הלאומית. ספגתי פגיעה קשה בברך. הרופאים בארץ עשו את הבדיקות שלהם, אבל הומלץ לי לטוס לבלגיה אל הרופא המומחה לפציעות ברך, ד"ר מרטנס. ראשי הפועל אשקלון אישרו לי טיסה עם מלווה, צירפתי לטיסה את אשתי ואת בני בן השלוש וחצי שליו. היו לנו 24 שעות לפגישה עם מרטנס, החלטנו לקחת רכבת לטיול קצר לפריז, צרפת. כשירדנו מהרכבת הסבירו לנו איך להגיע למטרו, ומשם להמשיך למחוז חפצנו. התיישבנו שלושתנו על אחד הספסלים, המתנו למספר המטרו שיועד לנו.
"ראיתי שהכתוביות אינן נכונות, קמתי ואמרתי לאשתי שגם התרוממה לקרוא. בזווית העין היא ראתה שהילד אינו על הספסל, בתוך 5 שניות כאילו בלעה אותו האדמה. נוצרה פאניקה, מהומה, לא ידענו לאן נעלם הילד. רצתי מהר למודיעין, הם ביקשו ממני את הפספורטים שלנו . הם נראו מתורגלים בנושא, הגיעו מהר שני אנשי ביטחון, במקביל התחילו לסגור את כל הכניסות והיציאות מהתחנה. שמעתי את השניים מנהלים שיחות שונות והצטרפנו אליהם לתחנת הרכבת גאר דה נור, תחנה שממנה יוצאות רכבות לכל רחבי אירופה. אחרי יותר משעתיים שנראו כנצח נצחים והליכה בתוך רכבות, אנשי הביטחון הצרפתים ביקשו ממני ואשתי להירגע. שליו נמצא זרוק לבד באחד הקרונות בתא פרטי, בוכה אבל בריא ושלם".
המשך המונולוג של ללו אנקה, הסמל הגדול של הפועל אשקלון, מצמרר. "הילד סיפר כי איש נמוך הגיש לו סוכריה על מקל, ואחר בא מאחור, סתם לו את הפה והרים אותו מהספסל ולקח אותו איתו. אנשי הביטחון הצרפתים סיפרו כי הסיכוי למצוא את הילד היה נמוך מאוד וחסר סיכוי אם הרכבת הייתה יוצאת לדרך, סיכוי של אחד למיליון. החוטפים עזבו את הילד וברחו כשראו שהחלו חיפושים אחריהם ושמעו את הרמקולים מהדהדים בתחנה. חטיפות כאלו משמשות לסחר באברים והעברת סמים. ביום שלאחר מכן חזרנו לישראל".
לסיפור הזה של ללו אנקה עוד נחזור בהמשך. מי שהיה הסמל הגדול של הפועל אשקלון נולד בארץ באוגוסט 1969. "אבא מספרד, אמא ממרוקו, אני סנדוויץ' בין ארבעה בנים ושלוש בנות. ממעברה ג' עברנו לשכונת עתיקות באשקלון. היה לנו קשה, 9 נפשות בארבעה חדרים. "אל הכדורגל ברחוב ובשכונה נדבקתי כמגנט, והיה לי כישרון גדול. בגיל 7 ביקרה בישראל הקבוצה האנגלית ברייטון, ששחקניה הגיעו לאימון הפועל אשקלון. אז זה היה כאילו ברצלונה או ריאל מדריד יגיעו לאימון בעיר. הלכתי ברגל מהשכונה למגרש הכדורגל, מרחק של 7 ק"מ. נרשמתי אז לקבוצת הילדים של הפועל אשקלון. נהגתי לעשות את הדרך כל יום הלוך וחזור ברגל, לא היה לי כסף לנסיעה באוטובוסים".
הוא למד בבית ספר דתי וכתבה באחד המקומונים סיבכה אותו. "הייתי בכיתה ט' ובמקומון בשם 'סקופ' כתבו 'כוכב כדורגל נולד באשקלון'. המנהל קרא לי לחדרו ושאל 'אליהו, אתה משחק כדורגל בשבת?' הוא שלף את העיתון והראה לי את הכתבה הצבעונית. הוא קבע ושאל, כדורגל או לימודים בתיכון רוגוזין? ביקשתי דקה לתשובה. רצתי לחדר הכיתה, הבאתי את התיק, אמרתי למנהל כי אני בוחר בכדורגל, עברתי ללמוד בבית ספר אחר. החלטתי שלא יעצרו לי את הגשמת החלום להיות כדורגלן מצליח, כמו דני בוקובזה אותו הערצתי בילדותי".
בגיל 16 וחצי המאמן משה בוסקילה אמר לו שהוא עוזב את הנוער ומוזמן למחנה אימונים בן כשבוע בקבוצה הבוגרת בכפר הנופש הצרפתי בעיר, תחת המאמן האגדי אלי פוקס. "הגעתי לשם, התרגשתי לראות את אלילי הכדורגל שלי בהפועל אשקלון. עמדתי נחבא והתביישתי. אחרי אימון הבוקר הראשון עשיתי כמו כולם את הדרך לחדר האוכל. בכניסה עמד פוקס ושאל מה אני עושה במקום הזה. אמרתי שכמו השחקנים הגעתי לאכול. הוא פלט לעברי 'אתה שמן, לך להתאמן'".
חלפה שנה. "הייתי בן 17 כשיצאנו למחנה אימונים בכפר בלום תחת המאמן ג'קי דקל, בלם העבר של הפועל באר שבע. לקבוצה שהייתה בליגה א' עבר קשר הפועל ירושלים אלי לוי. עבור העיר אשקלון, זה כמו שהיום יגיע ערן זהבי. אחרי אימון אחד לוי ביקש מההנהלה לקחת אותי תחת חסותו, כדי להפוך אותי לשחקן מצטיין. חלקנו חדר אחד, הוא לימד אותי איך מתנהג כדורגלן, איך הוא מתלבש, איך הוא מתאמן ומשחק. שתיתי בצמא כל מילה וביצעתי כל הוראה. התקדמתי ובגיל 17 וחצי רשמתי את הופעת הבכורה שלי בהרכב כבלם קדמי. אני זוכר שהגיעו מעל 5,000 צופים למגרש שלנו למשחק נגד הפועל אשדוד, הפסדנו 2:0, אבל היה לי משחק מצוין שפתח את הדרך לקריירה בהפועל אשקלון. בעונת 1991/92 עלינו לליגה הארצית (היום הלאומית - א.ג.)".
ב-1989, כשהוא בן 20, הוא נכנס להסגר. "מוישיק מאירי הכיר אותי מהפועל אשקלון ורצה אותי לעמדת הבלם בהפועל פתח תקווה. ראשי אשקלון דרשו עבורי 30 אלף דולר, כמו שהיום יבקשו על שחקן אלמוני 300 אלף דולר. הכנסתי טופס הסגר, אבל מנהל הקבוצה אפרים מאיר שוחח איתי ושכנע אותי לחזור לאימוני הקבוצה".
מאירי סיפר השבוע: "אנקה היה בלם קדמי מצוין, בהחלט פעלתי להביא אותו לפתח תקווה, אין ספק שמעבר שלו למרכז לליגה העליונה היה הופך אותו לאחד הבלמים הטובים בכדורגל הישראלי, יותר מכוכב גדול של העיר אשקלון".
מה ההבדל בין אשקלון של אז לעיר אשקלון הנוכחית?
"בנעוריי העיר הייתה סביב שניים שלושה רחובות ארוכים, שפת הים ובעיקר קבוצת הפועל אשקלון. היום העיר מונה 160 אלף תושבים, ענקית ומתפתחת לכיוון צפון, המון תושבים חדשים שהגיעו אלינו מאשדוד וראשון לציון, אנחנו כבר לא רחוקים מתל אביב".
הוא מעיד על כך שאשקלון מאז שנות החמישים נחשבה לעיר של כדורגל, עם אלפי אוהדים שהגיעו לאימונים למשחקי הבית והחוץ. "בעונת 1992/93, אחרי העלייה לארצית, הכדורגל היה נושא השיחה המרכזי. היו בליגה איתנו קבוצות כמו הפועל כפר סבא, שמשון תל אביב, הפועל רמת גן, הפועל ירושלים, מכבי יפו ואחרות. סיימנו את העונה במקום החמישי, החלו הדיבורים והחלומות על העפלה לליגה העליונה. הפכתי לבלם מוכר ומוערך בכדורגל הישראלי" .
הייתה לך מריבה ענקית עם אשתך ניצה על עבודה ושכר.
"אשתי יצאה בכל בוקר לעבודה, אני הלכתי לאימוני הכדורגל ולבתי הקפה עם חברים. ניצה הבהירה לי שממחר אין יותר חיים כאלו, אני צריך למצוא עבודה מסודרת, אמרה לי 'אתה קפטן הפועל אשקלון וכל ילד מכיר אותך ומעריץ אותך'. האמת שהיא צדקה, הכסף לא עניין אותי אז, רק הכדורגל והפועל אשקלון. השכר נע בין שמונת אלפים לעשרת אלפים שקלים כקפטן ושחקן בכיר. ההנהלה תמיד באה אלי לחתום ראשון, ידעו שאם אני חותם, כולם יעשו זאת מהר. אחרי שיחת המריבה עם ניצה הגעתי בשעה 08:00 לבית עיריית אשקלון, ללשכה של ראש העיר בני וקנין".
וקנין קיבל אותו בחיבוק ושאל מה עושה בעירייה קפטן הפועל אשקלון בשעה כל כך מוקדמת בבוקר. "הסברתי שבאתי לבקש עבודה בעיריה. הוא הרים תוך דקה טלפון, שלח אותי למחלקת כוח האדם ותוך שעתיים קפטן הכדורגל היה על בגדי פקח בעריית אשקלון. התקדמתי בתפקיד והפכתי בהמשך לרכז מחלקת הפיקוח, משם יצאתי לגמלאות לפני מספר שנים".
בעונת 1996/97 הגיעה אשקלון לשיא - העפלה מהמקום בארצית לליגה הלאומית הבכירה. אנקה חתם אז לראשונה על חוזה ודירה. " חתמתי על חוזה חדש למשך 3 שנים מול היו"ר דוד יפרח. הוא סיכם שאקבל דירה בפרויקט הבנייה שלו, העביר לי אותה אחרי פחות משנתיים".
זאת הייתה עונה ענקית שלך ושל הקבוצה.
"עונת כדורגל ענקית וקהל ענק שדחף אותנו קדימה, תחת המאמן מנשה נוריאל. ההגנה ספגה ב-30 מחזורים רק 15 שערים. עלינו יחד עם עירוני אשדוד, החלוץ שלנו ארן פריזנט כבש 13 שערים. בשמינית גמר הגביע הפסדנו בקריית אליעזר למכבי חיפה 2:0".
חגיגות העלייה לליגה העליונה הפכו לסיוט ולירידת ליגה מבישה.
"נוריאל המשיך בליגה העליונה, אבל למרות חיזוק כמו הבלם ההולנדי ג'ון דה וולף, עופר מזרחי ואחרים הכול התפרק. היה לנו ניצחון ענק בבית על מכבי תל אביב של אברהם גרנט 0:1, אבל ללא המשכיות. במחזור ה-11 נוריאל עזב והגיע רוני דורה, שלא עצר את הנפילה לארצית יחד עם הפועל באר שבע".
היה לך סיפור כואב מול נצח מסובי שאתה לא שוכח ומבקש סליחה.
"היה להפועל אשקלון משחק בית נגד עירוני אשדוד. מסובי היה החלוץ שלהם, הוא נתן לי במהלך המשחק מכה לא חזקה. אמרתי לו שאני הולך לפרק לו את הרגל. במהלך המשחק לאחר קרן, פגעתי בו קשה בברך, עד היום מלווה אותי שהוא מנסה לקום, אבל יורד עם קרע ברצועות. אני מבקש עכשיו סליחה ממסובי, כי לא יצא לי עד היום להגיד לו את זה אישית".
ואם כבר פציעות, נחזור לד"ר מרטנס ולסיפור שאיתו פתחנו.
"אחרי ניסיון החטיפה של בני חזרתי לישראל, וכעבור מספר ימים טסתי לניתוח בבלגיה. אחרי הניתוח ברצועות הברך ההנחיות שלו היו היעדרות של 8 חודשים, לא לעשות כלום חצי שנה ורק אז להתחיל לחזק את הברך במשך חודשים. חשבתי שאני רופא, כעבור חודשיים התחלתי לחזק את הברך, וכעבור שלושה חודשים וחצי חזרתי לאימונים בניגוד להוראות. נאבקנו בעונת 1999/2000 נגד הירידה, רציתי לחזור ולעזור לקבוצה. שיחקנו נגד המובילה בלאומית הפועל צפרירים חולון, ירדתי לגליץ' ואחד החלוצים שלהם פירק לי את הברך".
הוא התקשר שוב לבלגיה וקבע פגישה. "הד"ר לא הבין ושאל מה אני עושה אצלו בקליניקה. סיפרתי לו, הוא אמר לי שאני משוגע, ועלי להחליט על פרישה מידית מכדורגל, או להיות על כיסא גלגלים".
לא ממש הייתה לו ברירה. "חזרתי לישראל, הפועל אשקלון ירדה לליגה השלישית. ב-2001 הודעתי על פרישה מכדורגל, מינו אותי לתפקיד מנכ"ל המועדון. עשו לי אירוע פרישה כמוהו לא עשו לשום שחקן בהפועל אשקלון, למעלה משמונת אלפים אוהדים הגיעו למשחק חגיגי נגד בית"ר ירושלים, בהם ברק יצחקי שהחל את דרכו בקבוצה".
והיום?
"יש לי ארבעה ילדים, יש לנו מנוי למשחקי מכבי תל אביב בכדורסל. הבילוי האהוב עלי הוא בהיכל".