"ביקשתי שחרור מהפועל. המזכיר אמר לי שאם הוא יחתום יהרגו אותו"

לא כולם יודעים זאת, אבל שייע פייגנבוים נולד באוסטריה. זה היה ב-5/12/1947. "אחרי השואה וסיום מלחמת העולם השנייה, הוריי עברו לאוסטריה והמתינו להזדמנות לעלות לישראל", הוא מספר, "נולדתי בבית חולים בעיירה הליין, שהיה ממוקם לאורך מגרש הכדורגל המקומי. אבא שלי ישראל ז"ל היה כדורגלן בקבוצה היהודית שם, סניף של הכח וינה המפוארת. אחרי הכרזתו של בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, עלינו בשלהי 1948 ליפו. הבית נשק למגרש הכדורגל 'באסה' , שביל עפר ו-20 מטרים הפרידו בינו לבין חומת המגרש. האהבה לכדור דבקה בי , הייתי מחובר אליו. המראות של אלפי אוהדים מגיעים בשבתות או באמצע השבוע למשחקים בבאסה, והקולות של האוהדים מתוך היציעים במגרש, עדיין חקוקים בזיכרון".

הוא למד בבית הספר היסודי בנווה צדק, ברחוב שלוש. "נרשמתי בגיל 7 או 8 לקבוצת הילדים של הפועל תל אביב, הגעתי לכל אימון של הקבוצה הבוגרת בבאסה. אפסנאי הקבוצה היה בוצ'קה פלמן, מגדולי שחקני המועדון בשנות השלושים והארבעים וכדורגלן נבחרת ארץ ישראל. בוצ'קה הפך אותי לעוזר שלו באפסנאות ולילד שהביא את הכדורים באימונים. נכנסתי בחיל ורעדה לקודש הקודשים, חדר ההלבשה של אלילי הכדורגל בהם חודורוב, רחביה רוזנבוים, גדעון טיש, בן ציון צינוביץ' (שהפך בהמשך למדען הטילים הבכיר בארצות הברית, פרופסור צין - א.ג.) ואחרים. ברחתי מבית הספר כדי להגיע שעתיים לפני תחילת האימון לעזור לבוצ'קה להכין את עזרי האימון. הייתי בתוך חלום, אי אפשר היה להבין מה התחולל בתוך נפשי".

המודל שלו היה יעקב חודורוב: "הכינוי שלו אצל השחקנים והאוהדים היה 'הציפור המעופף' , באימונים לא עמדתי מאחורי השער, פחדתי לספוג בומבה מכדור שנבעט בעוצמה, עמדתי ליד הקרן. כשחודורוב התלבש לקראת משחק היה טקס שלם. הוא שם פלסטר מיוחד על כל אצבע בידיים, מכין את הכפפות במשך דקות ארוכות, נעלי הכדורגל היו מצוחצחות כמו שנרכשו באותו יום בחנות. הגרביים היו נגרבות באיטיות כמו דבוקות לרגל, החולצה הייתה תמיד מסודרת בתוך המכנס, אף פעם לא בחוץ, כך אני נהגתי בדיוק. הייתה לחודורוב פחית ג'ל מיוחדת שהביא מחו"ל והיה מורח לעצמו על השיער, מוכן למשחק".

המאמן שנתן לו את הדחיפה קדימה היה שלמה פוליאקוב, אביו של הגשש פולי. "הוא היה, יחד עם אחיו מוסטה, אחד מכוכבי קבוצת 'אלנבי' של שנות העשרים. שיחקתי בנוער בעיקר כמגן שמאלי, לפעמים ימני, אבל תמיד קדימה לצד ההתקפי. הייתה לנו קבוצה מעולה, במקביל לקבוצת הנוער של מכבי עם שפיגל, בלו, רוזן והאחרים".

ואז הגיע הסיפור מול מכבי רמת עמידר. "הייתי כבן 17, שחקן נוער בהפועל תל אביב. סיימתי בבלומפילד אימון קשה עם הנוער וירדתי עייף וגמור לחדר ההלבשה של הנוער. הקבוצה הבוגרת התכוננה למשחק אימון נגד עמידר. הקפטן של עמידר ליאון קונסטנטינובסקי שצפה באימון ניגש אלי ואמר לי: "אתה רוצה לשחק איתנו עכשיו? לא הגיעו מספיק שחקנים שלנו". התביישתי להגיד לא, עליתי בהרכב עמידר נגד הפועל תל אביב, שיחקתי כמגן וגם כחלוץ, היה לי משחק מצוין, וגם כבשתי גול יפה לרשת הפועל תל אביב. זכיתי למחמאות גדולות מכל מי שנכח במגרש".

ההפתעה הגיעה בסיום. "מאמן נבחרת הנוער עמנואל שפר שנכח במשחק שלח שליח להפועל תל אביב ואלי וביקש לקרוא אותי אליו. הוזמנתי לאליפות אסיה. יש לי שתי זכיות עם הנוער באליפות אסיה , עם שפר ועם מילובן צ'יריץ' היוגוסלבי".

בעונת 1965/66 שהעלה אותו דוביד שווייצר לבוגרים. עונת הבכורה התבררה כעונת אליפות. "אחרי שחזרתי ארצה עם נבחרת הנוער כאלופת אסיה, דוביד העלה אותי לבוגרים, המגנים הקבועים של הפועל היו בן יהונתן וספוז'ניקוב. ישבתי על הספסל. המגן השמאלי ספוז'ניקוב נפצע והחלפתי אותו בעמדה".

ואז הגיע דרבי החלומות באצטדיון המכביה. "בסיבוב הראשון בבלומפילד ניצחנו את מכבי תל אביב 0:2. הם היו בתוך מאבק האליפות, 11 אלף צופים מילאו את מגרש המכבייה על שפך הירקון. עליתי למגרש עם פיק ברכיים מהתרגשות. מכבי הובילה בפתיחה 0:2 משערים של עסיס ושיקווה, ואז עשיתי פריצה כמו בקבוצת הנוער, הרמתי כדור לטיש שהבקיע מול השוער לוין. אחר כך פרצתי מימין, עברתי על קו האורך מעט את קו האמצע, וממרחק של 38 או 40 מטרים בעטתי כדור רעם אל חיבורי הקורות של לוין, גול מסוף העולם שעשה תיקו 2:2. זה היה השער הראשון שלי, עד היום אני רואה את מעוף הכדור. אי אפשר לתאר במילים את מה שעבר עלי, ראיתי את אבא שלי שמח כאילו שהוא הבקיע את השער".

ביוני 1966 רשם הופעת בכורה בנבחרת ישראל נגד אורוגוואי במשחק ידידות. "חלום החלומות שלי התגשם באצטדיון ר"ג - להיות בנבחרת באימונים, בחדר ההלבשה ובמגרש עם השחקנים הנערצים עלי. הפסדנו 2:1 מצמד של הקיצוני היהודי שלהם עבאדי. הם המשיכו ללונדון לאליפות העולם, ואגב עבאדי נופה מהסגל ברגע האחרון. זכיתי למחמאות גדולות על היכולת ההגנתית וההתקפית".

במאי 1967 אתה שומר על אחד בשם אלכס פרגוסון.

"זה היה מספר שבועות לפני מלחמת ששת הימים. אלפי אוהדים הגיעו למשחק ברמת גן על מדים ועם נשק. שמרתי על החלוץ הסקוטי, שהבקיע את שער הניצחון לסקוטלנד, 1:2 בדקה ה-83".

הסיפור שלו עם עמדת החלוץ החל בדמעות. "מאמן הפועל יוסלה מירמוביץ' החליט לתת לי את החולצה מספר 9 במרכז ההתקפה, חלוץ מרכזי. התחלתי לבכות, כל הקבוצה ירדה למגרש ואני נותרתי בחדר בוכה. מירמוביץ' חזר אלי ושאל למה הבכי ולמה אני לא מצטרף. הסברתי לו בתמימות כי אני קבוע בהרכב בהפועל ובנבחרת כמגן. יש בליגה הרבה מלכי שערים וכובשים מצטיינים, ואם לא אשחק טוב, צ'יריץ' ינפה אותי ובהפועל יתפוס את מקומי מגן אחר. מירמוביץ' חיבק אותי, הבטיח לי כי הוא ישמור עלי בקבוצה ובנבחרת וציין כי 'אין סיכוי שלא תהיה חלוץ מעולה, טוב יותר ממגן'. ניגבתי את הדמעות, עליתי נגד הכח רמת גן. ניצחנו 0:6 והבקעתי ארבעה שערים לרשת של לופא קדוש. הפכתי לחלוץ, את עמדת המגן שלי תפס נחמן קסטרו".

ב-1968/9 כבר היה חלק בלתי נפרד מהאליפות הגדולה. "זו הייתה העונה שאחרי אולימפיאדת מקסיקו ,1968 בה הפכתי לחלוץ המרכזי של נבחרת ישראל בין שפיגל לשפיגלר. כבשתי באולימפיאדה שלושער מצוין נגד גאנה ( 3:5) וגול משווה נגד בולגריה ששלח אותנו הבייתה לאחר הגרלת כובע הסומבררו (שבגללה יזם יוסף דגן את שיטת בעיטות ההכרעה מ-11 מטר - א.ג.). באותה עונה כבשתי 19 שערים, סיימתי במקום השלישי אחרי אליעזר שלומוביץ' 21 ומוטל'ה שפיגלר שהבקיע 25. הדרמה הייתה עד למחזור האחרון, אליו הגענו עם 42 נקודות כמו למכבי תל אביב. היה לנו משחק חוץ ברחובות נגד מכבי שעריים. מכבי תל אביב שיחקה בבית נגד שמשון תל אביב".

הייתה דרמה ענקית בשעריים.

"נכון, ידענו שאנחנו צריכים לנצח את שעריים, שהייתה חייבת ניצחון כדי להשאיר לעצמה סיכוי שלא לרדת לליגה א'. ממש לפני המשחק החליפו אצלנו את השוער הקבוע טובולסקי באבי בנימין הצעיר. חשבנו על האליפות ולא על הירידה של שעריים, באצטדיון מפוצץ באלפי אוהדים. כבר אחרי מספר דקות ספגתי נגיחה פראית בראש בלי כדור. יצאתי החוצה לטיפול ארוך ואובחן לי זעזוע מוח, סירבתי לבקשת הצוות הרפואי לצאת החוצה. הפועל תל אביב הייתה חשובה לי יותר מכל, המתח היה אדיר במגרש, הם נלחמו על ניצחון".

שער הניצחון של גוגו מורדכוביץ' הגיע מבישול של פייגנבוים. "הכדור עמד לצאת החוצה, מקו הרוחב הרמתי לגוגו שכבש. ראינו במגרש את העצב של שעריים ושמחת האוהדים שלנו. מכבי תל אביב לא עמדה בלחץ, סיימה ב-1:1" .

את הרכב החדש שרכש הוא החליט למכור. "סיפרתי לחבר'ה בחדר ההלבשה על הכוונה למכור את האוטו. הסברתי להם כי אחרי כל משחק בבלומפילד האוהדים מרימים אותי על הכתפיים עד הבית של הורי, לכן אין לי צורך ברכב".

הוא היה שותף להעפלה למונדיאל ב-1970. "במוקדמות בגביע העולמי עברנו תחילה את ניו זילנד בשני ניצחונות ברמת גן, בראשון 0:4 עם צמד שערים שלי, ובשני 0:2 . היריבה הגדולה הייתה אוסטרליה. בדצמבר 1969 ניצחנו 0:1 מגול בכדור חופשי של שפיגל. כעבור שבועיים, בגומלין בסידני, סיימנו בתיקו 1:1 ועלינו למונדיאל".

הייתה לך פציעה מוזרה ממפגש כואב עם הרשת.

"שפיגלר כבש בדקה ה-79, רצתי בטירוף להוציא את הכדור. לא שמתי לב שהרשת מאחורי השער לא כמו בישראל, היא ירדה ישר מלמעלה לקרקע. נכנסתי עם הראש בעוצמה ברשת המתוחה, חתכתי את הפנים ואת האף וכאב לי מאוד. יצאתי מהרשת עם הכדור, התחיל לרדת דם, אבל רצתי מיד לאחור להגנה לשמור על התוצאה. האוסטרלים השוו, אבל עלינו".

היו גם רגעים פחות יפים, כמו התבוסה המפורסמת 5:0 בדרבי בינואר 1970. היה משחק ביום גשום וקר בבלומפילד, שיחקנו בלי הבלם שלנו דוד פרימו, במקומו שיחק ברנר. השוער היה אבי בנימין בגלל פציעה של בז'ראנו. שפיגל תפס יום ענק עם שלושער ויום גרוע של הפועל הביא לתבוסה ההיסטורית".

אחרי חודש החזרתם להם.

"ספרנו את הימים והשעות למשחק הגומלין כעבור חמישה שבועות. הייתה שליטה מוחלטת שלנו במגרש, הכדור היה כל הזמן בכיוון השער של שוער מכבי מיכאלי. היינו צריכים לכבוש בלי קושי 7-8 שערים, ניצחנו רק 1:2, מצמד שלי".

כמו בעונת 1968/9, הקרב שוב היה צמוד, אבל הפעם הוכרע לצד הצהוב. "מכבי והפועל היו במקומות הראשון והשני עם 39 נקודות. הם זכו בזכות יחס שערים - להם היה 21:51, לנו היה 24:48. לחשוב שאם לא היינו סופגים בדרבי חמש, ובגומלין מנצחים בתוצאה גבוהה יותר, היינו האלופים. באותה עונה מלך השערים היה קיש רומנו עם 15 גולים, אני הסתפקתי ב-12 כיבושים".

הוא נטל חלק במונדיאל, אבל סיים אותו עם שבר ברגל והתחתן עם סד גבס. "המשחק נגד איטליה היה בטולוקה. כשהאיטלקים עלו למגרש הבטתי לנעליים של הקפטן האיטלקי פאקטי, כמעט 2 מטר גובה, בנעלי הכדורגל היו לו פקקים בצבע כסף . בהמשך במשחק הוא נכנס בי ושבר לי את רגל ימין. חזרתי לישראל על גבס. כעבור שבועיים התחתנתי שיחליפו את הגבס הכבד בגבס פלסטיק, כדי שאוכל לשבור את הכוס ברגל ימין".

והייתה גם פציעת ראש אחר כך נגד הפועל פתח תקווה.

"הבלם שלהם יצחק דרוקר פתח לי באופן קשה את הראש, סירבתי להתחלף, שיחקתי עם עין אחת פקוחה והמון דם".

אתה נחשב לאחד מגדולי שחקני הפועל תל אביב, מלך שערי הקבוצה והכובש הגדול של האדומים בנבחרת ישראל והדרבים. זה עזר לך להסתדר בחיים כלכלית?

"ממש לא הרווחתי כסף גדול בהפועל תל אביב. הם בהפועל ניצלו את אהבתי למועדון, הרווחתי רק כדי לחיות מעט טוב יותר. זה כואב לי, אין לי פנסיה. היום בגיל 75, אני ממשיך לעסוק ביומיום בפרשנות ובשידורי משחקי כדורגל בערוצים שונים".

אפילו לא רכשת בשיא שלך דירה משלך?

"היו אז שחקנים במועדונים גדולים שעשו כסף, רכשו דירה או שתיים, אני לא עשיתי דרך עזרה של הפועל, כלום. את הדירה שלי הראשונה רכשתי מעזרה כספית גדולה של אבא שלי, הלוואות והחזר תשלומים. היום אני מתגורר בבית בהוד השרון".

יש לך גם גביע מדינה יוקרתי 1972, שער ניצחון שלך לרשת של יהודה תובל מהפועל ירושלים.

"בהחלט גביע מרגש מאוד. הגענו לגמר אחרי ניצחונות מכבי יפו, בית"ר ירושלים ומכבי חיפה. בגמר שיחקנו נגד הפועל ירושלים. בדקה ה 41 הגביה יונה זליקובסקי ומהאוויר בעטתי וולה כמו שאני יודע, כדור כמו מגנט לרשת של תובל, שנפל כעבור שנים במלחמת שלום הגליל".

הייתה לך פציעה קשה במשחק נגד הפועל באר שבע, כמעט סיימת את הקריירה ב-1972.

"השוער יאיר נוסובסקי זינק לי על הברך, הביא לקרע קשה ברצועות. רופא המועדון פואד ניסים קבע כי גמרתי את הקריירה כשחקן כדורגל. לא השלמתי עם זה, עברתי ניתוח ואחרי כחמישה חודשים חזרתי להרכב ע"י המאמן הארי גיים, נגד הכח רמת גן. כבשתי צמד לרשת של השוער אורי ניצן, ניצחנו 1:2, הכח זכתה באליפות, הפועל סיימה שנייה".

באירופה הוא לא זכה לשחק. "היה לנו מאמן אוסטרי בשם ריכרד לוי, נסעתי איתו להתרשמות באחת הקבוצות הגדולות שם, כבשתי שני שערים במשחק מבחן והם סגרו עם המאמן על חוזה. הגעתי למזכיר מועצת הפועלים אדוארד סגל וביקשתי שחרור. הוא אמר לי שאם הוא יחתום יהרגו אותו, הציע לי להיכנס להסגר בינלאומי של שנה. גם חתימה במועדון בגרמניה נפלה מאותה סיבה".

בתום עונת 1979/80 אתה נפרד בעצב וכאב מהפועל תל אביב.

"את העונה סיימנו במקום השני אחרי האלופה מכבי נתניה, עונה בה כבשתי את עשרת השערים האחרונים שלי עבור הפועל תל אביב אחרי 15 שנים בבוגרים. כל שחקן מסיים, הרגשתי שזה סוף הדרך שלי בבלומפילד בהפועל שלי. ההרגשה הייתה קשה, הלכתי לאימון האחרון והבנתי שהדברים במועדון צולעים. הכאב היה גדול, עזבתי את אהבתי הגדולה עם דמעות שניגרו מעצמן".

אחרי שעזב, פייגנבוים שיחק בשמשון תל אביב, הפועל ירושלים, הפועל רמת גן והפועל חיפה. כמאמן עבר קריירה עשירה וצבעונית בהפועל חיפה, בית"ר נתניה, הפועל ירושלים, מכבי נתניה, הפועל תל אביב, מכבי פתח תקווה, עירוני אשדוד, מכבי הרצליה, בני יהודה, הפועל באר שבע, הפועל ראשון לציון, צפרירים חולון, אחי נצרת, בני סכנין, אום אל פאחם, הפועל אשקלון, הפועל חדרה, עירוני רמת השרון והפועל כפר סבא.

קריירת האימון שלו צבעונית ושווה פרק נפרד. הדמעות שליוו אותו כשחקן הפכו לפולקלור כשאימן. במיוחד זכור רגע בו אימן את הפועל ירושלים, וליאון פנסו מהפועל חולון השווה בתוספת הזמן בימק"א ומנע מירושלים את העלייה. "ימק"א היה מלא בששת אלפים אוהדים, הובלנו 0:1 בדקה ה-87, בצדדים האוהדים החלו לפתוח בקבוקי שמפניה. החלטתי לעשות חילוף, הוריתי לחלוץ יאיר אסייג לרדת והתכוונתי להכניס מגן. צבי שריר עצר את המשחק, סימן לחילוף, הקוון המתין לאסייג שהלך לאט ומשך זמן. שריר סימן בשל כך לשחקני צפרירים להמשיך לשחק, ספגנו גול משווה. רצתי לעבר שריר, בתוך מהומת שוטרים, עיתונאים וצלמים. צעקתי לו למה לא אפשר את החילוף, אין בעיה שיוסיף אפילו 10 דקות. ההכרעה עברה למחזור האחרון בו הפסדנו לשעריים, לא עלינו לליגה העליונה. הבטחתי שאני ממשיך בהפועל ירושלים, ועונה לאחר מכן דרסנו את הליגה ועלינו".

והייתה גם הנפילה המפורסמת מהכתפיים, כשאימן את צפרירים חולון. "הקבוצה שיחקה במגרש בראשון לציון, נגד בית"ר ירושלים של אלי גוטמן. ניצחנו בהפתעה ענקית 0:1. אחד מאוהדיה המוכרים של צפרירים הניף אותי לפתע על הכתפיים והתכונן לרוץ לעבר יציע אוהדי בית"ר. ידעתי שאם יגיע אליהם יחשבו שזאת התגרות שלי בהם. היו יכולים לפגוע ואפילו לשחוט אותי. הנפתי את הידיים וצעקתי לו להוריד אותי. הוא לא שמע אבל מהתנופה שלי הצלחתי ליפול על הידיים. היה יכול להיות אסון על הבלטות".

איזו הפועל תל אביב יש היום?

"אין מה לדבר עליהם עכשיו, יש בקבוצה כישרונות צעירים, אשר רובם נמכרים במהירות. זאת לא הפועל שהאוהדים רוצים ליהנות ממנה, אין את המוטיבציה וההתלהבות מהתקופה שבה אני שיחקתי שם".