אל תשקרו לעצמכם, אל תשקרו לנו

בוקר טוב לך, יו"ר איגוד הכדורסל עמירם הלוי. וגם לך, המנכ"ל יענקל'ה בן שושן. ולכם, ראשי התחום המקצועי פיני גרשון ועמוס פרישמן. וכמובן לך, המאמן גיא גודס. ואי אפשר בלעדיכם, שחקני נבחרת ישראל.

את הדרך חזרה הביתה אתם תעשו בקבוצות-קבוצות, יחידים-יחידים, נפרדים-נפרדים. חלק טסים מפראג דרך ציריך. אחרים עוברים בקונקשן במינכן. ויש שניים שדווקא טסים לברלין (אבל רק כדי להצטרף לאימוני קבוצתם שחיה באותה עיר). ואם יש דוגמה פואטית שתמחיש את כל הקיץ הזה, הרי שהיא מונחת לפניכם בטרמינל: נבחרת, קבוצה, סיירת, דגל, סמל, המנון, שליחות? בסוף, מיד עם סיום הקמפיין, כל אחד מתפזר לדרכו, ואין אפילו רגע שבו הדבר הזה מתחבר לכדי יחידה אחת.

אז לפני שתמריאו, או אחרי שתנחתו, קחו רגע לעצמכם. בעצם, לעצמנו. הביטו טוב טוב במראה, והגידו בכנות, בלי לעשות שקר בנפשכם: הקיץ הזה נגמר, כולנו סיימנו את היורובאסקט באכזבה, ואני מבואס מהחיים - אבל יודע שעשיתי הכל כדי שנבחרת ישראל תגיע הכי רחוק שאפשר. אני יודע שכל מה שעשיתי היה מתוך דאגה לטובת הכדורסל, לטובת הנבחרת, לטובת האוהדים ולטובת הענף.

מבין השמות שצוינו כאן, יש בוודאי כאלו שיכולים להיות שלמים עם דרכם, עם הלך חשיבתם ועם מעשיהם בפועל. לכאורה, האתיקה הבסיסית הזאת אמורה להיות מובנת מאליה. הדבר העצוב הוא שלא כל מי שאחראי לכדורסל הישראלי באמת דואג לכדורסל הישראלי. במקרים רבים - רבים מדי - הוא דואג לענף רק אחרי שהוא מסיים לדאוג לעצמו.

זה לא שהאנשים הללו פועלים כך מרוע או מתוך רצון להזיק חלילה. הם באמת ובתמים מאמינים שרק הם יכולים להצעיד את כל המערכת הזו קדימה.

הם פשוט טועים.

וכשזו השורה התחתונה, אין לנו ממה להיות מופתעים. 2022 היא כמו 2017, כמו 2013, כמו 2011 וכמו 2009. חמש משש אליפויות אירופה האחרונות הסתיימו בהדחה של ישראל בשלב הראשון. אנחנו בתחתית, וכדאי שנשלים עם זה, לפחות עד שיוכח אחרת.

אבל האמת היא שקשה להשלים עם זה. במשך חמש שנים חיכו, המתינו, ייחלו וציפו כל אוהדי הכדורסל בארץ למחיקתו של הטורניר הביזיוני בתל אביב. האיגוד ביצע מהלך נרחב ומבורך של פרידה מיותר מדי שחקנים ותיקים מדי, הפרויקט של גרשון בנבחרות הצעירות העמיד כאן דור הישגי ומוכשר, העתודה הפכה לאימפריה בקנה מידה שלא נראה כאן מעולם - והתחושה הייתה שאם רק תינתן ההזדמנות, ישראל תחזור למעמדים ומחוזות שכבר נשכחו.

ובאמת, הנבחרת שוב הייתה נבחרת שמחה. לצד שכר הלימוד ששילמה על תהליך ההצערה, כשספגה הפסדים כואבים לצד ניצחונות מרגשים, היא שילבה בין צעירים למבוגרים, ועוררה לא מעט תקוות וציפיות; השחקנים הללו, שנראו כל כך מנותקים וכבויים בפראג, דווקא הוכיחו (לא כל כך מזמן) שהם יכולים לשחק יחד, ואפילו לעשות זאת בצורה טובה. אבל בסופן של אותן חמש שנים, הם חזרו בדיוק לאותה נקודה שבה היו חבריהם מהדור הקודם בקיץ הארור של 2017.

מה השתבש בדרך? כשגודס יתייצב בקרוב בפני הוועדה המקצועית באיגוד ויציג את דו"ח סיכום הקיץ, יעלו לא מעט נושאים, יישאלו שאלות רבות ויינתנו המון הסברים ותירוצים. בנקודה אחת אף אחד לא ייגע, על דבר אחד איש לא יתעכב: על הרגע שבו הכל החל להידרדר, מבלי שיהיה בבניין המפלצתי בשדרות יהודית אדם אחד שיעצור את הטרפת בצעקות; הרגע שבו החליטו ראשי איגוד הכדורסל לפטר מאמן באמצע קמפיין בגלל שיקולי אגו אישיים.

אז נכון, עודד קטש סיים חוזה ולכאורה רק לא האריכו אותו. השקר הזה מגובה בעובדות - אבל גם הן לא יכולות להסתיר שמדובר, ובכן, בשקר. המאמן הקודם, שלקח על עצמו את אותה הצערה והביא את הנבחרת לטורניר הזה, הועזב מבלי שיקבל הזדמנות להשלים את עבודתו. דחיית היורובאסקט בשנה בגלל מגיפת הקורונה הביאה לכך. השאלה אם צדק כשתבע את האיגוד על הוצאתו לחל"ת אינה מעניינת או רלוונטית. השיקול שהוביל להחלפתו הוא שיקול פסול. זהו שיקול שיכול להילקח בחשבון במועדון כדורסל פרטי, אבל לא בגוף ציבורי שממומן על ידי, על ידכם, על ידנו.

נבחרת ישראל לא עלתה שלב באליפות אירופה, כי לא הגיע לה. כי אתם, מר הלוי ומר בן שושן, ניתקתם את השחקנים מהמאמן שאליו התחברו, כי עצרתם תהליך מוצלח עוד לפני שהסתיים, כי כעסתם, זעמתם ונעלבתם - וגרוע מכל, החלטתם שזה חשוב יותר מאשר לתת לנבחרת את הכלים לממש את הפוטנציאל שלה. כאילו זאת הנבחרת שלכם, כאילו אתם הבעלים שמממנים אותה, כאילו אתם משלמים את השכר של עצמכם.

אבל לא. זאת הנבחרת שלנו, כולנו הבעלים שמממנים אותה, כולנו משלמים את השכר שלכם. לא בשביל שתעשו מה שטוב בשביל עצמכם.

בהינתן פיטוריו של קטש, מינוי גודס למאמן הלאומי נולד בחטא. מלכתחילה, הצבתו בפרונט הייתה ראויה, עוד לפני שהפך לאלוף המדינה עם הפועל חולון. במובן מסוים, ההזדמנות שהוא כל כך חיכה לה, ושהייתה אמורה להקפיץ את קריירת האימון שלו למדרגה חדשה, הפכה להצעה רעה שאי אפשר לסרב לה. הוא הכניס את עצמו לסיטואציה בלתי אפשרית, בגלל התנאים שמסביב, והתוצאות בהתאם.

בידיו של גודס הונח חומר שרק מחכה שיהפכו אותו לזהב. אבל לקבל נבחרת שמונהגת בידי כישרונות על כמו דני אבדיה וים מדר זה לא מספיק. תסתכלו על נבחרת יוון ותבינו. לפני שלוש שנים, כשיאניס אנטטוקומפו כבר היה יאניס אנטטוקומפו, היא לא עלתה אפילו לרבע גמר גביע העולם; וגם בקייצים שקדמו ל-2019, הוא נכשל פעם אחר פעם, אבל נכון לעכשיו היוונים משחקים את הכדורסל הכי מרשים ביורובאסקט, ודבר אחד מהותי השתנה בין הטורנירים - על הקווים עומד כרגע מאמן על כמו דימיטריס איטודיס, ולא סידור עבודה אפרורי העונה לשם תנאסיס סקורטופולוס.

דני אינו יאניס, אבל הוא הכי קרוב ליאניס שיש לנו. ולחבר כוכב על לנבחרת זו משימה מאתגרת שדורשת תכנון, ניהול וכושר תמרון, לא פחות מאשר לאחד חבורה אקראית של שחקנים. ההצלחה אינה מובנת מאליה. היא לא הייתה מובנת אליה ביוון, והיא אינה מובנת מאליה גם אצלנו. אגב דני, "לא כל השחקנים רגילים לשחק יום אחרי יום" זה מה שבחרת להגיד אחרי הניצחון על הולנד? באמת?

בשורה התחתונה, גודס נכשל. ישראל הייתה הנבחרת הכי פחות מאומנת מבין השש ששיחקו בפראג, ואולי גם הכי פחות מאומנת מכל ה-24 שהופיעו ברחבי היבשת בשבוע האחרון. היורובאסקט כבר הסתיים מבחינתו, והוא עדיין מחפש את ההרכב והתמהיל הנכונים. בכל משחק עולה חמישייה אחרת, בכל ערב הרוטציה מתהפכת, משחק ההגנה נראה כאילו מדובר בחלון שאימוניו נפתחו לפני יומיים (מה עשיתם במשך חודש של הכנה?), ההתקפה חסרת מעוף ויצירתיות, ואין מי שידפוק על השולחן ויעורר את כל הדבר הזה.

למה? כי זה לא כל כך נוח. כמו שלא נוח לקחת את הנבחרת למשחקי הכנה וידידות בבאר שבע, חיפה, ירושלים, חדרה, אשקלון או נהריה. הרי יותר נוח להישאר בתל אביב, להיות קרובים למלון ו/או לבית. גם אם זה בסדר לקיים משחקים רשמיים רק בדרייב אין, על יתרונותיו וסגולותיו; איך ייתכן שמשחקים מול מכללת אובורן מתקיימים לעיני 8,000 כיסאות ריקים ביד אליהו, ולמה לעזאזל לא ניצלתם את ביקורה של רומניה האימתנית כדי לחבר עוד קהלים לנבחרת?

איך? למה? כאמור, כי זה לא כל כך נוח.

ואחרונים - השחקנים. הכדורסלן הישראלי הפך בשני העשורים האחרונים לחיה מוגנת, שמתנהלת כל הזמן בתחושה שהיא בסכנת הכחדה. את הישגיו הגדולים והמרשימים ביותר הוא כבר מזמן לא מביא על הפרקט, אלא בשביתות ובמאבקים על מצבו התעסוקתי. פעם זה חוק רוסי, אחר כך זה חוק מתאזרחים. נכון שליגת העל הפכה לג'י ליג שמוצפת בזרים, וכבר שנים רבות לא זכור ישראלי שממש סחב על כתפיו קבוצה לאיזשהו הישג, אבל איפה ההסתכלות הריאלית של השחקנים עצמם?

כפי שהקבוצות שמשחקות במפעלים האירופיים לא יופיעו בעונה הקרובה עם שני זרים, כי כללי המשחק השתנו מזמן, כך גם הנבחרת אינה יכולה להרשות לעצמה להופיע בלי מתאזרח. אם אלופת אירופה סלובניה יכולה, והאלופה הגאה בדימוס מספרד מסוגלת, אז חובה עלינו להתנהג בהתאם.

תדמיינו, למשל, את ג'וש ניבו משלים את הסגל ומחכה בצבע במדי ישראל ביורובאסקט הנוכחי. הכדורסלנים המקומיים מתנגדים באופן נחרץ למהלך שכזה, כי הוא יפגע במעמדם וינגוס בדקות שלהם (ובדיעבד עלול להנמיך את גובה החוזה הבא שלהם), כאילו שכישלון שרשום על שמם יזניק לאנשהו את הקריירה שלהם.

איש לא מצפה ולא רוצה להציף את הנבחרת בשכירי חרב, וכללי המשחק אינם מאפשרים זאת (וטוב שכך), אבל לעיתים, שחקן אחד יכול לעשות הבדל של קבוצה שלמה. אם ישראל מלכתחילה אינה נהנית מעתודת שחקנים נרחבת כמו של רבות מיריבותיה, מדוע לקצר אותה עוד יותר? אז כן, חברים, תפנימו: גם אם אתם דואגים לטובתכם האישית, עדיף להיות שחקן של 15 דקות בנבחרת ששווה רבע או חצי גמר, מאשר לעוף בבושת פנים בשלב הראשון עם 25 דקות ברזומה.

ואחרי כל זה, אולי בכל זאת יש בסיס לאופטימיות. בעוד שלוש שנים יתקיים יורובאסקט נוסף. אבדיה ומדר יהיו בני 24, לתמיר בלאט ימלאו 28 וליובל זוסמן 27, ונועם דוברת כבר יחגוג 23.

דבר אחד חשוב להפנים: לא המאמן הלאומי הבא ישנה את גורלו של הכדורסל הישראלי, אלא אותו אדם אחד ויחיד, שיפעל באומץ, יפרק את מועדוני החברים וייצא למלחמה על האמת. השאלה היחידה היא אם יש אחד כזה בסביבה.