"ישנם כאלה הסבורים כי כדורגל זה עניין של חיים ומוות. זה מאכזב אותי לשמוע. אני יכול להבטיח לכם שזה הרבה מעבר לכך".
המשפט הציורי הזה של ביל שאנקלי, המנג'ר האגדי של ליברפול בשנות ה-60 וה-70, הפך לאחת מאמרות הכדורגל האהובות ביותר. ציטוט המתאר רגש עצום של הקהל למשחק. משפט רומנטי שהפך לטרגי ב-2 ביולי 1994, ביום שקיבל את הכינוי "היום העצוב בתולדות המונדיאל". היום שבו התערבבו החיים עם הכדורגל, שהתערבב עם המוות.
זהו לא סיפור על אדם בודד, כי אם על מדינה. כזו שבמשך שנים הייתה נגועה בפולחן הרס עצמי טרגי. קולומביה של שנות ה-80 וה-90 הייתה מדינה מדממת שהאלימות והסמים נגסו בה. רק בעיר מדיין, שכונתה "בירת הקוקאין של העולם", נרצחו 80 (!) איש בממוצע מדי שבוע. קולומביה הייתה מדינה שבורה, שנדמה כי רק חיכתה לכדור שיפלח לה את הלב.
בתוך המהומה, אמרו שיש עוד תקווה. קראו לה נבחרת קולומביה עם דור הזהב שלה: קרלוס ולדרמה ותלתליו הזהובים, פאוסטינו אספרייה ושעריו הרבים והשוער רנה היגיטה וברגיו המשוחררים. קולומביה רשמה לפני גביע העולם ב-1994 רצף של 26 משחקים ללא הפסד, כולל רגע מיוחד ב-5 בספטמבר 1993.
קולומביה פגשה את ארגנטינה הגדולה בבואנוס איירס. סגנית אלופת העולם עמוסת הכישרון, אלופת דרום אמריקה המכהנת. זה נגמר ב-0:5 היסטורי לקולומביה, שגרם לעשרות אלפי ארגנטינאים ביציעים לעמוד ולמחוא כפיים למנצחים. התוצאה הזו הכניסה יבשת שלמה להלם, והפכה את קולומביה לאחת הנבחרות המדוברות בעולם. הימרו עליה שתהיה הסוס השחור במונדיאל. פלה אף הכתיר אותה כמי שעשויה לחולל סנסציה ולזכות בגביע. הימור חסר פרופורציה שהסעיר את הדמיון.
אבל האלימות והפשיעה בקולומביה חנקו את הנבחרת. הכדורגל הקולומביאני כולו היה מנוהל בכספי סמים ובידי ראשי קרטל ששלטו בקבוצות. שחקני הנבחרת היו תחת חסותו של פבלו אסקובר, ברון הסמים המפורסם בהיסטוריה, שעטף בחיבוק דב את הנבחרת והזמין אליו את שחקניה למשחקי ראווה ב"אחוזה" שלו בכלא.
הנבחרת נקרעה בין הרע לטוב. נבחרת ומדינה שהקו המחבר ביניהן נמצא בין שני אסקוברים (כשם הסרט הדוקומנטרי המצוין של ESPN). האחד הוא הפושע העשיר והחזק בעולם, השני הוא הפנים היפות של קולומביה. אנדרס אסקובר, קפטן הנבחרת, היה המנהיג השקט והסמכותי של דור הזהב. הבלם עמד לפני הפריצה הגדולה בקריירה - בקיץ 1994 חתם באלופת אירופה מילאן ואמור היה להצטרף אליה לאחר גביע העולם. "הג'נטלמן של הכדורגל", כונה.
אנדרס אסקובר ראה את הכדורגל כבית ספר של סובלנות וערכים לחיים. הוא ראה בו חבל הצלה מהאלימות ומהפשיעה. כמה חודשים לפני הטיסה לארצות הברית, נשאל אסקובר על ידי העיתונאי המקומי גונסאלו מדינה, מדוע הוא כה אוהב כדורגל. "הספורט הזה ממחיש עד כמה קרובים היחסים בין החיים למשחק", ענה. "בכדורגל, לעומת מלחמת שוורים, אף אחד לא מת, אף אחד לא נהרג. זה לשם ההנאה".
מדינה שלמה הייתה מאחורי הנבחרת, אבל גם ארגוני הסמים שהיו מושקעים בכספים גדולים בהימורים על המשחקים. אפילו רנה היגיטה נכלא בשל קשריו עם פבלו אסקובר ולא המריא למונדיאל.
משחק הפתיחה של קולומביה הפך לפיאסקו. רומניה וגיאורגי חאג'י הקסום ניצחו בקלות 1:3. מהומת אלוהים פרצה. איומי מוות נשלחו לשחקנים, כולל כאלה ששודרו מהטלוויזיה הקולומביאנית ישירות לחדרי השחקנים במלון. "כולם נכנסו לפאניקה", אמר המאמן פרנסיסקו מטוראנה. במקביל, אחיו של המגן לואיס הררה נהרג בתאונת דרכים מסתורית, והמאמן קיבל דרישה ישירה לספסל במשחק הבא את גבריאל גומס, אחרת "כל הנבחרת תירצח". "לא הייתי יכול לסכן עוד שחקן", אמר מטוראנה, "היו מהומות בבית וכאוס מוחלט".
וכך עלתה קולומביה למשחק השני שלה מול המארחת ארצות הברית. בקלישאות עיתונות הספורט ודאי תיארו זאת כמשחק "על כל הקופה" או אם נדייק בצורה מצמררת בדיעבד - "משחק על החיים ועל המוות". שחקני קולומביה כלל לא רצו לשחק מהפחד ששיתק אותם, אבל היה זה דווקא הקפטן אסקובר שעודד אותם ושכנע את חבריו לעלות. עבור קולומביה.
זה לא עזר. הנבחרת הייתה כבויה. ולדרמה היה רחוק מלהציג את קסמיו ואספרייה נראה אדיש, כאחד שכלל לא מנסה. בדקה ה-35 התרחש הרגע ששינה את חייהם של רבים. ג'ון הארקס האמריקאי שלח כדור מצד שמאל אל הרחבה במסירה שאמורה הייתה להגיע לאריק ווינלדה. אסקובר זיהה את הסכנה, ושלח רגל ארוכה כדי למנוע מהחלוץ להישאר לבדו מול השער. אך כמעשה שטן, הכדור שינה את כיוונו לעבר המסגרת, בעוד השוער אוסקר קורדובה היה בתנועה לעבר מרכז השער ולא הספיק לחזור. הכדור התגלגל פנימה וקורדובה נפל אל הקרקע כאחד שנורה בחזהו. אסקובר ההמום נותר על הקרקע, תופס את ראשו.
היה זה השער העצמי הראשון בקריירה של אסקובר. וגם האחרון.
קולומביה הפסידה 2:1 ואיבדה כל סיכוי להעפיל לשמינית הגמר. גם ניצחון 0:2 על שווייץ במשחק האחרון לא שינה דבר. בעולם נורמלי, הסיפור שלנו צריך היה להסתיים כאן. למעשה, הוא אפילו לא צריך היה להיות סיפור. מקסימום אנקדוטה לחידוני טריוויה. אסקובר היה אמור להמשיך לחופשה פרטית באמריקה לפני היציאה לאיטליה, ואף דחה הצעה להישאר ולפרשן בטלוויזיה. אבל משהו בו קרא לו לחזור מיד לקולומביה. לעשות שלום עם האנשים. הוא האמין בעם שלו ובטוב ליבם, מתעקש להוכיח כי כל מה שאמר על הכדורגל ומעלותיו - נכון.
עם חזרתו, הוא כתב טור לעיתון "אל טיימפה" בבוגוטה: "חייבים להמשיך. לא משנה כמה קשה, חייבים לחזור ולעמוד על הרגליים. יש לנו שתי אופציות: לאפשר לזעם לשתק אותנו ולאלימות לגאות או להתגבר ולעזור לאחרים. אני מוסר את ברכותיי לכולם. זאת הייתה חוויה מדהימה וייחודית. אנחנו נתראה שוב בקרוב - כי החיים לא מסתיימים כאן".
ימים ספורים לאחר מכן ועשרה ימים לאחר אותו שער עצמי, ב-2 ביולי 1994, החיים של אנדרס אסקובר הסתיימו.
השחקן בן ה-27 הגיע מלווה במספר חברים לפאב במדיין. קבוצה של גברים הציקה לו בגלל אותו גול. אסקובר ניסה להסביר את עצמו, אך ברגע שהרוחות התלהטו הוא החליט לעזוב את המקום. באזור היה הומברטו קסטרו מוניוס, אחד "החיילים" בארגוני הסמים שעל פי הדיווחים הפסידו כספים רבים על ההפסד של קולומביה. אותו ארגון גם נאבק על שליטה ברחובות עם אנשיו של פבלו אסקובר שחוסל כמה חודשים לפני כן, מה שהביא לכאוס ברחובות ולטענת רבים גם ל"אור ירוק" לפגיעה בשחקני הנבחרת שהיו קרובים אליו. קסטרו מוניוס הגיע למכונית שבה נסע אנדרס אסקובר וירה בו מטווח קרוב 12 כדורים. שישה פילחו את גופו. על פי עדויות, לאחר כל ירייה צעק הרוצח "גול", "גול".
מותו של אסקובר נקבע במקום. קסטרו מוניוס נשפט על רצח ל-43 שנה, אך השתחרר כעבור 11 שנה. יממה לאחר הרצח ענדו שחקני המונדיאל סרט שחור, ודקת דומיה פתחה את המשחקים. באחד העיתונים בקולומביה ניתנה הכותרת: "היום העצוב בתולדות הכדורגל". הלווייתו של אסקובר נערכה בהשתתפות כ-80 אלף איש. "אנדרס יישאר בליבנו כגיבור, דוגמא ומופת", אמר נשיא קולומביה דאז, ססאר גאביריה. "אסור שקולומביה תוותר על ילדיה הטובים ביותר".
הפסל העומד במרכז מדיין עם דמותו של אנדרס אסקובר הוא תזכורת כואבת לפצע אשר עודנו שורף במדינה. כי משפט כמו "כדורגל הוא הרבה מעבר לעניין של חיים ומוות", יכול להגיד רק אדם שחי. אנדרס אסקובר כבר לא יגיד אותו. כי החיים גדולים יותר מהכדורגל.
גם המוות.
פרק מתוך הספר החדש "פלאי מונדיאל" המוצע כעת במכירה מוקדמת