"הקהל היה צמא דם, היינו בסכנת חיים"

"חלפו כבר הרבה שנים, אבל הזיכרון של החוויה הזאת עדיין קשה. זה היה ב-1974, נבחרת ישראל במשחקי אסיה בטהראן, הגמר נגד נבחרת איראן. למרות השלטון הידידותי, השנאה הגדולה למדינת ישראל כבר התפרצה שם. הגענו למשחקים וחשנו בכל מקום שאנחנו לא רצויים. פתחנו את בניצחונות אדירים על מלזיה 3:8, על הפיליפינים 0:6, על יפן 0:3 ועל בורמה 0:3. היו חמישה ימים בין הניצחון על בורמה למשחק נגד איראן. כל טהראן עסקה במשחק הזה, התקשורת המקומית שלהבה את הרוחות נגדנו ודרשה רק ניצחון. יהודי טהראן קיבלו איומים על חייהם אם ישראל תנצח".

הדובר הוא משה אוננה, מהסמלים הגדולים של מכבי יפו ואחד השחקנים הבולטים בישראל בשנות ה-70. את ה-15 בספטמבר 1974, בהיותו שחקן נבחרת ישראל, הוא לא שוכח: "100 אלף אוהדים קנאים מילאו את האצטדיון כבר מספר שעות לפני השריקה. היה פחד מוות אצל השחקנים והמשלחת שלנו. היו לישראל שחקנים לוחמים, כמו ויסוקר, לב, שווגר ז"ל, רוזן, שום, דמתי ופייגנבוים, אבל כל הסיפור האנטי ישראלי והחשש השפיע עלינו. הם כבשו גול מוזר במחצית הראשונה. כשנכנסתי במחצית השנייה, הבלם שלהם פתח לי את הראש בפראות ללא תגובת השופט. כבשתי שער משווה שנפסל ע"י השופט ההודי, גול שמשום מה לא מופיע בקלטת המשחק שנמצאת אצלי".

לאוננה יש 14 משחקים בנבחרת ושמונה שערים - כולם נגד נבחרות מאסיה, אלה שישראל כבר לא משחקת נגדן. "המשחק הראשון שלי תחת המאמן אדמונד שמילוביץ' היה נגד ארגנטינה, האחרון היה נגד רומניה תחת שוויצר. הגולים היו מול מלזיה, תאילנד, יפן, הפיליפינים, נבחרות מאסיה שבחלקן היו חלשות, אבל היו גם נבחרות מעולות כמו בורמה ודרום קוריאה. מי שתמיד הקשו עלינו היו השופטים שהלכו נגדנו".

אתה סוחב איתך תסכול ממשחק מוקדמות גביע העולם בסיאול נגד נבחרת דרום קוריאה.

"נכון מאוד. זה היה במוקדמות לפני גרמניה 1974. עברנו בטורניר את מלזיה, תאילנד ויפן בקלות ובשלב המוקדם היה תיקו 0:0 נגד קוריאה. משחק ההכרעה היה שוב נגד דרום קוריאה על הזכות למשחק הכרעה, נגד נבחרת מהבית האוקיאני. אחרי הארכה כבש החלוץ האגדי שלהם צ'ה בום קון שער שהדיח אותנו. הכאב והאכזבה היו בלתי נשכחים".

עזבת את נבחרת ישראל בזעם על שוויצר ולא חזרת יותר לכחול לבן.

"בשלושת המשחקים האחרונים תחת דוביד חשתי שהוא מעדיף שחקני התקפה אחרים. אחרי המשחק הידידותי נגד רומניה לקחתי את הרגליים ולא חזרתי יותר לנבחרת ישראל".

אבל שוויצר כן החזיק ממך, גונן עלייך וסגר איתך כעבור מספר שנים על מעבר למכבי תל אביב.

"בהתאחדות לכדורגל ראו את המהלך שלי בחומרה ודרשו להעמיד אותי לוועדת משמעת ועונש הרחקה. דוביד התערב, ביטל את ועדת המשמעת ואמר כי ההחלטה לעזוב היא טעות אבל הוא מכבד אותה. שווייצר המשיך לעקוב אחרי, וכשמונה למאמן מכבי תל אביב ב-1982 הוא קרא לי וסיכם איתי כספית".

לאחר 16 שנות משחק בבוגרים של מכבי יפו, אוננה אמור היה ללבוש צהוב. המעבר בסופו של יום טורפד, ובמקום מכבי תל אביב הוא מצא את עצמו בבני יהודה. "הכול נסגר עם שווייצר. נשלחתי לפגישה סופית לילית עם יצחק אסא ממכבי יפו ועם נציגי מכבי תל אביב ומרכז מכבי ישראל. שם אסא קיבל רגליים קרות משום מה. ההצעה פתאום הייתה שמכבי תל אביב תרכוש את דוד אמיגה הצעיר שכבר הגיע אליהם, ולא אותי שעברתי את גיל 30. דוביד ניסה לעזור ולא הצליח. מי שנכנס לתמונה היו אבי פילוסוף וחברת עלית, ששילמו 50 אלף דולר ליפו ועברתי לשכונה תחת המאמן שלמה שרף".

איך היה לשחק בשכונה?

"שיחקתי בבני יהודה כשלוש שנים. בעונה הראשונה הבינונית סבלתי מפציעה בשרירי הבטן. בהמשך חוויתי ירידת ליגה כואבת תחת יעקב גרונדמן ובעונת 1984/5 חזרנו לליגה העליונה תחת ליאון קונסטנטינובסקי. לקראת סיום העונה עברתי למספר משחקים להציל את הכח רמת גן, אבל ירדנו ליגה. עברתי בגיל 36 להיות מאמן שחקן בהפועל באר יעקב וכאן פרשתי".

אוננה נולד ב 13 בינואר 1950 בירושלים. "עלינו לישראל אחרי קום המדינה מסופיה בבולגריה. נשלחנו למעברת אוהלים בפרדס חנה ומשם לירושלים. אבא יעקב רצה להיות עם חבריו יהודי בולגריה ולכן עברנו להתגורר ביפו. היום יש לי בית מאפה בבאר יעקב".

איך התחיל עניין הכדורגל?

"אבא שלי היה שחקן נוער בקבוצת סלביה סופיה. בישראל הוא היה בתפקיד מרכז במכבי הצעיר יפו. כילד בשנות החמישים ותחילת השישים, המקום בו ביליתי יום יום היה אצטדיון מכבי יפו. אני זוכר היטב את ההתרגשות הגדולה כשהמאמן-שחקן הנערץ עלי איציק שניאור הוביל את מכבי יפו ב-1957 לגמר גביע המדינה נגד הפועל פתח תקווה בקריית אליעזר, זוכר את הדמעות שלי כשהפסדנו 2:1".

שניאור האמין בו והעלה אותו לבוגרים. "יום אחד היה לקבוצת הנוער בה שיחקתי משחק אימון נגד בוגרי מכבי עבר הירקון מליגה ג'. שניאור ראה אותי כובש ארבעה שערים עד המחצית. בהפסקה הוא ניגש אלי, נתן לי מכה של ידידות ואהבה בצוואר, שלח אותי הביתה והזמין אותי למשחק ידידות בערב, לאור זרקורים, של מכבי יפו נגד הפועל פתח תקווה של נחום סטלמך. שיחקתי טוב והמאמן חיבק אותי בסיום".

ויש לזה המשך. "בבוקר של אחת השבתות הגעתי מוקדם למגרש לראות משחק של נערים, ישבתי ביציע. ראיתי את שניאור עם שחקן העבר שלנו מירנדה, הם ראו אותי גם. שניאור אמר לי ללכת הביתה ולהגיע לארוחת צהריים של הבוגרים במסעדת מאצ'י ליד כיכר השעון. נדבקתי לכסא במסעדה בהתרגשות והלם כשהוא הבהיר לי שאני פותח אחר הצהריים בהרכב נגד מכבי תל אביב בבלומפילד".

את המשחק ההוא הוא מתאר כחלומי ("ניצחנו 1:2, השער הראשון היה שלי"), אבל חלום גדול אחר שהתגשם הגיע שנה לאחר מכן. "אהבתי והערצתי יותר מכולם את החלוץ שלנו בוחוס ג'וג'וסיאן. בלעתי כל כדרור שלו, כל בעיטה ונגיחה ואני מאושר לשמור איתו על קשר עד היום", הוא מספר, "בוחוס הגדול החליט לפרוש מפעילות במכבי יפו כשחקן. באפריל 1967 התקיים בהפסקת המשחק נגד בני יהודה טקס מרגש. בוחוס שפתח בהרכב הוחלף, אני נכנסתי למשחק במקומו. הוא הוריד את החולצה הלבנה שלו מספר 10 ואני לבשתי אותה".

אבל מספר החולצה שלך תמיד היה 11.

"נכון מאוד, אני שיחקתי עם מספר 11 כי זאת הייתה החולצה של אבא שלי והמספר האהוב עליו בנוער של סלביה, קבוצתם של יהודי סופיה".

ב-1970 מכבי יפו ירדה לליגה א', בעונה שבה אוננה סבל מפציעה והחמיץ את רוב המשחקים. חלפה רק שנה, והקבוצה חזרה ללאומית אחרי ניצחון דרמטי על הפועל רמת גן של האקס ציון דגמי. אוננה הבקיע את שער הניצחון. "הם היו במקום הראשון עם 49 נקודות, אנחנו בשני עם 48 בליגה א' צפון. בלומפילד היה מלא, בחוץ המתינו עוד אלפי אוהדים לתוצאה. המגן שלנו מנוח אסא ז"ל בעט כדור חזק מכיוון שער 3 שעשה דרכו לחוץ. בלם רמת גן אברהם לב היה בטוח שהכדור יוצא, דגמי בשער רמת גן יצא לעבר הכדור, אבל אני החלטתי לנסות להדביק את הכדור. בסיכוי של אחד למיליון הושטתי את הרגל קדימה, הכדור בו בעטתי קיפץ על הדשא ונכנס לתוך הרשת, חגיגות העלייה ללאומית בשדרות ירושלים נראו כמו אליפות".

בגיל 21 קיבל את סרט הקפטן ("כשמוצי ליאון חוזר מדרום אפריקה הוא קיבל את הסרט בחזרה"). כסף גדול מיפו לא יצא לו, וכדרכם של ספורטאים רבים אז, גם הוא הקים חנות ספורט, בשותפות עם חברו הרצל קביליו המנוח. "אחרי השחרור שלי מצה"ל הסתובבתי תקופה בלי תעסוקה. מכבי יפו ביכולות שלה שילמה פרוטות לרוב שחקניה. היינו רחוקים מאוד מהסיפורים של שחקני מכבי והפועל תל אביב. פתחתי יחד עם קביליו את חנות הספורט שלנו ביפו. בהמשך פתחנו יחד בית מאפה של בורקס. אחרי 4 שנים בחנות הספורט, אליה הגיעו כדורגלנים רבים, הבנתי שאני לא נועדתי לעסוק במסחר. נפרדו דרכינו, אני בבורקס, קביליו בחנות הספורט".

מה עם מכבי יפו החדשה, קביליו יפו?

"מרגש מאוד, הייתי פעמיים המאמן של הקבוצה ואני מאחל להם הצלחה. אני מגיע כמעט לכל משחקי הקבוצה וכך אמשיך לעשות בליגה הלאומית בעונה הקרובה".