קצת לפני שמונה בבוקר, קפה וסיגריה מחוץ למלון שלושה וחצי כוכבים בעיר הברזל הצפונית. גדול הספורטאים במאה העשרים ואחת עומד מולי במכנסיים קצרים בדרך לריצת הבוקר. הפמליה המלווה אותו בדרך כלל ושומרת עליו מפני מעריצים משונים מהמזרח התיכון לא נראית בסביבה. אני נסוג לאחור אבל מיד נזכר במילותיו של מורי ורבי אבי רצון ("נגעתי במראדונה") ומסתער על המטרה.
פחות מעשרים וארבע שעות קודם, הרכבת מקינג קרוס מגיעה למכה ומדינה בתשע עשרים ושש בבוקר. בימים אחרים הרכבת עצרה עכשיו בעיר תעשייתית מעט קודרת בדרום יורקשייר, אבל במשך שבעה עשר ימים בשנה מאמצע אפריל עד תחילת מאי, שפילד מנשלת את אפרוריותה, לובשת טוקסידו, עניבת פרפר, נעלי לק שחורות והופכת לעיר הקודש ליצורים המוזרים שמתפללים באדיקות לעשרים ושניים כדורים מופלאים שמסתובבים ומתפתלים, מתנגשים ומתגלשים, נופלים וקמים בסחרור נהדר. או בקיצור, סנוקר.
חמש דקות הליכה מתחנת הרכבת תמצאו בקלות את היכל הקודש, הרי הוא תיאטרון הקרוסיבל, המארח בארבעים וחמש השנים האחרונות את אליפות העולם בסנוקר. יש כאלה שטוענים שהוא קטן מדי (רק 980 מקומות ישיבה), שהוא מעט מיושן, שאם האליפות תעבור לאלי פאלי הנוצץ בלונדון עם חדרי האירוח לאלפיון העליון, הפרסים (חצי מיליון פאונד לאלוף העולם) יטפסו לגבהים חדשים ואיתם הענף כולו. חלק מהשחקנים מתלוננים שחלוקת האולם הקטן לשני מגרשים מוציאה אותם מריכוז בשל הקולות המגיעים מהשולחן הסמוך.
הצפיפות הזאת היא סוד הקסם של הקרוסיבל. הקרבה של הקהל לשחקנים ולשולחן הירוק מספקת חווית צפייה בספורט מקצועני שלא דומה לשום דבר אחר. באחד המשחקים מארק וויליאמס, אגדת הסנוקר הוולשית, עלה לשורה הראשונה ביציע כדי לבחון את הזווית הנדרשת ממנו במכה הבאה. תוסיפו לזה את ההיסטוריה המפוארת, את הצמרמורת לבאים בשעריו ותקבלו את התוצאה המיוחלת: איגוד הסנוקר העולמי הודיע לאחרונה שהקרוסיבל יישאר הבית של אליפות העולם לפחות בחמש השנים הקרובות. ג'ימי וויט, האיש שהפסיד שש פעמים בגמר הקרוסיבל ומעולם לא זכה באליפות העולם, מסכם: "יש הרבה דברים רעים להגיד על הקרוסיבל, יש גם הרבה דברים טובים, זה לא ממש משנה, קרוסיבאל ושפילד הם הבית של סנוקר וכך זה צריך להישאר תמיד".
אינדיד. אני מטפס במדרגות האדומות לגן עדן בחיל וברעדה, מתיישב במקומי בשורה התשיעית ומתבונן סביבי. מה שיפה בסנוקר הוא שאתה יכול למצוא כאן כמעט את כולם, הילדות מזדקנות שמוותרות היום בצער על הפרק השלושים אלף של קורונייטשן סטריט עם בעליהם הגרומים, וויט טראש מהפרברים עם טרנינגים אדידס מוזהבים, נערים סינים נרגשים חמושים בכובעים של היאנקיס, ילדים מעונבים שככל הנראה הבריזו מאיטון, קוקנים מחויטים אחרי ארוחת בוקר של סיקס פאק, אמנים פוסט מודרניים מולטי מיליונרים, כוכבי רוק, שופטי כדורגל ובשנים האחרונות גם המון תיירים מחוץ לבריטניה המגיעים במיוחד לאליפות העולם.
המשחק הראשון שלי הוא שון (הקוסם) מרפי נגד סטיוון (המאבריק) מגוויר, מפגש בין שני שחקנים שעברם המפואר כנראה מאחוריהם, אבל מסוגלים בכל רגע נתון לשחזר אותו ולו לכמה רגעים. אני מצפה לקרב חפירות עיקש ועצבני עם ניצוצות של ברק ומקבל בדיוק אחד כזה. בסיבוב הראשון של אליפות העולם כל משחק מורכב משני סשנים, בראשון משחקים תשעה משחקונים בשני עד שאחד השחקנים מגיע לעשר ועולה לסיבוב הבא. בשלבים המאוחרים יתארכו המשחקים, בגמר יידרש אלוף העולם לנצח בשמונה עשר משחקונים.
למי שמעוניין לבקר יום אחד בטורניר סנוקר מומלץ לזכור כמה חוקים בסיסים: בזמן המשחק אסור לדבר, גם לא ללחוש, אסור לצאת החוצה כל עוד הפריים משוחק. אם אתה נמצא בטווח העין של השחקן המכה בכדור אתה חייב להתחפש לפסל, לא לזוז, לא לנשום, בטח לא ללעוס או לבלוע. צפצוף סלולרי היא עבירת קלון ומי שמפר את ההוראות צפוי לנזיפה קולנית משופט סנוקר עצבני. בפעם השנייה תמצא את עצמך ברחוב. ראיתי לא מעט אנשים שהגיעו נרגשים לקרוסיבל בפעם הראשונה בחייהם נמלטים משם בבהלה לאחר פריים פותח בין ארבעים דקות כדי לא לחזור לעולם ולאפשר לעכברי הסנוקר להתקדם כמה שורות במורד האולם.
לאחר שורה של התגוששויות הדדיות מגווייר מטביע את הכדור האדום מזווית כמעט בלתי אפשרית, אבל דקה אחת אחר כך מחמיץ שחור קל, חובט בזעם בשולחן ומתיישב במקומו על סף התקפת עצבים. השופט ההולנדי הותיק יאן וארהס מביט בו בחשש ויש לו סיבות טובות. למגווייר הסקוטי, שנראה כמו מישהו שמתאים יותר לקאסט של טריינספוטינג מאשר לשולחנות הסנוקר המעונבים, יש היסטוריה מפוארת של איבוד עשתונות תחת לחץ והוא בהחלט לא מישהו שהייתם מעוניינים להיתקל בו בסמטה חשוכה בגלזגו.
"אני זוכר שניצחתי את סטיבן ברבע הגמר של אליפות השחקנים בבלקפול", סיפר עמיתו הסקוטי ג'ון היגינס, "הגענו אחרי המשחק למלון והוא אמר משהו כמו 'נראה לי שאני הולך לשתות איזה בירה'. למחרת אני הפסדתי בחצי הגמר לג'ון פארוט ואחרי המשחק נכנסתי לשתות משהו והנה סטיבן על הבר, מחוק לגמרי, עם חיוך של כלב צ'שייר. הוא פשוט ישב שם בבר של המלון עשרים וארבע שעות ולא הפסיק לשתות. אנחנו, הגלזגואים קשוחים מפלדה, אבל מאגסי הוא מקרה מיוחד, שום דבר לא יכול לשבור אותו".
הערב מגווייר מצליח איכשהו לשלוט על סעיף העצבים ולנצח את מרפי השמנמן, שמעדיף בימים אלו את אולפני הפרשנות של הבי.בי.סי מאשר אימונים ממושכים ושיקום קריירת המשחק המדשדשת שלו. בסיבוב הבא עתיד מגווייר לעשות את הבלתי יאמן ולגבור גם על ז'או ז'ינטונג, הכוכב העולה של הספורט, ומי שעשוי להפוך את ההבטחה על שליטה מוחלטת של השחקנים הסינים למציאות. ז'ינטונג הוא בשורה אמיתית לענף, גם בגלל שהסנוקר שלו מרהיב ברגעיו הטובים אבל גם בגלל שהחיוך שלו מביא נערות מצחקקות להצטופף עם עכברי הסנוקר ביציאת השחקנים מחוץ לקרוסיבל בתקווה לסלפי נחשק. אומרים שהשאלה היחידה על ז'ינטונג היא לא אם הוא יהיה אלוף עולם אלא מתי. אולי. דבר אחד בטוח, זה לא יקרה השנה.
אחרי המשחק אני מצטרף לכת המאמינים במרכז העניינים האמיתי של האליפות: הבר של מלון מרקיור, מאה וחמישים מטר מהקרוסיבל. לכאן יגיעו מדי יום השחקנים, שחקני העבר, הפרשנים, השופטים וגם האוהדים כדי ללגום כמויות נכבדות למדי של שיכר אחרי המשחקים, לפניהם, ולפעמים גם בהפסקה הקצרה במהלכם. עכשיו יושבים על הבר ומפטפטים על פאיינט שלושה עשר אליפויות עולם, בדמותם של סטיב (הנאגט) דיוויס (6) וסטפן (מלך הקרוסיבל) הנדרי (7), רגע לפני שהם עולים לאוויר באולפן של הבי.בי.סי הממוקם בגינה של המלון. והנה סטיוארט בינגהאם בכוכע של פיקי בליינדרס מצטלם עם האוהדים וניל רוברטסון האוסטרלי המוזר ופולדסי מיורוספורט. אבל רגע אחד, אם כולם כאן אז איפה הוא? איפה הוא???
כי, מוכרחים להודות, הסיבה האמיתית והדי יחידה שאני נמצא כאן עכשיו בדרום יורקשייר היא בגלל האובססיה שפיתחתי בעשרים ומשהו השנים האחרונות לפועלו של גדול שחקני הסנוקר בכל הזמנים, רונאלד אנטוניו אוסליבן. רוני בשבילכם. אם פספסתם את תקציר 147 הפרקים הקודמים, ובכן הוא יכול למלא אנציקלופדיות ובכל זאת נזכיר רק את הילדות באולמות הסנוקר של הסוהו אחרי שאביו נשלח למאסר עולם על רצח, את הדיכאונות, הסמים והריצה למרחקים ארוכים. את החברות עם מיק ג'אגר ורוני וווד. את ההסתבכויות הסדרתיות, הפה הגדול ומעל הכול את הכישרון החד פעמי, הוירטאוזיות האלוהית על שולחן הסנוקר, השירה היפהפייה בתנועה, המקסימום ברייק הנשגב, 1161 ברייקס מעל מאה, שש אליפויות עולם, עשרים טריפאל קראונס, הקצב חסר התקדים, היופי המוחלט והמרגש הזה. רוני אוסליבן הוא משכיח הצרות בהתגלמותו המוחלטת. כשאתה צופה בו משחק סנוקר, כאן בשפילד, או בכל מסך בעולם, שלווה קוסמית עוטפת אותך, העולם כולו עוצר מלכת, רק אתה והאיש המופלא הזה שמנקה שולחנות סנוקר במהירות ואלגנטיות שטרם נראתה כמותה ולעולם לא תהיה כמוה.
ועכשיו, קצת לפני שמונה בבוקר, מחוץ למלון שלושה וחצי כוכבים בעיר הברזל, הוא עומד כאן מולי. אוסליבן, שחוסר הסבלנות שלו למעריצים היא מין המפורסמות, נראה במצב רוח משופר הבוקר. אני אומר לו משהו על הדמיון בינו לבין פאבלו פיקאסו, זה מוצא חן בעיניו. "את זה עוד לא שמעתי" הוא אומר. אני מספר לו שבדיוק אתמול קניתי את האוטוביוגרפיה שלו וחבל שלא הבאתי איתה איתי הבוקר. רוני אומר שעד שאני אעלה לחדר להביא אותה הוא כבר יהיה מייל מכאן. הוא קורץ ופוצח בריצה קלה. אני בוהה בו מתרחק אל עבר האופק כמו צ'ארלי צ'אפלין ומזכיר לעצמי שעדיף להתרחק בחיים האמיתיים מאנשים שיש לך אובססיה לפועלם כבר יותר מעשרים שנה.
אני חוזר ללובי הלום ומתנגש בדניס טיילור האיש, המשקפיים והאגדה מצפון אירלנד, שניצח את סטיב דיוויס בגמר הכי מפורסם של אליפות העולם בשמונים וחמש, שהסתיים בכדור שחור במשחקון המכריע באחת ורבע בלילה ונותר עד היום התוכנית הכי ניצפת בבריטניה אחרי חצות (19 מיליון צופים). בכלל, שנות השמונים היו תור הזהב של הסנוקר, שחקנים כמו אלכס (הוריקאן) היגינס וג'ימי (סופת רוח) וויט זנחו את שיטות המשחק השמרניות ופיתחו סגנון התקפי וחדשני. הם גם אימצו בחדווה גדולה גינונים של כוכבי רוק, הפכו לגיבורי הצהובונים, אחוזי הצפייה היו בשמיים ואליפות העולם כיכבה במהדורת החדשות.
בסוף שנות השמונים הסנוקר חזר למקומו הטבעי כספורט איזוטרי בבריטניה. סטיבן הנדרי האפור השתלט על הענף, זכה בכל טורניר אפשרי והוריד בעקביות את הרייטינג. אבל בדיוק אז משהו בלתי צפוי לחלוטין התרחש: בקיץ של 92 שלושה שחקנים צעירים בני 17 זכו בטורנירי חובבים והתקבלו לאיגוד המקצועני. השלושה, אוסליבן, ג'ון היגינס ומארק וויליאמס, יזכו בשלושים השנים הבאות בשלוש עשרה אליפויות עולם, יחזירו בהדרגה את העניין במשחק לבריטניה וחשוב מכך: מגובים בקומישנר וגאון השיווק סר בארי הרן, הם יעשו כמעט את הבלתי אפשרי ויהפכו במאה העשרים ואחת את המשחק הכל כך בריטי הזה ללהיט עולמי, בעיקר באסיה, אבל בשנים האחרונות גם באירופה ובדרום אמריקה.
אוסליבן הוא אחד מכוכבי הספורט הגדולים בסין, שאירחה כמה וכמה מטורנירי הסנוקר הראשיים טרום קורונה והשחקנים לא מסתירים את געגועיהם לכספים הגדולים שחולקו שם ואמורים לחזור מתישהו בשנה הבאה. באליפות העולם הנוכחית תשעה משלושים ושניים המשתתפים הגיעו מחוץ לבריטניה ואירלנד, ארבעה מתוכם סינים ואחד, חוסיין, הנסיך מפרס, ואפלי הפך החודש לאירני הראשון לרדת במדרגות המיתולוגיות של הקרוסיבל באליפות העולם. המחזור של תשעים ושתיים יחגוג שלושים שנות פעילות מקצועניות עם העפלה של כל השלושה, אוטוטו בני חמישים, לחצי הגמר של אליפות העולם.
טיילור אומר שהמהפכה הגלובלית של הסנוקר משמחת במיוחד והיא מאפשרת לו להכיר אנשים מכל העולם. אני שואל אותו על הגמר המפורסם ההוא אבל הוא מתעקש לשוחח איתי על ההבדלים בין בלפסט לירושלים. את מנת שנות השמונים שלי אני מקבל כמה ימים אחר כך שטיילור והשותף שלו לאולפן של הבי.בי.סי ג'ון וירגו פוצחים בערב מספרי סיפורים מאולתר בלובי של המרקיור.
וירגו היה שחקן בינוני, הפך ללהטוטן לא רע והיום הוא שדר אדיר, אחד הכוכבים הגדולים של הבי.בי.סי הנחשב לקול הבלתי מעורער של הסנוקר. השאגה שלו כשהכדור הלבן מתקרב אל החור, 'לאן הולך הכדור הלבן' נכנסה עמוק לפנתיאון הבריטי. השדרים בסנוקר הם חלק מהסיפור, בקרוסיבל הם יושבים ממש מעל השולחן, מוצגים על ידי המנחה לפני המשחק והצופים יכולים לשמוע אותם בעזרת אוזניה הנרכשת בלובי של האולם. ההודעה של הבי.בי.סי השבוע שאליפות העולם בשנה הבאה תהיה האחרונה של וירגו בן השבעים ושש וטיילור בן השבעים ושלוש מאחורי המיקרופון גררה מיד תגובות נזעמות ברחבי הממלכה.
אני מתחבר לוירגו באוזן כדי שיעזור לי להישאר ערני במשחק בין שני הבונקריסטים הגדולים של המשחק, מארק (הג'סטר מלסטר) סלבי ויאן (הדרקון) בינגטאו. כאן נבחנת נאמנותו של אוהד הסנוקר האמיתי, אם צלחת סשן של שמונה משחקונים עם השנים האלו ואתה מוכן לעוד, התקבלת למועדון. ברוך הבא, אתה חובב סנוקר אמיתי.
בפריים השמונה עשר סלבי ובינגטאו מתעלים על עצמם ושוברים את השיא של המשחקון הארוך ביותר בתולדות הקרוסיבל, שמונים וחמש דקות ועשרים ושתיים שניות של אינספור מכות הגנתיות מושלמות אך מרדימות למדי. את הנמנום הקל שוברת יונה אפורה שמתגנבת לאולם ומתעופפת ישר לשולחן הירוק לקול תשואות הקהל. "לאן הולכת היונה"? זועק וירגו מהאולפן, בריטניה מתמוגגת, והסנוקר חוזר לכותרת הראשיות לחמש עשרה דקות משמחות.
כבר כמעט מחר שבינטאו בן העשרים ושתיים מנצח סוף סוף את סלבי, אלוף העולם המכהן. לפני כחצי שנה סלבי הודיע לעולם הנדהם שסנוקר כבר לא עושה לו את זה ומעכשיו ועד להודעה חדשה הוא מקדיש את חייו להתגבר על הגעגוע לאביו שנפטר והדיכאונות שגורמים לו הפסדים במשחקים. נדמה שדיכאונות של שחקני סנוקר נפוצים לאחרונה. "אם אתה השחקן הטוב ביותר בעולם", מסביר אוסליבן, "סביר להניח שבעונה מעולה תנצח שלושה או ארבעה טורנירים. זה אומר שבעשרים הטורנירים האחרים אתה הולך להפסיד. לשחקן סנוקר ממוצע לוקח שבועיים שלושה להתאושש מכל הפסד. תעשה את החשבון לבד כמה זמן אנחנו מבלים באיזה חדר מלון בפרסטון או קובנטרי מיואשים מהחיים בגלל כחול שהחמצנו".
אוסליבן פיתח שיטה להתמודד עם הדיכאון בעזרת ריצה למרחקים ארוכים, בישול אסיאתי בריא וכתיבת ספרי מתח. הוא אומר שחגיגה מתונה של ניצחונות היא המפתח להתמודד עם ההפסדים. השיטה של 'ניצחון או הפסד לא ממש משנים, העיקר שאני עושה חיים' עובדת לא רע בשנים האחרונות, אבל לשפילד מתייצב אוסליבן אחר: רציני וממוקד יותר, מישהו שרודף אחרי ההיסטוריה ושבעת הניצחונות של סטפן הנדרי באליפות העולם, השיא המשמעותי היחידי שלא רשום על שם רוני באלנמך הקדוש של הסנוקר.
אני מצטרף בשירה ודילוגים עליזים במדרגות הקרוסיבל למשחק הראשון של רוני באליפות נגד דיוויד (החקלאי הזועם) גילברט. חצי שעה אחר כך נדמה שהעולם כפי שאנחנו מכירים אותו עומד על סף אבדון: גילברט מנצח בקלות את שלושת המשחקונים הראשונים ונראה כמו מי שעומד לחולל את האימא של כל הסנסציות.
אבל לא כל כך מהר. מכה הגנתית בינונית של גילברט מאפשרת לרוני להכניס אדום קל, שבע דקות אחר כך השולחן נקי מכדורים והתוצאה היא שלוש אחת. אם יש דבר אחד בעולם שעדיף על משחק של רוני על מסך כלשהו, הוא כמובן משחק של רוני ללא מסך כלשהו.
כאן אתה פשוט יכול להביט בו מהופנט ללא הפסקה ולהתרשם שוב מהסיבות שהופכות אותו לגדול האוחזים במקל בכל הזמנים. הראשונה ברורה: הקצב המסחרר והסוחף בו הוא מטביע כדורים אחד אחרי השני כמעט ללא מאמץ.
העניין עם רוני שהוא רואה דברים שאף שחקן אחר לא יכול. בניגוד להם אוסליבן הוא גם פיזיקאי ומתמטיקאי דגול. כשהרוקט מגיע לשולחן הוא עוצר לשנייה או שתיים, בוחן את מצב העניינים ואז מהנהן קלות בראש ומתחיל לשחק מבלי לעצור. בשניות האלו הוא מחשב שבעה או שמונה מהלכים קדימה. הביצוע הוא עניין פעוט. רוני מנצח את ששת המשחקונים הבאים ברצף נגד גילברט ההמום ועולה בקלילות לסיבוב השני.
"לשחק נגד רוני זה הסיוט המושלם", אומר שחקן עבר ופרשן הבית של יורוספורט בהווה אלן מקמנוס, "אתה עושה תוכנית כל הלילה לפני המשחק וחמש דקות אחרי שהמשחק מתחיל הכול מתנפץ. אתה יושב בכיסא שלך ורואה אותו מסתובב סביב השולחן עם הליכת הטווס הגאוותנית שלו, מכניס כדורים שאתה בכלל לא ראית, צובר נקודות במהירות מטורפות וכל מה שנשאר לך זה להגיד לעצמך מה לעזאזל אני עושה כאן? הרי זה ברור לחלוטין שהוא ואני לא באותה ליגה".
המשחק בסיבוב השני נגד מארק (פיסטול) אלן היא חוויה מעוררת חושים. כבר בשלבים הראשונים ברור שאוסליבן הולך לנצח בענק וכל מה שנותר לצופה לעשות הוא להתענג בגניחות חוזרות ונשנות של אושר עילאי. כאן מתגלה במלואה הגדולה השלישית של רוני ופה אנחנו כבר נכנסים לכל מיני עניינים שקשורים יותר לגנדלף האפור מאשר לספורט מקצועני. חלק גדול מהסיפור של סנוקר היא היכולת לשלוט בכדור הלבן אחרי המכה. כל שחקן חובבן בפאב מקומי יכול להטביע כדורים גם מהזוויות הקשות ביותר, השאלה היא לאן הולך הכדור הלבן. התשובה לשאלה הזאת בתשעים ותשע אחוז מהמקרים היא בדיוק לאן שרוני רוצה שהוא ילך. רוני מנצח את אלן 4-13 ומבטיח את מקומו ברבע הגמר.
הבעיה העיקרית במשחקים אחרי משחק של אוסליבן היא שאוסליבן לא משחק שם. ג'אד (האס בחבילה) טראמפ אמור להיות פיצוי הולם. טראמפ הוא ללא ספק השחקן הכי טוב בסבב בשנים האחרונות וסגנון המשחק שלו "סנוקר שובב", הוא בהחלט חוויה מרשימה לצפייה. טראמפ הוא תוצר מובהק של מחזור 92. הוא גדל עם פוסטרים של רוני על הקירות ובילה שנים בחדרי האימונים בניסיון לחקות אותו. אפשר בהחלט להבין אותו וזה גם די הצליח לו, הבעיה התחילה שטראמפ הגיע למקצוענים וניסה לשחק נגד האליל. שם זה לא ממש עבד, אבל בשנים האחרונות נראה שטראמפ גובר על השדים בדמות זכייה ראשונה באליפות העולם ב 2019 כשהוא בן שלושים.
היום ממתין לו בצד השני של השולחן הסקוטי הג'ינג'י אנטוני (הגלאדיטור מגלזגו) מקגיל, שחקן סנוקר בינוני למדי, שפיתח שיטה מוזרה לנצח בקרוסיבל: להתיש את היריבים שלו עד אימה, תוך התעלמות ברורה מכל ניסיון להכניס לפעמים איזה כדור. אחרי שלוש או ארבע שעות של הדבר הזה למתמודדים מול מקגיל אין ברירה אלא להתחיל לעשות טעויות. בשנים האחרונות השיטה הביאה את מקגיל, שבטורנירים הקטנים עם המשחקים הקצרים מפסיד בדרך כלל הסיבוב הראשון, עד לחצי גמר אליפות העולם. אבל לא היום, מקגיל מעצבן את טראמפ, מותח ומתסכל אותו, אבל מפסיד לבסוף.
המשחק האחרון שלי בעיר הוא בין מארק (מכונת ההטבעה הוולשית) וויליאמס לג'קסון (אקשן) פייג'. וויליאמס הוא שחקן סנוקר מופלא וגם ליצן החצר של הענף. אחרי שזכה באליפות העולם באלפיים ושמונה עשרה, הוולשי התייצב ערום למסיבת העיתונאים, הוא מדרג את הטורנירים השונים לפי איכות השווארמה בעיר המארחת ומנהל חשבונות ברשתות החברתיות שצוות של מומחים מנסה לפענח מיד למה וויליאמס התכוון באנגלית הוולשית המוזרה שלו.
המשחק בסיבוב השני נגד פייג' הוא מסוג הדברים שקורים רק בסנוקר: כשוויליאמס ראה את פייג' הוולשי משחק סנוקר בגיל 15 הוא החליט לאמץ אותו ומימן במשך שנים את הוצאותיו עד שפייג' הפך למקצוען בעצמו. "המשחק הזה הוא סיוט אמיתי", אמר וויליאמס לפני המשחק, "ג'קסון הוא כמו הילד הרביעי שלי. למרבה המזל אנחנו הוולשים מאמינים בחינוך קפדני, אז כנראה שאני אצטרך ללמד אותו משהו".
וויליאמס ופייג' הפכו לשחקנים הראשונים בתולדות הקרוסיבל ששיחקו ביחד בחדר האימונים הממוקם בבונקר של האולם לפני המשחק ביניהם. בבוקר הם הלכו לשחק פוקר בקזינו המקומי. בערב אבא וויליאמס לימד את הילד פייג' שיעור בסנוקר למתקדמים והביס אותו בקלות. הצפייה בוויליאמס לא דומה לשום דבר אחר, הוא כאילו מרחף על השולחן, מכה את הכדור בנונשלנטית, נראה כמו מישהו שמכניס כדורים להנאתו במועדון המקומי. המשחק מסתיים מוקדם מהצפוי, אני נשאר לשבת עד שהקרוסיבל מתרוקן מיושביו, מנגב דמעה ונפרד מתיאטרון החלומות.
הרכבת משפילד יוצאת לקינג קרוס בתשע שלושים וחמש בבוקר, הבועה אמנם מתנפצת מאחורי לאפרוריות החיים מחוץ לעולם הקסום הקרוי אליפות העולם בסנוקר אי שם במזרח התיכון, אבל הניחומים מגיעים בזריזות בדמותו של משכיח הצרות: ברבע הגמר הוא משמיד בקלילות את מגווויר. חצי הגמר הוא הסופר קלאסיקו הרשמי של הענף, רוני (רוקט) אוסליבן נגד ג'ון (המכשף מווישו) היגינס, הנמסיס הגדול והשותף למחזור של תשעים שתיים. ביום טוב רוני אמור ללעוס את היגינס בלי מלח, ויום שישי בשפילד הוא יום טוב במיוחד: אחרי פתיחה חלשה, רוני לוחץ על הגז בטיל השיוט שלו, חוזר מפיגור כדי לנצח משחקון מיתולוגי בכדור השחור ומבטיח את מקומו בגמר נגד טראמפ (שמנצח את וויליאמס בקרב אדיר שהולך עד המשחקון המכריע). אוסליבן נגד טראמפ בגמר המושלם, השני של ג'אד או השביעי של רוני. השביעי של רוני, ברור שהשביעי של רוני.