"עזבתי את מכבי יפו ב-1970 אחרי שמספר חברי הנהלה מנוולים האשימו אותי בירידת הקבוצה לליגה א', אמרו שנתתי את המשחק". זה פצע צרוב בנפשי וגופי עד היום, העלילה המרושעת הזאת".
ביום ראשון הקרוב יחגוג ציון דגמי 80. מי שהיה אחד הסמלים הגדולים של מכבי יפו ואחד השוערים הטובים ששיחקו בישראל בשנות ה-60 חווה קריירה מפוארת, אבל פצע אחד עדיין לא הגליד. "במחזור האחרון של עונת 1969/70 יצאה מכבי יפו למשחק חוץ באצטדיון העירוני בבאר שבע נגד הפועל באר שבע שכבר ירדה לליגה השנייה, אז ליגה א'", הוא משחזר, "יפו הייתה צריכה ניצחון כדי לשרוד בליגה הלאומית ולהוריד את בני יהודה יחד עם באר שבע. הביאו למשחק שופט משווייץ, פיוס קמבל. באר שבע שיחקה כמו על תואר האליפות, הובילה משער של ברד. מוצי ליאון השווה ל-1:1, אבל בדקה ה-85 ברד כבש מולי גול ניצחון וגרר את יפו לליגה השנייה".
את מה שקרה אחר כך הוא מתאר כ"מחול בושה בקרב מספר חברי הנהלה שלנו, אנשים רעים ומנוולים": "מספר חברי הנהלה הוציאו שמועה כי אני, ציון דגמי, נתתי את המשחק לבאר שבע כדי שבני יהודה תינצל. נוצל מחול שדים בלתי נשכח במועדון, הם חיכו לי בפינה. זה היה סיפור מצוץ מהדמיון, שלא היה ולא נברא, כי לא נתתי ולא מכרתי את המשחק, לא היה שום קשר ביני לבין שום גורם אחר בנושא המשחק הזה , התרכזתי רק במאמץ לנצח את באר שבע".
ומה קרה בהמשך?
"היו חילופי דברים קשים ביני לבין אותם אנשי הבושה, הבהרתי לכולם שלא היו דברים מעולם, ועל כל לירה שלטענתם קיבלתי, שיירדו חתיכות בשר ממני".
הפיצוץ הסתיים בעזיבה של דגמי אחרי 15 שנים. "52 שנים עברו מאז ועדיין הכעס לא עבר. הפועל רמת גן שילמה ליפו כסף גדול עבור כרטיס השחקן שלי. עברתי להיות השוער של הפועל רמת גן במכתש".
דגמי נולד ב 08/05/1942 בעיראק ועלה עם משפחתו לישראל ב-1950. היום הוא גמלאי של עיריית תל אביב, שם הועסק במשך 43 שנים, מתגורר בנחלת יצחק בתל אביב. "הגענו דרך נמל חיפה, ולמשך תקופה מסוימת גרנו באוהלים בפרדס חנה. משם עברנו להתגורר ברחובות. שיחקתי בנערים של מכבי שעריים ובאמצע שנות החמישים עברנו להתגורר ביפו".
איך התחיל מסע השוערות שלך?
"מנהלי מכבי שעריים, סירבו תחילה לשחרר אותי. אני נקשרתי מאוד לקבוצה מהפרבר הרחובותי. כנער הרביתי להגיע לצפות באימונים של הפועל תל אביב ושל מכבי יפו עד שהמעבר הושלם. המאמן מישו אלבז קידם אותי, עד שבגיל 15 עליתי לקבוצה הבוגרת, שם היו השוערים מנחם שירזי וגבי אנגל".
במכבי יפו אתה פוגש את המאמן יצחק שניאור.
"שניאור היה דמות נערצת, שחקן שעזב את מכבי תל אביב וקפטן הנבחרת הלאומית, בן אדם ענק, שהוביל בעונת 1956/57 כמאמן שחקן את מכבי יפו לגמר הגביע, בו הפסדנו להפועל פתח תקווה 2:1 ולא ירדנו ליגה בשל הקפאת הירידות בליגה בת 10 קבוצות בלבד. הספקתי לשחק עם שחקני דור המייסדים של יפו - מירנדה, ברוך כהן, אביגדור פרסיאדו, יצחק אריה, בוחוס, שמואל לוי, גל ובסרגליק".
הוא זוכר את יפו של שנות החמישים. "שדרות ירושלים היו במרכז העיר ורוב התושבים משני עבריהן היו עולי בולגריה. בולגרית נשמעה ביפו יותר מעברית. האהדה למכבי יפו הייתה ענקית, אלפים נהרו למשחקים במגרש הפחים. בבתי הקפה, המסעדות ובתי הספר, כולם ביפו עסקו במכבי יפו, כשאני ועוד שחקן או שניים היינו הבודדים שלא דיברו באימונים בולגרית. בשנים הראשונות הייתה לבולגרים את מכבי יפו בישראל ואת לבסקי סופיה בבולגריה".
בעונת 1957/8 קיים את משחקו הראשון בבוגרים, באצטדיון באסה נגד מכבי תל אביב. "הייתי בן 16, ושניאור קבע כי אני השוער של הקבוצה לשנים הבאות. אני זוכר שהפסדנו 0:3 לקבוצה הגדולה של שייע גלזר, גולדשטיין ורפי לוי".
שניאור דאג לו לעבודה מסודרת. "איציק רצה שתהיה לי פרנסה לעתיד. הוא סידר לי עבודה כמכונאי בחברת דן. הכוונה הייתה שאלמד נהיגה ואכנס כחבר דן. היה לי סדר יום מטורף של יציאה לעבודה בחמש וחצי לפנות בוקר, עד הערב. אבל כששניאור עזב את יפו, הנושא של חברות בדן התפקשש".
בעונת 1959/60 שיחקה מכבי יפו נגד הפועל חיפה. "נאבקנו בתחתית. סבלתי משטף דם בקרסול ולא יכולתי לעמוד על הרגליים", נזכר דגמי, "שכבתי במיטה לפני המשחק בקריית אליעזר נגד הפועל חיפה. התגוררתי אז ברחוב שבטי ישראל, ולפנות בוקר הגיעו מנהלי יפו. הם שכנעו אותי רק להצטרף לנסיעה כדי להוסיף ביטחון. בחדר ההלבשה, למרות שלא יכולתי לעמוד על הרגליים, הם שכנעו אותי רק כאילו להתלבש כדי ששחקני הפועל חיפה יחשבו שאני השוער הפותח. לפני העלייה למשחק הם שכנעו אותי להיות השוער למרות מצבי. עמדתי כמו דחליל ללא שום יכולות למסור או לבעוט. ספגתי גול מהיר משמחה אורן החיפאי, ובהפסקה אמרו לי להמשיך, ההגנה תשמור עליך. היה נס שלא ספגתי עוד שערים. ניצחנו בסיום 1:3 והיורדת ביחס שערים הייתה הפועל רמת גן".
ובקצה השני, כמעט אליפות בעונת 1961/62.
"הייתה לנו עונה גדולה עם התעלות של שחקני הדור החדש כמו מוצי ליאון, ישראל אשכנזי, אהרון לוי, לצד בובי קלמי, בוחוס,ושמואל לוי. הפועל פתח תקווה זכתה באליפות הרביעית הרצופה שלה. יפו וגם הפועל טבריה היו בתוך מאבק האליפות, עונת שיא בתמיכת האוהדים במשחקים. שני ההפסדים להפועל פתח תקווה במהלך העונה הכריעו בסוף".
בנבחרת ישראל היו לו שלוש הופעות - "ב-1962 בגיל 20 נגד אתיופיה ובהמשך נגד פינלנד וארצות הברית. ב -1962 הייתי על הספסל נגד נבחרת טורקיה באיסטנבול כמחליף של חודורוב הענק. הייתי בסגל של עמנואל שפר לאולימפיאדת מקסיקו 1968".
בדור שלו היו שוערים מצוינים בנוסף לחודורוב, אבל התפקיד לא היה פשוט. "השחקנים היו נכנסים בשוערים בפראות והיו המון פציעות", הוא אומר, "היום השוער מוגן, אי אפשר לגעת או להתקרב אליו. אומר כך - הלוואי והייתי נולד עכשיו לתוך עידן השוערים, זה עושה לי חשק לשחק".
והייתה גם הצעה מאירופה. "ב-1968 הצטרפתי לסיור אירופי של שמשון תל אביב. שיחקנו בסלוניקי נגד אירקליס. היה לי יום שוערות ענק, קיבלתי שם ציון 9 במשחק שנגמר 1:1. היוונים הגישו הצעה של כמיליון דרכמות (כמאה אלף לירות) עבורי ליפו, אבל האיש הקובע במועדון יצחק בן בסט סירב בכל תוקף. 'גם אם תציעו 200 אלף לירות, דגמי לא יעזוב את שדרות ירושלים'".
לאחר הפיאסקו עם ההנהלה עבר דגמי להפועל רמת גן. בעונה הבאה, 1970/71 השתתף במשחק על העלייה לליגה הלאומית. היריבה הייתה... מכבי יפו. "הייתה בבלומפילד שריכז במחזור האחרון של עונת 1970/71 מפגש בין הפועל רמת גן קבוצתי למכבי יפו אותה עזבתי. 22 אלף צופים באו, כשתיקו הספיק לי ולרמת גן לעלות ליגה. משה אוננה כבש נגדי, הפסדנו 1:0 ויפו העפילה". אחרי סיום החוזה בהפועל רמת גן עבר דגמי לשמשון תל אביב. "היה כיף גדול לשחק בקבוצת הכרם. כל מילה הייתה בסלע, לחיצת יד של עמוס טוב, שאול סינוואני ועמי פזטל הייתה בטון במשקל כבד".
בסוף שנות השבעים היו"ר יצחק אסא החזיר את דגמי למכבי יפו. הוא מילא שורה של תפקידי ניהול, החל ממחלקת הנוער ועד לבוגרים, בה צמח בנו עופר לעמדת חלוץ מהבולטים בליגה הישראלית. ציון דגמי ממשיך להפגש עם שמואל לוי, מוצי ליאון, בוחוס ג'וג'וסיאן ומשה אוננה אחת לשבוע, ולא מגיע למשחקי מכבי יפו החדשה שהעפילה לליגה הלאומית.
ומה היה הסיפור עם התמונה המפורסמת עם המטרייה?
"שיחקנו בבלומפילד נגד הפועל טבריה. תקפנו בגשם שוטף והצלם אריה קנפר הגיש לי מטרייה כדי לצלם אותי. החזקתי אותה, הוא צילם ואז החזרתי לו אותה".
וכמובן, לא יכולנו להימנע מהשאלה האם לפחות הסתדר כלכלית ממכבי יפו. "כסף? ממש לא. ממכבי יפו קיבלתי שני ניתוחים, בימין ושמאל באגן הירך, שני ניתוחים בכתפיים וזעזועי מוח, פציעות וכאבים שאני סוחב עד היום".