סיפורי דרך: דובב גבאי עם החוויות שאסף בקריירה

דובב גבאי העלה בשבוע שעבר את מכבי יפו לליגה הלאומית. החלוץ עבר במשך השנים במספר דו-ספרתי של קבוצות ולכבוד החג התפנה להיזכר באירועים שחווה לאורך הקריירה - סיפורים עם חיוך שהם גם המראה של הכדורגל הישראלי, לחיוב ולשלילה. עמוס לוזון, גיא לוי, רוני לוי, בן ביטון, אלי טביב, אריאל שיימן וכסף שחור.

"הייתי במכבי אחי נצרת, רציתי לעזוב וביקשתי מהסוכנים לחפש קבוצה. אחרי אחד המשחקים שלנו בעילוט, אני מסתכל בטלפון ורואה שיחה מאדם קידן בצירוף הודעה: 'צא דחוף, דבר איתי". לא התקלחתי אפילו, החלפתי בגדים ויצאתי מהמגרש בסקרנות. איך שאני יוצא מהחדר הלבשה, מגיעים מאיר דרעי וערן, שניים מחברי ההנהלה של יפו. הם יוצאים מג'יפ ריינג'רובר ואומרים לי: 'דובב, מה העניינים?'. לא הכרתי אותם, מסתבר שהם היו במשחק. אני ממשיך לכיוון האוטו והם אומרים לי: 'אתה לא יודע מי אנחנו?'. אמרתי 'לא'. הם שואלים: 'אדם לא דיבר איתך?'. עניתי שהוא שהשאיר לי הודעה אבל לא דיברתי איתו עדיין, והם הסבירו ש'אנחנו מיפו, אנחנו נוסעים לבית של ערן לוי כדי לחתום איתך'.

"עכשיו, אני לא יודע כלום, אין לי מושג. אמרתי לו 'על מה אתה מדבר?', הוא ביקש: 'תיסע אחריי'. נכנסתי לרכב, התקשרתי לאדם והוא אומר לי: "כן, על זה רציתי לדבר איתך, סיכמתי לך את כל התנאים ביפו". שתבין, אני בכלל לא החלטתי אם אני רוצה ליגה א', התלבטתי באותה תקופה. ואם ליגה א' אז רציתי לשמעון הדרי בטבריה, הם היו ראשונים בצפון ויפו מקום שלישי בדרום.

"אני מדבר עם אשתי, היא אומרת לי: 'אל תמהר, דובב, חכה קצת. אל תחתום, מה הלחץ?'. אני מתקשר לאדם והוא שולח לי טיוטת חוזה. אני אומר לו: 'אדם, אתה מסתבלט?'. הגעתי לבית של ערן ולפני שאני נכנס אשתי אומרת לי: 'תעשה מה שבלב שלך'. אמרתי לה שבלב שלי אני הולך לחתום ביפו. תחושה טובה, ספונטנית.

"באותו ערב חתמתי, בבית של ערן לוי. הצטלמנו והם רוצים להוציא הודעה. אני אומר להם 'השתגעתם? אין לי אפילו שחרור עדיין מאחי נצרת, לא דיברתי איתם'. יום למחרת ביקשתי שחרור, הם לא הסכימו. שלושה שבועות נשארתי שם ולא נתנו לי שחרור, אבל הפעלתי לחץ עד שהם הבינו שאי אפשר למנוע את זה ממני".

עמוס לוזון:

"הייתי שחקן צעיר במכבי פתח תקוה, יום אחד לא שילמו לנו משכורות וכולם החליטו שלא יורדים לאימון. עד שעמוס לוזון הגיע למתחם, נכנס לחדר, עמד מול כולם ואמר: 'מי שגבר, שלא יירד לאימון'. איך שסיים, תוך שנייה כולם רצו כמו עכברים לדשא, ובירידה עמוס אומר לנו: 'משכורות אתם רוצים? על כל הפסד אני קונס אתכם, אתם תהיו חייבים לנו'".

רוני לוי:

"גם אז הייתי שחקן צעיר, בערך 20-21. רוני לוי היה המאמן והיה לנו משחק נגד מכבי חיפה בקרית אליעזר, גביע הטוטו בתחילת השנה. אני גר בחדרה ואני לא צריך לנסוע לפתח תקוה להצטרף לאוטובוס כדי לנסוע לחיפה, זה לא הגיוני. רציתי לבקש שיאספו אותי עם האוטובוס מהמחלף של אולגה.

"באותו אימון אחרון, רוני לוי עצבני על טורים של 5000. הוא פוצץ את האימון. זאת הסיטואציה: נשארנו רוני ואני על המגרש, הוא עם הגב אליי. אני ילד שפוחד מרוני, אבל ניגש בעדינות ואומר לו 'רוני רוני' והוא עושה לי סימן עם היד 'לך, לך'. לא כל כך הבנתי אז ניסיתי שוב: 'רוני, אפשר שנייה?'. ואז הוא היה ברור עם היד, 200 פעם סימן לי ללכת, אל תתקרב אליי, והבנתי.

"מסיימים את האימון, יושבים לאסיפה, ניצן דמארי נמצא מטר מרוני ופתאום הטלפון שלו מצלצל. רוני עצבני, אומר למאמן השוערים שיגיד לניצן שהוא לא בסגל. רושמים סגל ואני בפנים. אני מהפחד כבר לא מסוגל לפנות לרוני שיאספו אותי באולגה. יום למחרת הגעתי לפתח תקוה לאוטובוס, רוני הכניס אותי לחדר ואומר לי "אני מצטער, שכחו להודיע לך, אתה לא בסגל'. החזירו את ניצן דמארי לסגל. רציתי למות באותו רגע".

"הייתי בבית"ר ירושלים, היה לי רכב מהקבוצה. יום אחד הכניסו אותי לחדר והסבירו לי שאלי טביב לא מרשה להסיע יותר ברכב שחקנים שמנודים. אחד המנודים היה רועי זיקרי, שגר אז בהרצליה ולא היה לו איך להגיע. אני לא הייתי מסוגל להגיד לא לשחקן, לכן כל אימון כשהיינו עולים במחלף בדרך לבית וגן, היינו מורידים אותו והוא היה ממשיך את הדרך ברגל עד למתחם, שחס וחלילה לא יראו אותו ברכב איתנו. הוא היה מגיע כבר אחרי הליכת חימום לא רעה".

התמיכה מאושרי דודאי:

"שיחקתי בבית"ר בימים שאבא שלי היה חולה מאוד לקראת הסוף. הימים הקשים בחיי, התקשיתי לנסוע לירושלים לאימונים, גם כשהגעתי, הייתי נכנס לשירותים לפני אימון ובוכה, מוציא הכל. אני זוכר שאושרי דודאי שהיה אז הדובר קלט את זה וחיכה לי כל בוקר, חיזק וחיבק אותי, אני לא אשכח לו את זה אף פעם. מה שקרה מכל זה שהייתי יוצא מהשירותים עם עיניים אדומות ובוהקות וכולם היו בטוחים שאני עייף ולא ישן טוב בלילה. העדפתי לשמור את זה לעצמי ועניתי "כן, כן, אני עייף" ותירוצים אחרים, קשה היה לי לשתף במצב. לפעמים שחקנים עוברים תקופות בחיים ומביאים את זה למגרש, הקהל לא יודע כלום".

גיא לוי:

"שיחקתי בבאר שבע והיינו במאבקי ירידה. משחק אחד לפני הסוף התארחנו ברמת השרון, המשחק נגמר 0:0 ואני נכנסתי רק כמה דקות לסוף. אחרי המשחק גיא לוי התראיין ונשאל על משחק ההתקפה ואמר: 'שיחקתי עם הכלים הכי טובים שיש לי'. שחקן אחר היה נפגע אחרי ריאיון כזה, אני באתי לאימון יום למחרת ואמרתי לאבי יחיאל: 'יש לנו בית"ר ירושלים משחק אחרון, אני חייב לשחק. אם לא מנצחים יורדים ליגה'. יחיאל אמר לי: 'לך, תדבר עם גיא', ועניתי לו: 'אבי, אני משחק, לא משנה מה הוא אומר. אני נכנס לדבר איתו וגם אם הוא לא פותח איתי, אני עולה למגרש ומנצח אותו'.

"נכנסתי לגיא לחדר ואמרתי לו: 'גיא, שמע, חייבים לדבר. בחרת להגיד את הדברים האלה אחרי הריאיון, אני לא נפגע'. הוא אמר: "אם נפגעת, אני מתנצל". אמרתי לו: 'תשמע, עבר, הכי חשוב זה המשחק בשבת. אם אתה רוצה להישאר בליגה, אני פותח. אני מנצח לך את המשחק'. הוא סיפר שעדיין לא החליט על ההרכב ואני עניתי: 'לא מעניין אותי מה החלטת או מה יהיה רשום בלוח, אני יורד למגרש ופותח'. הוא הגיב: 'אני מאוד אוהב את הגישה הזאת, אבל אני אחליט בהמשך'.

"ביום של המשחק לקחו אותנו לבית מלון בבאר שבע. היינו במעלית שמעון הרוש, עודד גביש ואני ביחד. אני רואה את גיא מחוץ למעלית והוא אומר לי: 'דובב, לפעמים החיים הם כן תכנית כבקשתך', והבנתי שאני פותח. נתתי צמד, ניצחנו ונשארנו בליגה".

בן ביטון טירון:

אלישע לוי היה כמו אבא שלי בבאר שבע, עמד מאחורי בכל מצב. היה סיבוב שלם שלא הבקעתי ועדיין פתחתי בכל המשחקים למעט אחד. יום אחד בן ביטון רק הגיע אלינו, היה שחקן צעיר, הגיע מנצרת עילית עם בן תורג'מן. באחד האימונים העצבניים שהיו לנו שיחקתי נגדו, קיבלתי כדור עומק אחד על אחד מול שוער ובן צועק 'אופסייד'. כל כך התעצבנתי, יצאתי עליו בקללות בלי הפסקה, הוא ענה לי 'סתום' ואלישע אמר לו 'ביטון, צא החוצה'. מסכן, יצאתי עליו בטירוף במשך כמה דקות, הוא רק הגיב 'סתום' ואלישע העיף אותו. הרגשתי לא נעים. היום הוא אחד החברים הכי טובים שלי בכדורגל".

ההימור של סיראז':

"כשהייתי בבאר שבע היה לנו משחק נגד הפועל תל אביב בבלומפילד, הפועל חזקה עם דמארי, ורמוט. לפני המשחק נסענו אני וסיראז' נסאר ברכב וראינו שיש מאץ' ביני לבין דמארי, אם שמים עליי שקל מקבלים 4. אמרתי לסיראז' 'בוא נשים 1000 ש"ח נרוויח 4000, זה המשחק שלי', סיראז' הלך איתי, אבל אי אפשר היה לשים על זה סינגל אז ויתרנו. במשחק הבקעתי שלושער, דמארי 0, כסף ראיתי מהפרמיה, לא מהווינר".

"חתמתי בבני יהודה לשלוש שנים ואחרי כמה חודשים החליטו שאני והקשר הקרואטי אנטוניו מרשיץ' נהיה מנודים. לא חלק מהקבוצה, באים ועושים אימוני כושר בצד, לא משתתפים באימון. אנטוניו ואני הסובלים התחברנו כמנודים, אבל לא מחוץ למגרש. יום אחד הוא מרים לי טלפון משום מקום, שיחה הזויה, לא מעניין אותו מה יש לי להגיד או מה שאני שואל. זה היה ברור לי מהר מאוד שמשהו מסריח, שהוא מנסה להקליט אותי ושואל אם קיבלתי כסף שחור מבני יהודה, אם הבטיחו לי או שאקבל בעתיד. שיחה הזויה שבמהלכה הוא חוזר על אותה שאלה בנוגע לכסף ומנסה להקליט.

"אחרי השיחה הכניס אותי כפיר אדרי לחדר במועדון ואומר לי שמרשיץ' הקליט אותי והשמיע לו את השיחה. אמרתי לכפיר שהייתה לי תחושה שזה מה שהוא רוצה ושומעים אותי לאורך כל ההקלטה שאני לא מבין מה הוא רוצה. זה שחקן מתוך חדר ההלבשה, ששנינו נמצאים באותו מצב בעייתי, והוא פשוט מקליט אותי. אין יותר נמוך מזה. אפילו לא דיברתי עם מרשיץ' לאחר מכן, הוא לא ראוי שאני אתעצבן עליו על זה. הוא צריך להתבייש".

"אייל לחמן המאמן, הוא זה שהביא אותי למכבי הרצליה. שיחקנו בחוץ בצפון. היו מעבירים אותי מהחוד לכנף כי הייתי מהיר, ואבא שלי ז"ל שנא את זה. בדקה ה-60 לחמן העביר אותי לכנף ונתן לעומרי רון לשחק חלוץ. מכאן ועד סיום המשחק אבא שלי מקלל את לחמן, רץ אחריו מימין לשמאל ביציע ורק מקלל אותו, לא מוכן לשמוע ואני מנסה להרגיע אותו. לא נעים לי, אני במגרש וזה לא פשוט. אבא מרוקאי, אתה יכול לנסות להגיד מילה, אבל לא מעבר. זה לא שאני יכול לגרום לו להפסיק.

"הגענו ליום רביעי באותו שבוע, לחמן מכניס אותי למשרד ואומר לי: 'תשמע, לא יכול להיות שאבא של שחקן מתנהג ככה. אני אוהב אותך, טפל בזה'. עניתי לו: 'זה לא אני, דיברתי איתו, ניסיתי להרגיע'. ואז לחמן אומר לי: 'אתה יודע מה, אתה גבר, אתה תשחק רק חלוץ אצלי'. הייתי מבסוט, גם אבא שלי יירד ממני סוף סוף.

"אנחנו עולים לאימון אחרי שתי דקות, אייל מחלק גופיות ואומר לי לשחק כנף שמאל. אני לא מבין מה קורה, אני מסתכל עליו והוא לא מתייחס. אחרי האימון הוא מבקש שאכנס אליו. אני מגיע למשרד והוא אומר לי: 'אתה רואה מה זה? אתה גבר. בדקתי אותך ויצאת גבר, אתה פותח חלוץ בשבת".

החיקוי של שיימן:

"שיחקתי בתקופה עם שחקנים כמו אלן מסודי, גביש, כריספיס. בחדר ההלבשה שלנו היו ספסלים עם הגב לכניסה לחדר. יום אחד אושרי אלפסי התחיל לחקות את אריאל שיימן, בדיוק ששיימן מגיע מאחור. אלפסי לא רואה אותו ושיימן מסמן לנו עם היד להיות בשקט. אלפסי מחקה אותו מכל כיוון, אפילו איך השיער של שיימן עף ברוח באימון והוא מנסה להדביק אותו חזרה. עד שזה הגיע לשיא ושיימן נתן לו כאפה חזקה מאחור. אלפסי הסתובב, ראה את שיימן ולא ידע מה לעשות. מהמבוכה הוא אמר: "הא, מה עניינים אריאל, מה שלומך?" וכל חדר הלבשה נקרע מצחוק".

עוד אריאל שיימן:

"יום אחד הוא פיטר באותה עונה את לחמן ואחרי זה את שמעון הדרי, מגיעים לאימון ולא יודעים מי יבוא. פתאום אריאל שיימן יורד במכנס קצר ומשרוקית לדשא ומעביר אימון נייחים. לא הבנו מה קורה, זה היה מצחיק, אבל האמת שניצחנו 2 מ-2 איתו".

הפועל נוף הגליל:

"הגעתי לנוף הגליל אחרי הפציעה בבני יהודה. בגלל שהייתי פצוע תקופה ממושכת, חתמתי שאם אני נפצע אני שייך לביטוח לאומי ולא מקבל משכורת מהקבוצה. אחרי חמישה משחקים שהייתי חלש מאוד ולא התחברתי מקצועית, קרעתי את התאומים. זאת הייתה גם שנת קורונה וכולם לחוצים בכסף. תבין, הייתי אפס על המגרש במשחקים ששיחקתי, הלכתי לגיל ברעם ואמרתי לו שאני צריך את הטפסים של ביטוח לאומי לחתום על הכול. גיל אמר לי: 'נראה לך? כל הטיפולים, כל מה שאתה צריך - עלינו. אתה מקבל משכורות רגיל ואתה תחזיר את מה שאתה מקבל מביטוח לאומי בעתיד. אתה איתנו'. הוא נתן לי תחושה מדהימה, הרגשתי שאוי ואבוי אם לא אהיה מדהים בעונה הזאת. כשחזרתי מהפציעה כבשתי 11 גולים ועלינו ליגה".