לדרבי חוקים משלנו

כדורגלן סיטי (2004-2001)

מבחינתי, הפירוש האמיתי למילה דרבי הוא שנאה. שיחקתי בדרבים של חיפה, תל אביב, לונדון, מנצ'סטר וגלזגו, וגם בדרבי של דרום אנגליה בין סאות'המפטון לפורטסמות', והמוטיב שתמיד חזר על עצמו הוא השנאה התהומית בין המחנות. האמוציות הכי חזקות שחוויתי היו בדרבי של גלזגו, אבל אם הייתי יכול לחזור לדרבי אחד - הייתי בוחר במשחק אחד ספציפי במנצ'סטר.

ב-2002 זכיתי להשתתף במשחק היסטורי: הדרבי האחרון שהסיטי אירחה במיין רואד, לפני המעבר לאיצטדיון האיתיחאד. עבור המועדון, המגרש הזה היה כמו בית מקדש. לפני הפתיחה נערכו טקסים, והתכונה הייתה חגיגית ומיוחדת מתמיד. זה דרבי שהסמליות הייתה בו חזקה יותר מכל, ועד היום הוא זכור בזכות הדברים האלה.

היינו קבוצת מרכז טבלה, ויונייטד זכתה באותה עונה באליפות, אבל על רקע כל מה שקרה מסביב, ניצחנו 1:3. בישלתי שער לשון גואטר ונבחרתי לשחקן המצטיין, ואחרי המשחק הייתה חגיגה גדולה.

גם דרבי המילניום של גלזגו, שבו שיחקתי, היה מיוחד במינו. אני זוכר סיטואציה אחת ספציפית: לפני בעיטת הפתיחה עמדנו השחקנים זה לצד זה, ומארק וידוקה דיבר אליי ממרחק של כמה סנטימטרים. הרעש היה כל כך עצום, שלא הצלחתי לשמוע אותו. בדבר כזה לא נתקלתי בשום מקום אחר.

כדורגלן הכוכב האדום (2016-2015)

הסיפור שלי מהדרבי של בלגרד הוא שונה, ולו בגלל העובדה שלא באמת שיחקתי בו. שבוע לפני המפגש הראשון שלנו בליגה נגד פרטיזן, כבשתי ובישלתי, והיה לי ברור שאני באנקר בהרכב. המשחק נקבע ליום שלפני ראש השנה, והתקשרתי הביתה למשפחה והזמנתי בהתרגשות את כל הקרובים שלי לבוא. משלחת של 32 איש הגיעה, כולם בחולצות פסים אדום-לבן.

השבוע שלפני הדרבי הוא חתיכת דבר. פתאום, אתה מקבל את כל התנאים הכי טובים בעולם: המועדון מביא שף שמבשל ארוחות מזינות, רוכשים ציוד חדש לשחקנים, קוצצים את הדשא כמו שצריך, חברי ההנהלה מסתובבים סביבנו, ו-7,000 אנשים מגיעים לאימון המסכם עם אבוקות, דגלים, שירי עידוד וכמובן לא מעט קללות על היריבה. גם האוהדים המפורסמים - מנובאק דג'וקוביץ' ועד שרים בממשלה - דואגים להיות קרובים.

שעה וחצי לפני המשחק, ראיתי על הלוח בחדר ההלבשה שאני מחוץ להרכב. המאמן הסביר לי שהוא בחר ללכת עם שחקן מקומי, סלאבקו סרניץ', שמכיר את היריבות ואת הדרבים. 40 אלף איש הצטופפו במרקאנה של הכוכב האדום, וביניהם המשפחה שלי. בשער הראשון שהבקענו, כל האיצטדיון רעד, והאוהדים שלפו מיד אבוקות ופירוטכניקה. לואיס איבנייס הארגנטינאי, ששיחק בעבר בבוקה ג'וניורס, ישב לידי על הספסל וגם הוא נדהם. הוא אמר לי שזה בדיוק כמו בדרבים נגד ריבר פלייט.

פרטיזן הצליחה להשוות ל-1:1, ובהפסקת המחצית המאמן אמר לי שאעשה חימום טוב, כי הוא מתכוון להכניס אותי בסביבות הדקה ה-60. זה לא קרה: בדקה ה-53 עלינו ל-1:2, והוא הכניס שחקן הגנה כדי לשמור על התוצאה. בסוף ניצחנו 1:3, ושמחנו מאוד.

אחר כך היו חגיגות, וארוחות, ומסיבות, אבל כן, אני חייב להודות שהיה מבחינתי גם ממד של תסכול בכל הסיטואציה שנוצרה. זה היה אחד הרגעים הקשים שעברתי מבחינה אישית. המשפחה שלי הייתה מרוצה מהחוויה, ולמחרת עשינו סעודת חג גדולה.

בעונה שלי בכוכב האדום, הלכתי לדרבי בכדורסל באולם פיוניר, ובכלל, המשחקים נגד פרטיזן תמיד מרכזים המון עניין, אפילו בכדורעף. זאת חוויה שלא אשכח כל החיים, ואם יש פספוס בקריירה שלי, זה שלא הצלחתי להטביע חותם במועדון הזה.

כדורסלן אולימפיאקוס (2011-2008)

הדרבי הראשון שלי נגד פנאתינייקוס היה באואקה, ועוד לפני שהמשחק החל - הבנתי את העוצמה שעליה סיפרו לי. ברגע שעלינו לפרקט והתאספנו במרכז המגרש, התחילו לירות עלינו זיקוקים מהיציע. אחד מהם ממש גירד לי את הרגל, ופגע דווקא בניקולה פקוביץ' מפאו. מיד הורידו אותנו לחדר ההלבשה, ורק אחר כך הורשינו לחזור למגרש.

אני לא איתמם, כמובן. גם אצלנו לא ממש היה שקט בדרבים. בסוף העונה השנייה שלי, היינו בפיגור 2:1 בגמר הפלייאוף, ואירחנו את משחק מספר 4 בסדרה. לקראת סיום הרבע השלישי, פנאתינייקוס ברחה והאוהדים החליטו: הם לא ייקחו אליפות בהיכל השלום והאחווה. התחילה מתקפה מטורפת של חזיזים ואבוקות לעבר המגרש.

המשחק נעצר לכמעט שעה, לפני שחודש שוב. ואז, דקה או שתיים לסוף, התחילה עוד מתקפה. שוב ירדנו לחדר ההלבשה, וחזרנו כדי לסיים את השניות שנותרו רק כשהמשטרה הוציאה את כל הקהל. ככה מצאנו את עצמנו על הפרקט ב-1:35 בלילה, כשהמשחק התחיל ב-20:30.

העם היווני אוהב מאוד ספורט. בכל מקום שאתה נכנס אליו, תמצא איזשהו משחק משודר על המסך. גם כשהייתי מסתובב באזורים שמזוהים עם פאו בעיר, לא חוויתי משהו אלים או מאיים, אבל ביום יום מדברים איתך כל הזמן על היריבות ועל הכדורסל. כשאתה מנצח בדרבי, זו החוויה הכי גדולה ששחקן יכול לחוות. וכשקורה ההפך, ובעיקר כשאתה מפסיד בבית, אתה מרגיש את האכזבה העצומה מסביב. האדרנלין שאתה סופג תוך כדי המשחק, הוא פי כמה וכמה מבכל משחק אחר, לטוב ולרע.

עברו כבר 11 שנים מאז עזבתי את אולימפיאקוס, וגם היום - כשאני מעביר דרכון או עושה צ'ק אין במלון באתונה - לפחות בחצי מהמקרים אומרים לי "או, חלפרין, חלפרין". בביקור האחרון שלי בעיר נסעתי עם גיא הראל במונית. מפה לשם דיברנו על כדורסל, וגיא הזכיר ששיחקתי באולימפיאקוס. הנהג הופתע, וכשאמרתי לו את שמי הוא הסתכל עליי ושאל "אבל איפה השיער שלך?".

מאמן אריס (1993-1992, 1999) ופאוק (1999-1997)

בימים שאימנתי בסלוניקי, היא הייתה בירת הכדורסל ביוון. ניסו להציג את אריס בתור הקבוצה של האריסטוקרטים, ופאוק כאילו ייצגה את פשוטי העם, אבל ההשוואה הזאת הייתה תלושה מהמציאות; אין באמת שייכות אתנית, סוציואקונומית או פוליטית לאף אחד מהמועדונים, ובניגוד למה שקורה באתונה או באיסטנבול, אין שכונות שמזוהות עם אחת הקבוצות.

חוויתי את הדרבי משני צידי המתרס, כששתי הקבוצות אירחו באולם אלכסנדריו המיתולוגי. הקהל היווני הוא משהו מיוחד: גם כשיש ביציע רק 200 איש, הם עושים רעש כמו 5,000. באותם ימים עוד איפשרו לאוהדי שתי הקבוצות להיכנס לדרבי, ואיזה בלאגן היה שם. היו זורקים מטבעות של דרכמה, חיצים ואבנים עפו מיציע ליציע. זה היה מסוכן ממש, ואני זוכר את עצמי עומד ומסתכל מסביב, ושואל מה לעזאזל אני עושה כאן. כמובן ששכחתי מהמחשבה הזאת בתוך דקה.

ב-1997 הגעתי לפאוק, אחרי שכבר אימנתי באריס, אבל בעונה השנייה לא שילמו לי משכורות, הסתכסכתי עם נשיא המועדון ועזבתי. האוהדים ידעו את האמת ושנאו אותו, כך שאף אחד לא בא אליי בטענות. עוד באותה עונה חזרתי לאריס, והקהל של פאוק קיבל אותי בצורה יפה ומכובדת. בכלל, מסיבה שאני לא יודע להסביר, אני יכולתי לצפות במשחקים של שתי הקבוצות גם כשאימנתי את היריבה. זה דבר די נדיר ביוון.

לא מזמן, כשמכבי תל אביב התארחה אצל פנאתינייקוס ביורוליג, התראיינתי לערוץ הטלוויזיה היווני "נובה ספורט" ונשאלתי את מי אני אוהד היום, אבל באמת שאני לא יכול לבחור בין אריס לפאוק. אני אוהב את שתי הקבוצות, ועד היום יש לי חברים בשני המועדונים.

שוער ריינג'רס (1991-1989)

שיחקתי רק בדרבי "אמיתי" אחד נגד סלטיק, והייתה לי הופעה מצוינת במשחק שהסתיים ב-1:1, אבל אולי דווקא הדרבי שהייתי בו בקבוצת המילואים, מספר הכל על היריבות בגלזגו - משום שלא פחות מ-10,000 אוהדים הגיעו כדי לצפות בו.

היריבות בין הריינג'רס לסלטיק חורגת הרבה מעבר לגבולות הספורט. יש מאחוריה היסטוריה ואלמנט דתי בין הקתולים לפרוטסטנטים. באותו דרבי בסלטיק פארק עליתי לחימום, וביציעים היו כ-5,000 איש. כשחזרתי מחדר ההלבשה, כעבור מספר דקות, האיצטדיון כבר היה מפוצץ ב-60 אלף אוהדים, ורובם המכריע לא בדיוק היה בעדנו.

את האווירה מסביב קשה לתאר במילים. הרעש שהקהל מפיק הוא בלתי יתואר, ואתה לא מצליח לשמוע את מי שעומד לידך ומדבר אליך. המסורת והטירוף שמאחורי היריבות הזאת מייצרות כדורגל בקצב של 100 קמ"ש, וזה דבר שלא משתנה עד היום. הייתי בדרבי תל אביבי, כשאיצטדיון בלומפילד מלא, אבל שום משחק לא משתווה ולא מתקרב לדבר הזה.

כששיחקתי בריינג'רס, המועדון היה בשיאו תחת גרהאם סונס, והדרבים בינינו לבין סלטיק סיקרנו את כל בריטניה. הזהירו אותי מראש לא ללכת לפאבים שמזוהים עם סלטיק, אלא רק למקומות של ריינג'רס. אבל אני חייב להודות שבחיי היום יום, כשנתקלתי באוהדים יריבים, הם היו לבביים.