"1988/9 הייתה עונת בלהות. הקבוצה ירדה ליגה לראשונה בתולדותיה. היה משבר כספי תחת ניהול ההסתדרות ומועצת פועלי תל אביב, לא היו את הכספים לשלם משכורות לשחקנים. בביקור של אלי כהן בבית ברנר, בו נשברו חלונות ועציצים, הייתי יחד איתו. המצב היה על הפנים, למשחק נגד הפועל פתח תקווה נשלחה קבוצת הנוער עם פליקס חלפון ויוסי אבוקסיס. רוב השחקנים לא התייצבו למשחק החוץ נגד מכבי חיפה בקריית אליעזר. חלק מהם הלכו לשחק סנוקר במקום להגיע למשחק. היינו עם מינוס 4 נקודות וסבלנו מהרחקות. במחזור ה-31 הפסדנו בפלייאוף התחתון בשכונת התקווה 1:0 לבני יהודה וירדנו ליגה, שפל שכואב לי עד היום".
הדובר הוא יוסי זאנה, מהשחקנים הבולטים בהפועל תל אביב בשנות ה-80. זאנה, 64, נשוי לעליזה פלוס שתי בנות, מאיה ודניאל ,יצא ב-2019 לגמלאות מחברת החשמל. הוא נולד בחדרה, המשיך לכפר יונה ולנתניה, עיר שכבר בילדותו הייתה פס ייצור לשחקני כדורגל.
"חבר לכיתה לקח אותי לילדי מכבי נתניה, המאמן היה אריה מכנס. בקבוצה היו עודד וגד מכנס, פודי חלפון ומשה טובול", הוא מספר. שאלתי אותו האם הוא מתכוון לחלוץ שכונה "מריו קמפס" והוא נדלק. "וואו, שמע סיפור. לפני זמן לא רב ביקרתי בבני ברק. הלכתי ברחוב ושמעתי קול קורא בשמי. אדם בלבוש דתי פנה אלי. חשבתי שהוא טועה, אבל מיד הציג את עצמו כמשה טובול, הוא היה חלוץ מצוין שחזר בתשובה והפך לרב".
קבוצת הנערים והנוער שיחק דווקא מקדימה, כקשר וכחלוץ. "התגייסתי לצבא והוצבתי בהנדסה קרבית בסיני. לא חשבתי להיות שחקן כדורגל, נעלמתי עד שפגש אותי לקראת פתיחת עונת 1977/78 המאמן שמואל פרלמן, שביקש ממני להגיע לחדר ההלבשה לקראת אימון פתיחת העונה. מלבד שחקנים בודדים, הרוב בחדר לא הכירו אותי. פרלמן ביקש מהאפסנאי להביא לי בגדים. כששאלו אותו שחקנים בפליאה 'מי השחקן החדש', פרלמן השיב 'זאת המתנה שלי לקבוצה'. כך חזרתי לכדורגל, מכאן החלה למעשה הקריירה שלי".
זאנה מספר כיצד פרלמן הסב אותו לשחקן הגנה. "הוא אמר לי שאני אהיה הבלם שומר אישית הכי טוב בארץ. זכינו בדאבל, אליפות וגביע מדינה. המשחק הראשון שלי היה בבלומפילד נגד שמשון תל אביב, שמרתי אישית על גידי דמתי. לא שיחקתי הרבה, הבלמים הקבועים היו ישראל חג'ג' וחיים בר. בגמר גביע המדינה נגד בני יהודה, לעיני 45 אלף צופים ברמת גן, נכנסתי כמחליף, עשיתי בסיום פנדל על בן טובים אבל ניצחנו 1:2" .
פרלמן עזב והוחלף על ידי יעקב גרונדמן. "היו לו תוכניות מקצועיות שלא כללו אותי על המגרש. ביקשתי לעזוב, בגיל צעיר היה לי חשוב לשחק, אחרת אי אפשר להתקדם. פניתי למוטלה שפיגלר, שיצר עבורי קשר עם מנהל בית"ר ירושלים אברהם לוי. עברתי בהשאלה לעונה אחת לבית"ר, עונה חלשה במיוחד של הקבוצה ופציעה ארוכה של אורי מלמיליאן. ירדנו לליגה הארצית מהמקום האחרון, מכבי נתניה זכתה באליפות".
ואז דוביד שוויצר והפועל תל אביב פונים אליך להגיע לבלומפילד.
"קיבלתי ממועצת הפועלים בתל אביב צ'ק על סכום נכבד. לקחתי מההתאחדות לכדורגל טופס העברה ונסעתי למשרד של יצחק לנד במכבי נתניה. לנד הביט בסכום, לקח את הצ'ק וחתם במהירות על טופס השחרור בלי להביט לאן הוא מעביר אותי. חטפתי את הטופס וברחתי משם כמו טיל לפני שהוא יודיע למרכז מכבי והמהלך יתבטל".
הדרבי הראשון שלו, ב-1981, צרוב בזיכרון לא רק לו, אלא לכל אוהד הפועל תל אביב באשר הוא. "עבורי זו הייתה פעם ראשונה בבלומפילד מלא. שמרתי אישית על בני טבק וניצחנו 0:3 מצמד של שבתאי לוי וגול של אמיר ליברמן. זכינו באליפות, את הדאבל החמצנו בגמר הגביע נגד בני יהודה".
ב-1983/4 הפועל תל אביב לא זכתה באליפות, אבל היא בהחלט הייתה שותפה פעילה במאבק, עם משחק בלתי נשכח בימק"א נגד בית"ר ירושלים. "ערב המשחק היינו בבית המלון בשפיים, שם שהו גם שחקני מכבי חיפה", הוא נזכר, "השמועה הביאה לשפיים אוהדים רבים של מכבי חיפה אשר הציעו לנו פרמיית כסף כדי להתאמץ ולנצח. הבטחנו לנצח ללא תמורה כספית וכך היה, 1:3 גדול שהביא אליפות למכבי חיפה".
הייתה לך הצעה לחתום באיפסוויץ' האנגלית.
"הפועל תל אביב קיימה מחנה אימונים בלונדון ועשינו משחק אימון נגד איפסוויץ', בו שמרתי אישית מצוין על החלוץ סיריל ריג'ס. הם פנו להפועל תל אביב שהסכימה למכור אותי, אבל חוסר במשחקים בנבחרת ישראל מנע את המהלך".
האליפות הבאה הגיעה ב-1986, תחת דוביד שווייצר, עם שער הנבדל הפאסיבי המפורסם של גילי לנדאו. ב-1988 בא התואר השלישי, תחת יצחק שניאור, ששינה לו את התפקיד. "הוא הפך אותי מבלם קדמי לבלם אחורי. קובי סגל היה הבלם הקדמי. מאוחר יותר שניאור וגרונדמן הזמינו אותי לסגל נבחרת ישראל, אבל פציעה באימון הנבחרת וקרע במפשעה הותירה אותי רק עם שלושה משחקים בנבחרת הלאומית".
אחרי ירידת הליגה של הפועל תל אביב לארצית זאנה החליט לפרוש. "סבלתי מהפציעה במפשעה, והחלטתי שנגמר. ירדתי לחופשה ארוכה באילת, אבל אז הטלפון צלצל בחדר בבית המלון", הוא נזכר".
מי היה על הקו?
"הקול הציג עצמו כדוד טסה, מנהל קבוצת הכדורגל של בני יהודה. הוא ביקש ממני להיפגש עם המנג'ר גיורא שפיגל והיושב ראש גד סולמי. האמירה שאני פורש לא שכנעה את בני יהודה".
ואז?
"בעונה הזאת, 1989/90, חתם בשכונה משה סיני שעזב את הפועל תל אביב. שפיגל, סיני וסולמי שכנעו אותי לחזור לאימונים ולהצטרף לקבוצה. ישבתי על פרטי החוזה והפתעתי את גד סולמי כשדרשתי כתנאי לחתימה מענק של עשרת אלפים דולר על זכיה באליפות. סולמי כמעט התעלף, האליפות מעולם לא הגיעה לשכונה. בחדר חשבו שהשתגעתי, אבל חתמנו והמענק ניתן בסוף. היה את הסעיף הזה רק לסיני ולי".
בעונת 1990/1 הוא עבר פציעה קשה בבני יהודה. זה היה האות שלו לפרוש, הפעם על אמת. הוא החל לעבוד בחברת החשמל ו-ויתר על ניסיון של הפועל תל אביב להחזירו לשורותיה. ומה היחס שלו היום לכדורגל? "אני צופה מדי פעם במשחקים של מכבי נתניה או הפועל תל אביב אותן אני אוהד. (צוחק) בטלוויזיה משחקי הכדורגל הם דבר טוב שעוזר מדי פעם להירדם".
ולסיום, אי אפשר שלא להיזכר בכינוי המפורסם שלו, סו אלן. "בשנות השמונים 'דאלאס הייתה הסדרה הכי פופולארית בטלוויזיה. לאחת השחקניות בסדרה, לינדה גריי בתפקיד סו אלן, היה שיער ארוך גולש. השוער אריה בז'רנו החליט לקרוא לי ככה וזה נדבק אבל עבר בינתיים".
כלכלית הסתדרת דרך הפועל תל אביב?
"לא היה אז את הכסף הגדול של היום, אבל דרך הפועל תל אביב רכשתי בית בתל אביב. היום אני מתגורר בשיכון ל'".