"סיימנו משחק הכנה נגד מכבי לונדון. כשעלינו לאוטובוס, הנהג האנגלי סיפר ששמע ברדיו על חטיפת מטוס אל על באתונה יוון. זה לא הדליק אצלי נורה אדומה כי ידעתי שאשתי נילי הייתה באותו יום אמורה לטוס באל על מלוד ישירות לפריז צרפת לבקר את אחותה. מבית המלון יצרתי קשר עם אבא של נילי, שהיה מנהל ק.מ.ג., קריה למחקר גרעיני בדימונה, והוא סיפר לי שאשתי החליפה מטוס אחרי שהודיעו לה כי הטיסה המתוכננת תצא באיחור רב, ומי שמבקש יכול לעלות לטיסה אחרת של אל על עם חניית ביניים באתונה. אשתי בחרה להחליף - ויצא שהייתה בין נוסעי המטוס החטוף לאנטבה.
"נשארתי בלונדון, דוביד שווייצר אישר לי לא להתאמן. הדאגה והלחץ היו לא אנושיים. באחד הערבים הכי לחוצים, ועם עשרות טלפונים לאבא של נילי, נכנס אלי חברי לנבחרת יהושע גל ואמר לי כי שמע עכשיו ב-BBC שהיה מבצע צבאי ישראלי, המטוס שוחרר ואין פרטיים נוספים. הטלפון מישראל בישר לי שאשתי על המטוס עם חיילי צבא הגנה לישראל, בדרך הביתה. דוביד סידר לי מיד טיסה לישראל. הפגישה עם נילי הייתה מרגשת , שיא ההתרגשות. גם עכשיו, כשאני מדבר איתך, יורדות לי דמעות. כעבור יומיים נפרדתי, טסתי לקליבלנד אוהיו והצטרפתי לנבחרת ישראל".
בן דור ונילי בכתבה של אביעד פוהורילס מ-2016 על הסוד הגדול של החטיפה באנטבה
ב-1976 יצאה נבחרת ישראל למחנה אימונים בלונדון לקראת המשחקים האולימפיים. בלם הפועל באר שבע והנבחרת אלון בן דור לא ישכח לעולם את אותם רגעים. גם היום, כמעט 46 שנים אחרי, הוא חי אותם. "נילי ואני קראנו לבן שנולד לנו יוני, על שמו של יוני נתניהו. מבחינתנו זה היה חוב ברור לגיבור שנפל באוגנדה".
ביום שישי הזה חוגג בן דור 70. את רוב הקריירה שלו העביר בהפועל באר שבע, אם כי כיום הוא מתגורר במרכז. הוא בעל תואר שני במנהל ספורט, לשעבר ראש החוג לכדורגל במכללה האקדמית לספורט במכון וינגייט, מאמן ומדריך מוסמך בכדורגל. בווינגייט לימד במשך 19 שנים, יש לו בן, בת וארבעה נכדים. "הורי, שמוצאם מגרמניה וצ'כיה, עלו לישראל לקיבוץ דורות. אבא ואמא שינו את שם המשפחה הקודם, זופניק לבן דור. בתחילת חיי הייתי קיבוצניק", הוא משחזר, "להפועל באר שבע הגעתי בהמלצת אחי מיקי המבוגר ממני בשנה וחצי, הוא היה שוער בנערים. אמרו לי להמתין לגיל 15 כדי להצטרף וכך עשיתי. הגעתי לקבוצת הנוער, שם היו איתי רפי אליהו, אפרים צבי ורוברט אלבז".
הוא עלה לבוגרים ב-1969 ושיחק תחת אברהם מנצ'ל. "לא אשכח משחק נגד מכבי חיפה מול דני שמולביץ', שמילו הגדול. טיפסתי לו על הכתפיים, אי אפשר היה לשמור עליו, זה היה ממש סיוט בלתי נשכח".
עם אלי פוקס עשית קפיצת מדרגה.
"פוקס היה המאמן שהכין את תשתית הקבוצה שהביאה כעבור שנים בודדות את שתי האליפויות תחת אמציה לבקוביץ'. הפכנו ביוזמתו לקבוצה חצי מקצוענית, מספר האימונים גדל, כולל אימון בוקר בשישי. אהבנו להגיע ולעלות למגרש שעה לפני תחילת האימון עם פוקס לשמוע ממנו סיפורי מקצוענות והבנת המשחק, בעיקר על החשיבות במשחק של מסירות עומק ארוכות. כל זה, תוך כדי מסירות איתו במרכז המגרש, עד תחילת האימון".
האליפות הראשונה ב-1974/5 התחילה דווקא עם שביתה שלך.
"אבא שלי הבהיר לי לא לבוא לאימונים עד שלא יהיה לי חוזה חתום. אמציה, שרק הגיע, לחץ לחתום ואת האימון הראשון ערכתי רק חמישה ימים לפני משחק פתיחת העונה, באוקטובר 1974 בניצחון על בית"ר תל אביב. בהמשך היו עוד סיפורי שביתות בשל אי חתימה על חוזים ואי עמידה של ההנהלה בהסכמים".
היה סיפור מעניין באליפות השנייה עם שלום אביטן.
"אביטן לא היה באליפות הראשונה, הוא חזר אלינו מבית"ר ירושלים. באחד האימונים הוא עצר מהלך ושאל את לבקוביץ וביקש הסבר למסירות אחורה. מבחינתו, כדורגל משחקים רק קדימה. לבקוביץ' הסביר ארוכות את שיטת המשחק המודרנית ואביטן הפנים".
ובכל זאת, היו כותרות ומאבקים בינו לבין מאיר ברד.
"היו מריבות ענק בין השניים, קללות, צעקות והאשמות הדדיות, שניים שהיו אחד ליד השני על המגרש. לבקוביץ' ידע איך לפתור את הסכסוך הזה. אמציה היה מגיע מתל אביב באוטובוס והיה זקוק לארוחת צהרים מפנקת. הוא היה מזמין את ברד ואביטן יחד איתי כקפטן לארוחת סולחה בגריל בר במלון נאות מדבר, ואחרי הארוחה היה שקט של שבוע שבועיים".
בעונה הזאת, 1975/6, היה לו גם סיפור ביזארי במיוחד. "בדצמבר 1975, במחזור העשירי שיחקנו נגד הפועל תל אביב במשחק רדיוס שלהם בקטמון ירושלים. המגן שלנו יעקב כהן הרבה להשתעשע עם הכדור ברחבה, ביקשתי ממנו כקפטן הקבוצה להפסיק מספר פעמיים, הוא המשיך. צעקתי לעבר אמציה לבקוביץ' והוא סימן לי שאין מה לעשות. באותו רגע יצאתי מהמגרש , לא יכול להיות שלא שומעים לקפטן. עזבתי את המשחק, כהן גרר עוד כדור קרן טיפשי והפסדנו 0:1 מגול של מישקה לפרדון. ביציאה הקיפו אותי מאות אוהדי הפועל באר שבע שהיו מחוץ לחומות ולא הכירו את הסיפור, חלקם עם דמעות בעיניים. עמדתי לוועדת משמעת, ספגתי קנס כספי גבוה והרחקה לשבועיים.
"כבר ביום שלישי, שלושה ימים אחרי ההפסד להפועל תל אביב, היינו צריכים לשחק בחוץ נגד הפועל חדרה. ההנהלה החליטה לבטל את ההרחקה כדי שאשחק, אבל לא את הקנס הכספי. הגעתי לאימון יום שני, ובתוך ההכנות ליציאה לבית המלון הודעתי כי אני לא אגיע למשחק עד שלא יבוטל הקנס. יצאתי לרכב שלי ועשרות אוהדים מנעו ממני להיכנס לתוכו. עזבתי ויצאתי הביתה ברגל לביתי בשכונת ה', שאגב נרכש בעזרת היו"ר אהרון פרחי, יו"ר ועד העובדים בחברת רסקו. היה לי בחוזה סעיף מיוחד בו אני יכול לא להגיע לאימון או משחק אם יש לי בלימודים עבודת לימודים או מבחן. הייתה לי עבודת מעבדה בפיזיולוגיה. לא יצאתי למשחק, אותו הפסדנו בחוץ להפועל חדרה 3:0 מצמד של אבי ארגז וגול של שלום שוורץ".
ואז מה קורה?
"החל סבב טלפונים בין חברי ההנהלה והוחלט כי כל ועדת המשמעת וההחלטות שלה מבוטלות. יצאתי אל האוהדים שהתגודדו סביבי והבטחתי להם שהפועל באר שבע תזכה גם העונה בתואר האליפות. זכינו אחרי דרמה ענקית במגרש שלנו. הפסדנו במחזור האחרון למכבי יפו 1:0 והיה אבל ביציעים ועל הדשא, עד שהגיעה הבשורה שבית"ר ירושלים הפסידה למכבי תל אביב. העצב הפך לצהלה גדולה , אבל אציין כאן כי האליפות הראשונה הייתה עוצמתית יותר מהתואר השני".
שני התארים לא הרגיעו את הרוחות. "אחרי האליפות השנייה, בה הובטח לי שאקבל חנות בישוב עומר, המהלך לא מומש ע"י ראשי המועדון. פניתי לבית המשפט, היו דיונים והשופט קבע שאני צריך לקבל את החנות. קיבלתי פיצוי כספי שרובו הלך למס ההכנסה, כי המועדון לא העביר אותו כפי שההסכם קבע. לא היה נעים להתגלגל במסדרונות בתי המשפט".
אתה מסיים את דרכך כשחקן בצורה כואבת ואכזבת ענק בבאר שבע.
"בעונת 1978/9, בסיבוב האימון הנוסף של אמציה לבקוביץ' שחזר אלינו מהפועל ירושלים, הייתי פצוע. חזרתי מפציעה שהפריעה לי לשחק ולא הסכמתי להיכנס כמחליף. לבקוביץ' לא נלחם עבורי, העמידו אותי בפני ועדת משמעת והשעו אותי מהקבוצה. אני השמצתי אז את מקבלי ההחלטות ואת המועדון, דברים שתפסו אז כותרות ענק. הפועל באר שבע ויתרה עלי, העבירה אותי לבית"ר באר שבע, שם שימשתי כמאמן שחקן. את הדרך עד לפרישה עשיתי בהפועל אשקלון והפועל מרמורק".
ראית בכך פגיעה אישית?
"כעסתי מאוד, זו הייתה פרידה לא נעימה ובמשך 5 שנים לא סלחתי להם. אבל כמו במועדונים אחרים בארץ ובעולם, הנהלות מתחלפות והזעם הפנימי התפוגג".
באמצע שנות ה-80 חזר בן דור לבאר שבע, לצדו של נחום סטלמך. "הוא היה בן אדם ענק, אוהב כדורגל ומאמן נפלא. סטלמך, שלמעשה היה המנג'ר המקצועי של המועדון, נתן לי יד חופשית בהעברת האימונים יחד עם מאמן הכושר המצוין שלום שריר".
הייתה פנייה של אלונה ברקת אלייך להגיע לעמדת מנכ"ל המועדון?
"הייתה שיחה אחת בנושא אבל לא היה המשך לכך".
וכמובן, יש את הנבחרת. לבן דור היו 10 משחקים בנבחרת ישראל כבלם, אבל אחרי האולימפיאדה במונטריאול איבד את המקום לאבי כהן ז"ל. "הייתי הבלם של הנבחרת יחד עם חיים בר כשהעפלנו לאולימפיאדה, ניצחנו בסיאול 1:3 את דרום קוריאה. אבי כהן הוזמן לסגל בקנדה לעמדת הקשר, אבל אחרי 2-3 משחקים הוא הפך לבלם הלאומי במקומי. האמנתי שיהיו לי יותר מעשרה משחקים בנבחרת, הייתי בה רק שנה אחת".
ואיפה אתה חוגג את יום ההולדת ה-70?
"התכנון הוא של נילי ושלי היה לצאת למסע בן חודש ימים, ללפלנד. זה לא הסתייע, נטוס לטנריף".