בינואר 2020 קבוצת החובבים של ריימס סנט אן עשתה היסטוריה והעפילה לראשונה לשלב 64 האחרונות בגביע הצרפתי. ההגרלה סידרה מפגש ביתי עם מונפלייה, אחת הקבוצות האטרקטיביות בצרפת, וסנט אן מתחה את היריבה מהליגה הבכירה ונכנעה רק לשער (האחרון בקריירה) של ויטורינו הילטון בן ה-43 בהפסד 1:0. שחקני מונפלייה ערכו מסדר כבוד לחבורה החובבנית ומעל 4,000 צופים הריעו על המאמץ. תחושת ההחמצה היחידה לא נגעה לתוצאה, אלא להגרלה. "היינו צריכים לקבל את סטאד דה ריימס", סיכם סגן נשיא המועדון ז'אן פיליפ ויוויל. "דרבי יכול היה לספק חגיגה אמיתית".
פחות משנתיים חלפו, וסגן הנשיא קיבל את מבוקשו. צהלות השחקנים בעת ההגרלה סיפרו את הסיפור.
מגבלות הקורונה חייבו את ההתאחדות הצרפתית לבצע חלוקה גאוגרפית בהגרלה הראשונה בהשתתפות קבוצות מהליגה הבכירה, וכך שתי הנציגות של ריימס שובצו בחלק ד' של ההגרלה, יחד עם עוד 14 קבוצות וביניהן גם פריז סן ז'רמן. הפעם הכוכבים וגם כדורי ההגרלה הסתדרו: דרבי גביע ראשון אי פעם בריימס. היסטוריה נוספת העונה באצטדיון אוגוסט דלון, במקום בו ליאונל מסי ערך את הופעת הבכורה שלו בליגה הצרפתית.
ריימס היא לא עיר של כדורגל, כפי שיכול להעיד אלירן עטר. העיר בצפון מזרח צרפת, החשובה באזור שמפאן-ארדן וה-12 בגודלה במדינה (כ-200 אלף תושבים), ידועה בתיירות היין שלה ובקתדרלות העתיקות, אבל פעם גם היה לה מועדון כדורגל מפואר בקנה מידה עולמי. סטאד דה ריימס זכתה שש פעמים באליפות צרפת והפסידה פעמיים לריאל מדריד בגמר גביע האלופות ב-1956 ו-1959. אלבר באטו היה המאמן האגדי שלה, רמון קופה וז'יסט פונטיין כיכבו על כר הדשא והסגנון האטרקטיבי זכה לכינוי "כדורגל שמפניה". אבל בתחילת שנות ה-90', לא נותר לכל זה זכר. המועדון נכנס להליך פירוק והורד עד לליגות החובבניות - אל מרחב המחיה של הקבוצה השנייה בעיר.
במאי 1993, תיקו מאופס בדרבי העלה את ריימס סנט אן לליגה החמישית ולראשונה בתולדותיה היא שיחקה בליגה אחת מעל האחות הגדולה והמפוארת. באותו שלב החליטה העירייה שאין סיבה שסנט אן תחזיק אצטדיון משלה, ושתי הקבוצות נדרשו לחלוק את אוגוסט דלון. זכות הבחירה במועדי האירוח ניתנה לסנט אן, שהייתה אז כאמור הבכירה מבין השתיים, וכך היא שיחקה במוצאי שבת וריימס הגדולה נאלצה לארח בראשון בצהריים. "אנחנו קיבלנו עדיפות, והם השתגעו מזה", סיפר ל-RMC הרווה פפאוורו, קפטן סנט אן בשנות ה-90'. "הם היו צריכים להכשיר את הדשא בראשון בבוקר והתלוננו. אמרו שנמאס להם להסתפק בשאריות שלנו".
הדומיננטיות העירונית הזו הייתה קצרת-מועד. סנט אן הביאה למשחקי הערב שלה בין 50 ל-100 אוהדים, ואת סטאד דה ריימס ששיחקה בליגה נמוכה יותר הגיעו לראות כ-3,000 צופים למחרת בצהריים. "ייצגנו את אותה העיר, אבל לא חלקנו אותה היסטוריה", הסביר מנואל אבראו, מי ששיחק בסטאד ריימס במהלך שנות ה-80' ואימן אותה מ-1995 עד 2000, ולאחרונה (בין 2018 ל-2020) הדריך את האחות החובבנית. "מבלי לפגוע בסנט אן, מועדון שהיה לי הכבוד לעבוד בו, סטאד ריימס תמיד תהיה סטאד ריימס".
הסדר הספורטיבי בעיר שב על כנו בעונת 1996/97, אחרי שסנט אן נשרה בחזרה וסיימה במקום ה-11, לעומת סטאד ריימס שתפסה את המקום השלישי והחלה לבנות עצמה מחדש. השיקום הכלכלי הוביל לתקומה מקצועית: ב-2000 עלתה לליגה השלישית, ב-2002 לשנייה וב-2012 השלימה את הקאמבק לליגה הבכירה אחרי 33 שנות היעדרות. הדרבי נותר זיכרון עמום.
אוהדי ריימס בשנות ה-20 לחייהם, למשל, לא חוו מעולם דרבי בעיר. הם לא יודעים שהיה כזה. אבל רובר פירס יודע.
כדורגלן העבר המחונן של ארסנל, אלוף העולם ואירופה עם נבחרת צרפת, הוא השם הכי גדול שיצא מריימס סנט אן. ב-1983, כשהוא בן 9 וכך גם המועדון, פירס הוביל את קבוצת הילדים של ריימס סנט אן לזכייה בטורניר הארצי של 7 על 7. וזה לא היה דבר של מה בכך. כ-18 אלף קבוצות ילדים מכל רחבי צרפת החלו את הטורניר, בין היתר מהמועדונים הכי גדולים במדינה, ובסיומו דווקא פירס וחבריו עלו על כר הדשא בפארק דה פראנס וניצחו 0:3 את באסטיה, במשחק שהיווה חימום לגמר הגביע של הבוגרים (2:3 של פריז סן ז'רמן על נאנט). הילד שבקושי דיבר צרפתית (אמו ספרדייה ואביו פורטוגלי) קיבל אז מחמאות בתקשורת הארצית, כולל חצי עמוד ב"פראנס פוטבול". שוב, כשהוא רק בן 9.
בנובמבר 1999, קצת יותר משנה אחרי הנפת הגביע העולמי, החליטו ראשי סנט אן לקרוא לאצטדיון הביתי שלהם - מגרש סינתטי שיכול לאכלס כ-1000 צופים - על שמו של רובר פירס. "החיים שלי ככדורגלן התחילו בריימס סנט אן, המועדון הזה נמצא בלב שלי", אמר פירס ל"ל'אקיפ" בינואר 2020. "כשהחליטו לעשות את המחווה עם האצטדיון, צרפת עוד הייתה באופוריה של הזכייה במונדיאל. ביום הסרת הלוט, כל הקהל השתולל. לא ציפיתי לזה. לקבל כבוד כזה בגיל 26, זה היה משהו מיוחד".
שחקן העבר, יליד ריימס שחי בלונדון ומשמש כשגריר של קבוצתו לשעבר ארסנל, קיבל תפקיד דומה גם בסנט אן ומהווה השראה ל-650 ילדים שרשומים בקבוצות המועדון. "השם שלו מביא לנו מוניטין ויוקרה", הדגיש נשיא המועדון אנטואן קונטארדו. "הוא ההוכחה לצעירי המועדון שאפשר להמריא מכאן. עם התמדה והשקעה, אפשר להיות גם אלופי עולם".
אחרי ששלף את הכדורים בהגרלת ליגת האומות שנערכה ביום חמישי בשוויץ, פירס הבטיח להגיע לדרבי כדי לבעוט את בעיטת הפתיחה, כפי שעשה במשחק הגביע מול מונפלייה לפני כשנתיים. רק שהפעם יזכה לחנוך דרבי, בין הקבוצה בה גדל לזו בה רשם הופעות בודדות בליגה השלישית לפני הפירוק ב-1991/92.
לצערו של פירס, המגרש הנושא את שמו לא יכול לארח את המשחק והקבוצות סיכמו על העברתו לאצטדיון הגדול. תוך שעות נמכרו אלפי כרטיסים ובשישי בערב, פחות מ-48 שעות לשריקת הפתיחה (ראשון, 17:00) נותרו רק מאות מושבים פנויים. התלהבות כזו מכדורגל בעיר עורר רק מסי בבכורה שלו, בטח לא הקבוצה המקומית. עם כל הכבוד לניצחונות האחרונים של אוסקר גרסיה, פרדראג ראיקוביץ' והחברים.
גם אם חמש ליגות מפרידות בין הקבוצות, מאמן מכבי תל אביב לשעבר לא מזלזל והגיע לאצטדיון רובר פירס כדי לצפות במשחק האחרון של היריבה העירונית, בו ניצחה 1:7 ושמרה על מאזן מושלם אחרי 11 מחזורים. "השוני היחיד בהכנה הוא שאין לנו וידאו של היריבה להראות לשחקנים, אבל העוזר שלי ואני הגענו למשחק ועכשיו אנחנו מכירים אותם", אמר גרסיה. "זו קבוצה טכנית, לא האמנתי שהיא רק בליגה האזורית. מבחינתי היא שווה הרבה יותר. אנחנו מתייחסים למפגש כאל משחק ליגה לכל דבר".
במועדון הקטן מקווים לחולל סנסציית ענק, אבל המטרה האמיתית היא הגעה לליגה הרביעית ב-2024, בציון יובל להקמת המועדון. מי שמנסים לסייע הם שניים מהסמלים הגדולים של סטאד ריימס במאה ה-21: מיקאל טאקלפרד בן ה-40 פרש לפני שנתיים, אבל עושה סטאז' כמאמן בקבוצות הצעירות של ריימס סנט אן וחזר גם לשחק, ואליו הצטרף אנתוני וובר בן ה-34, שותפו להגנה בעונת העלייה של סטאד ריימס ב-2011/12 ובהמשך בליג 1. גם הם לא חלמו שדווקא כחובבנים הם יזכו ליטול חלק בדרבי היסטורי בגביע.