לסר אלכס פרגוסון היה חשוב לעזוב את המועדון אותו הפך למעוטר ביותר בהיסטוריה של הליגה האנגלית, כשיש לו ממשיך בדמותו. הבעיה הייתה שהוא לא מצא אף שחקן מבין אלו שגדלו אצלו, שגם הפך למנג'ר תחרותי ומוצלח ברמות הגבוהות. מנהיגיו על הדשא במשך השנים - סטיבי ברוס, רוי קין, מרק יוז - הפכו למנג'רים בינוניים, והיה ברור שזה לא הפתרון. אז הוא הלך על סקוטי. דיוויד מויס, שעשה נפלאות באברטון במשך עשור, קיבל את הג'וב הכי נחשק בממלכה, אבל כולם הבינו שהמשימה להיכנס לנעליים הכי גדולות שיש, עשויה להיות גדולה עליו. ובעצם על מי לא?
ההימור של פרגי נכשל. מויס פוטר אחרי פחות מעונה, ובעלי מנצ'סטר יונייטד החליטו לשנות גישה, וללכת על השמות הגדולים. לואי ואן חאל הפך למנג'ר הלא בריטי הראשון בתולדות יונייטד, ואחרי שנתיים פינה מקומו למיוחד. ז'וזה מוריניו הפך את יונייטד בתחילת הדרך לתחרותית יותר והביא תארים, אבל קידם את השדים האדומים עוד צעד לעבר איבוד זהות קולסאלי, ובשנתו השלישית גם לגלייזרים נמאס. הם חזרו להקשיב לעצותיו של סר אלכס, חיפשו את האיש שיוכל להשיב את הדרך, את ימי פרגי, שד אדום עם ניחוח ווינרי.
בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד יש לא מעט שחקני הכרעה גדולים. רובם, שחקנים טובים יותר מאולה גונאר סולשיאר. אבל לשחקן שחתום על הרגע הכי ווינרי בתולדות המועדון, ואולי בתולדות המשחק, יש מקום חם ורחב בלב של פרגוסון. השילוב של עבודה מצוינת במולדה והקשר ההדוק עם המועדון הביאו את הגלייזרים להחלטה - הולכים עם ההמלצה של פרגוסון. זה קרה בדצמבר 2018, וזה התחיל בצורה מופלאה, עם 8 ניצחונות רצופים בכל המסגרות במשחקיו הראשונים - שיא אנגלי למאמן חדש. נהדר, אפילו נפלא, רק שבפרמייר ליג זוכרים לך בדרך כלל את מה שעשית חודש אחורה, ובמשך שלוש שנים יונייטד של סולשיאר היא בעיקר רכבת הרים לא יציבה. יש הצלחות יחסיות, יש הרבה רגעי משבר, אבל בשורה התחתונה, החזון של סר אלכס רחוק ממימוש.
אבל הגב שהסקוטי נותן לסולשיאר בתוך המועדון פשוט עצום. הוא זה שלחץ עליהם בקיץ לתת לסולשיאר את הצ'אנס להוביל את יונייטד לעוד עונה - ורק נזכיר, זה קיץ בו קנו האדומים אלוף עולם עם ארבע זכיות בליגת האלופות (וראן), ואת הילד הפלא של הכדורגל האנגלי (סאנצ'ו), היה ברור לכולם שהמטרה היא אליפות. כשהגיע רונאלדו, זה כבר הפך למובן מאליו. אלא שאז, בהתאמה, הלחץ על סולשיאר הפך באמת לבלתי נסבל. הגלייזרים הוציאו על רכש -יש שיאמרו בזבזו - 1.2 מיליארד פאונד ב-8 השנים מאז עזב סר אלכס. בתקופת סולשיאר לבד המספר נושק ל-450 מיליון. זה כמובן לא מוסיף לשלווה של אף גורם - לא זה שהוציא מהכיס, ולא המאמן שקנו בשבילו. הרעב להצלחה, האובססיה להחזיר עטרה ליושנה, הגיעו לשיא בתחילת העונה הנוכחית, והשאלה שמרחפת כבר ארבעה חודשים - האם סולשיאר באמת מסוגל להוביל קבוצת כוכבים לאליפות מול המאמנים הטובים והמוכחים בעולם - קיבלה סימן קריאה מהדהד לפני שבועיים באולד טראפורד בהשפלה מול ליברפול.
משחק שבו כל טקטיקה קודמת נזנחה. ה-0:3 של יונייטד על טוטנהאם
זה הזמן לחזור לאחור, אל יחסי רונאלדו-סולשיאר. המאמן היה על כר הדשא בבכורה של הפורטוגלי באולד טראפורד באוגוסט 2003. בדמדומי הקריירה שלו הם הספיקו לשחק יחד 32 משחקים ואפילו לבשל אחד לשני 4 פעמים. הריספקט של רונאלדו לסולשיאר גדול, אבל במצב הנוכחי, כשהרצון הוא תארים, לא ברור על אילו אוזניים הכוכב לוחש בכל הקשור לזהות האיש שצריך להוביל את יונייטד. הפנומן כבר נזף לפני שבועיים בסולשיאר על כך שהשאיר אותו על הספסל בתחילת המשחק מול אברטון, ובכך סימן לכולם מי הבוס האמיתי.
השבוע, אחרי עוד מפגן ווינריות סטנדרטי של הפורטוגלי, הכריז סולשיאר "הוא המייקל ג'ורדן' שלנו". אכן, כרגע, הנורבגי תלוי ביכולות של רונאלדו. אבל אחרי ההפסד לליברפול סולשיאר השתנה משהו בחשיבה שלו. הוא הבין שהוא על זמן שאול, הוא חייב לזנוח את כל היופי, את הפוליטיקות, והשיטה שבה הוא דוגל, והחליט ללכת למלחמת הישרדות. לשיטה הזו קוראים - קודם כל הגנה, ואחר כך כבר נראה מה יהיה. וואלה, זה עבד.
הניצחון על טוטנהאם בשבוע שעבר היה ניצחון טקטי מזהיר של סולשיאר על מאמן כבוי שבינתיים כבר פוטר. אבל הנתונים מהמשחק הזה מצביעים על הצלחה ענקית גדולה במקום בו התרסק עד כה - ההגנה. יונייטד של סולשיאר כבר עכשיו מחזיקה בשיא שלילי של משחקי בית רצופים בליגה בהם ספגה - 10 כאלה, הרצף הארוך ביותר מזה 50 שנה. רק בשני משחקי הליגה שלפני טוטנהאם, מול ליברפול ולסטר, היא ספגה 9 שערים. השינוי מול טוטנהאם הוכיח שיש עדיין לסולשיאר שליטה במצב - מה שרבים במנצ'סטר טענו שכבר לא קיים. המספרים פשוט מדהימים. טוטנהאם לא איימה אפילו פעם אחת למסגרת באולד טראפורד, וזה אחרי שבשני המשחקים הקודמים ליברפול ולסטר יצרו מולה 19 מצבי הבקעה למסגרת.
מרווח הנשימה של סולשיאר עדיין אפסי. הוא מבין שכרגע מתנהל קרב בחישות אדיר מאחורי הקלעים. הוא בטח יודע שאם אנטוניו קונטה או זינדין זידאן היו אומרים בשבוע שעבר "כן", הוא כבר לא היה בתפקיד. אבל הוא עדיין כאן, ואחרי הניצחון מול התרנגולים והתוצאה הסבירה באיטליה, הכול מתנקז למפגש האהוב עליו - הדרבי של מנצ'סטר.
נכון, לאולה גונאר אין את הכריזמה של קלופ, את היכולות הטקטיות של טוכל, והוא בטח לא פפ גווארדיולה, וגם לא יהיה. אבל היי, הוא עדיין המאמן היחיד בהיסטוריה שמחזיק במאזן חיובי מול פפ. 8 פעמים נפגשו השניים בדרבי של מנצ'סטר. סולשיאר ניצח 4 פעמים, פפ רק 3. זאת ועוד, בשלושת המפגשים האחרונים בליגה, יונייטד של הנורבגי לא ספגה מול סיטי. רוצה לומר, כשמגיע הדרבי של העיר, סולשיאר מתעורר לחיים חדשים ומציג את יכולותיו הטקטיות. ויש כאלה, מסתבר.
הדרבי של מנצ'סטר מגיע בעיתוי בעייתי גם עבור פפ. הפער מצ'לסי גדל בסופ"ש הקודם ועוד הפסד נקודות יהיה בעייתי בקרב על התואר מול אלופת אירופה וליברפול. סיפור המשנה הפיקנטי מבחינת הספרדי הוא גם המפגש מול רונאלדו. הנמסיס שלו בתקופת הקרבות הגדולים בקלאסיקו הספרדי עדיין כאן, חי, בועט ומבקיע. זה יהיה מפגש ליגה ראשון ביניהם מזה כמעט עשור, והקלאסיקו האחרון ביניהם באפריל 2012 - הסתיים עם שער ניצחון של רונאלדו.
לפחות בדרבים סולשיאר מנצח
אבל עם כל הכבוד למצבה של סיטי, למפגש בין פפ לרונאלדו ולקרב הצמרת הזה שטומן בחובו כל כך הרבה יוקרה ומשמעות לקראת המשך העונה, הסיפור הוא סולשיאר ומחול השדים (הלא אדומים) סביבו. זה סיפור על הסיכוי האחרון של סר אלכס להשפיע פנימה, על המועדון שהיה הפנים שלו במשך שלושה עשורים, דרך אחד מחניכיו. הקרב שמתחולל מאחורי הקלעים על המשך דרכו של הנורבגי ביונייטד לא ייעצר גם אם סולשיאר ינצח בדרבי את פפ, שוב. אלא שניצחון בדרבי של מנצ'סטר, אחרי הניצחון מול טוטנהאם, יכול לתת ליונייטד את הבטחון והאמונה שהיא אכן יכולה לאתגר את הגדולות, לכוון גבוה, להתחיל מחדש את המחשבה על מה שהיה נראה הזוי אחרי המשחק מול ליברפול. ניצחון כזה בטח ייתן לתומכיו הלא רבים עוד כמה שבועות של שקט, וייתן למקבלי החלטות סיבות לעשות חישוב מחדש.
זה משחק של עונה עבור יונייטד. אולי משחק של קריירה עבור אולה גונאר סולשיאר.