"יוגוסלביה תמיד מעמידה נבחרת טובה", אמר בשבוע שעבר ביירון סקוט, כשנשאל מי היריבות שיכולות לסכן את זכייתה של ארה"ב בזהב האולימפי בטוקיו. השגיאה הדיפלומטית שביצע כוכב העבר הפכה ויראלית והצליחה להעליב כמה מחובבי הכדורסל האירופי, אך היא גם מעלה תהייה: מה באמת היה קורה אילו נבחרת יוגוסלביה עדיין הייתה קיימת.
דמיינו לעצמכם את הסופרסטאר הסלובני לוקה דונצ'יץ' מרכיב צוות גארדים מרשים יחד עם ואסילייה מיציץ' ומילוש תיאודוסיץ' הסרבים. הביירון סקוטים למיניהם היו משתאים אל מול היעילות של בוגדן ובויאן בוגדנוביץ', ושואלים עצמם אם הם אחים, למרות שהאחד סרבי והאחר קרואטי. השניים היו נעזרים בוודאי בנמאניה בייליצה ובדאריו שאריץ', בעוד מתחת לסל היה ממתין קו קדמי בלתי נתפס בדמותם של ה-MVP ניקולה יוקיץ' והענק בובאן מריאנוביץ' (סרביה), כשלצידם יוסוף נורקיץ' (בוסניה והרצגובינה) וניקולה ווצ'ביץ' (מונטנגרו).
עם העומק והאיכות הללו, כוכבי יורוליג כמו ניקולה מילוטינוב, ולדימיר לוצ'יץ', מריו הזוניה, נמאניה נדוביץ', קלמן פרפליץ' ומרקו גודוריץ' היו עלולים למצוא את עצמם מנופים, או סתם מסופסלים.
נשמע מפחיד משהו, בלשון המעטה, וזה עוד לפני שמביאים בחשבון את נוכחותם המתבקשת של ניקולה מירוטיץ' מנבחרת ספרד וג'די אוסמאן מנבחרת טורקיה; אלמלא התפרקותה של יוגוסלביה הגדולה, ספק אם המונטנגרי והמקדוני היו עוזבים מלכתחילה את ייצוג מולדתם. דבר אחד בטוח: מפת כדורסל הנבחרות העולמי השתנתה לבלי הכר בעקבות התפרקות גושי המדינות בבלקן ובמזרח אירופה.
לפני 30 שנים בדיוק ירדה נבחרת יוגוסלביה המיתולוגית מהבמה בסטייל, כשזכתה ביורובאסקט ב-1991, על אף חסרונו של דראז'ן פטרוביץ'. היא חתמה בכך שלוש שנים חלומיות, שבמהלכן הוכתרה פעם נוספת לאלופת אירופה 1989 ובתווך הייתה גם אלופת העולם 1990; באותו פרק זמן הניפה אלופת המדינה, יוגופלסטיקה ספליט, שלושה גביעי אירופה לאלופות (ולוותה אחר כך בזכייה סנסציונית של פרטיזן בלגרד).
אלא שאז פרצה מלחמת האזרחים העקובה מדם, ופירקה את יוגוסלביה לשבע מדינות שונות. הפיזור הזה התווסף להתפוררותה של ברית המועצות ל-15 מדינות עצמאיות. לשני המהלכים הללו היו השפעות פוליטיות, חברתיות, כלכליות וצבאיות, וכן, גם ספורטיביות.
שתי האימפריות הגדולות של הכדורסל האירופי התפזרו ל-22 מדינות, ועד כמה מוחלטת הייתה שליטתן בענף יעידו הנתונים הבאים:
* עד הופעתם האחרונה של הסובייטים כנבחרת מאוחדת, במונדובאסקט ב-1990, הם חלקו עם יוגוסלביה שש זכיות בגביע העולם ועוד עשר מדליות, בזמן שאף מדינה אירופית אחרת לא הגיעה בכלל לפודיום.
* מבין 15 טורנירי היורובאסקט האחרונים בהשתתפותן של השתיים (עד 1989), הן חלקו 13 זכיות באליפות אירופה והחזיקו ב-29 מ-45 המדליות שחולקו; רק גמר אחד נערך מבלי שאף אחת מהן תשתתף בו, ושבעה גמרים הפגישו אותן ראש בראש.
* גם במשחקים האולימפיים הצטיירה תמונה דומה: 13 מ-16 המדליות שהלכו לאירופה, הגיעו לברית המועצות וליוגוסלביה.
בשנים הראשונות שלאחר ההתפרקות, שתי נבחרות תפסו את המושכות: סרביה (שעוד המשיכה להיקרא יוגוסלביה) בגוש הבלקני וליטא בגוש הסובייטי. קרואטיה אמנם לקחה ארבע מדליות במשחקים האולימפיים, במונדובאסקט וביורובאסקט בין 1992 ל-1995, אבל מאז נעלמה מהפודיום לבלי שוב; הסרבים זכו באליפויות אירופה ב-1995, 1997 ו-2001, ובגביעי העולם ב-1998 ו-2002. הליטאים זכו בשלוש מדליות ארד רצופות באולימפיאדה, וב-2003 ביורובאסקט. דווקא רוסיה, שהייתה אמורה להיות ממשיכת הדרך הטבעית, הביטה בקנאה וחזרה לפודיום האירופי רק ב-2007 עם דיוויד בלאט כמאמן.
למחיקתן של שתי האימפריות היו שני אפקטי משנה משמעותיים מאוד על היריבות הקבועות בצמרת:
הראשון - פיזור כישרונות העל והכוכבים של שתיהן בין כל כך הרבה נבחרות, נתן הזדמנות למדינות אחרות לפרוח. נקודת השבר הגיעה ב-2005, דווקא כשהיורובאסקט נערך בבלגרד. יוון זכתה בתואר, ולראשונה - אף אחת משרידות יוגוסלביה וברית המועצות אפילו לא הגיעה לחצי הגמר (למרות שהן הרכיבו תשע מבין 16 הנבחרות המשתתפות).
אין ספק שהיוונים הרוויחו מהיעדרו של מודל יוגוסלבי - שהיה מאגד באותו טורניר בין היתר את דיאן בודירוגה, איגור ראקוצ'ביץ' ומרקו יאריץ' הסרבים, לצד יאקה לאקוביץ', סאני בצ'ירוביץ' וראשו נסטרוביץ' הסלובנים, ובתוספת ניקולה וויצ'יץ', מרקו פופוביץ' וגורדן גיריצ'ק הקרואטים.
המרוויחה הגדולה מהאירוע בכללותו הייתה ספרד. מבלי לגרוע חלילה באיכותו של דור הזהב בראשות האחים פאו ומארק גאסול, חואן קרלוס נבארו, סרחיו רודריגס, חורחה גרבאחוסה ואחרים, קשה להימנע מהשאלה: האם הם היו זוכים בין 2006 ל-2015 בשני גביעי העולם ובשלוש אליפויות אירופה, אם - לדוגמה - ברית המועצות הייתה עדיין קיימת ומצליחה לאגד לנבחרת אחת כוכבים כמו שרונאס יאסיקביצ'יוס, ארווידאס מאציאוסקאס, רמונאס שישקאוסקאס והתאומים דאריוש וקשישטוף לברינוביץ' (ליטא) לצד ויקטור חריאפה ואנדריי קירילנקו (רוסיה) ואנדריס ביידרינש (לטביה).
למעשה, מאז התפרקות שני הגושים, מתחלקת מפת הזוכות באליפות אירופה כמעט בשווה בין היוגוסלבים והסובייטים לשעבר (שש זכיות) לבין מדינות משאר היבשת (שבע זכיות); עם זאת, באופן טבעי, השרידים תפסו הרבה יותר מקומות בדרך אל הפודיום - וזהו האפקט השני למחיקת האימפריות.
ייתכן שלנתון הבא יש השפעה גם על נבחרות קטנות יותר, דוגמת ישראל. הכחולים-לבנים לא הצליחו להעפיל לרבע גמר היורובאסקט מאז 2003, ובוודאי שהתוצאה העגומה הזאת קשורה בהכרח לאיכות הדורות האחרונים בנבחרת.
גם, אבל לא רק, משום מספר המקומות בשלבים הגבוהים הצטמצם: בשבעת הטורנירים האחרונים, תפסו מדינות ברית המועצות ויוגוסלביה לשעבר את רוב הכרטיסים לרבע הגמר (29 מ-56); לו שתיהן היו נשארות מאוחדות, היה עומד המספר המדובר על 14 לכל היותר.
בטורניר הכדורסל בטוקיו ייהנה דונצ'יץ' ממעמד של כוכב רוק, ויפגוש יחד עם סלובניה את ספרד, ארגנטינה והמארחת יפן בבית המוקדם. סרביה, רוסיה, קרואטיה וליטא נפלו בדרך ואפילו לא הגיעו לאולימפיאדה. וכשמביטים על התמונה העגומה הזאת, קשה להימנע מהמחשבה שאולי בעצם ביירון סקוט צדק.