"כבר כמעט שכחנו באיזו מציאות חיינו לפני 20-15 שנה, אבל אני עדיין חי את הטראומה", מספר יו"ר הפועל ירושלים לשעבר, דני קליין. "עד היום, כשאני יושב במסעדה, אני מסתכל כל הזמן ימינה ושמאלה. ואם אני נוסע מאחורי אוטובוס, אני תמיד שומר על מרחק של חמישה מטרים לפחות, גם אם מצפצפים לי, כי אני חי בתחושה שבעוד רגע הוא עלול להתפוצץ".
קליין הגיע השבוע למשחק הליגה של האדומים נגד מכבי תל אביב כאוהד; שמונה שנים חלפו מאז ירד מהבמה ועזב את המועדון שבראשו עמד במשך שני עשורים. לפרקים, מתברר, הספורט התגמד בעיני מי שניהל קבוצה בתקופות הפיגועים הרצחניים - לאחר החתימה על הסכמי אוסלו באמצע שנות ה-90 ובזמן אינתיפאדת אל אקצה בתחילת שנות ה-2000.
"זה כנראה הייעוד שהקדוש ברוך הוא בחר לי", אומר קליין (55), שעוסק היום בתחומי פיננסים, נדל"ן ויישוב סכסוכים. "עזבתי את הפועל ירושלים ואת הכדורסל, אבל המשפחות והאנשים לא עזבו אותי. הפכתי לכתובת ולאוזן קשבת בזכות הספורט. אף אחד לא בא אליי כי אני דני קליין, אלא רק בגלל שעמדתי בראש המועדון".
כעת, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, חוזר היו"ר המיתולוגי לרגעים הקשים והמצמררים ביותר שחווה, ושמלווים אותו עד היום. "חשוב לספר את הסיפורים האלה, ולדבר על האנשים שבזכותם אנחנו חיים כאן".
8 דקות אחרי שעזבנו, התרחש הפיצוץ
"ב-2002 הייתה לנו קבוצה עם שחקנים צעירים וזרים מדהימים, ובכל מוצאי שבת נהגנו לצאת יחד אחרי האימון לבית קפה. אלה לא היו זמנים סימפטיים. אוטובוסים היו מתפוצצים, בתי קפה הפכו למלכודות מוות, מחבלים מתאבדים הסתובבו ברחובות ירושלים. באחד הלילות, בחודש מרץ, סיימנו את האימון, החבר'ה קבעו בקפה מומנט והתחלנו לנסוע לשם. הזרים הגיעו ראשונים, נכנסו פנימה, וחיכו לי ולישראלים.
"כבר כמעט הגעתי. הייתי על המדרכה מול בית הקפה, ראיתי את פפי תורג'מן חוצה את הכביש ונכנס, וארז כץ התקשר. 'שמע, אמא שלי לא רגועה, עזוב, אני הולך הביתה', הוא אמר לי. ניסיתי לשכנע אותו, אבל הוא לא רצה. החלטתי שאם לא כולם באים, גם אני חותך. התקשרתי לפפי ואמרתי לו שימסור את זה גם למי שבפנים. הוא אמר להם, והם החליטו לעזוב את המקום.
"שמונה דקות מאוחר יותר הגעתי הביתה, והייתה פריצה של החדשות עם שקופית: פיגוע בבית קפה מרכזי בירושלים. תוך זמן קצר התברר שזה קרה במומנט. הייתה לי תחושה שהזרים לא נשארו, ורק אחר כך הבנתי איזו השגחה עליונה הייתה לנו".
- אבל בכל פיגוע מחדש, גם אם לא היית קרוב אליו כמו במקרה של קפה מומנט, היית צריך לברר איפה כל השחקנים.
"זאת התעסקות שלמה, שבכלל לא קשורה לכדורסל, ותמיד עברתי אותה יחד עם נשיא המועדון, אורי מנצור, שהיה חבר ומורה עבורי בכל תחום, וגם בנושא הכאוב הזה. בכל פיגוע היו כמה סבבים: קודם כל להבין שהשחקנים לא היו באזור, אחר כך להתכונן לטלפונים שהזרים יקבלו מהמשפחות בארה"ב, שרואות את הצילומים בטלוויזיה ודורשות מהם לעזוב את ישראל. ובסוף, לדאוג לשחקנים האלה, שנמצאים במדינה זרה. לפעמים שלחנו אותם למלון בתל אביב שיתרעננו, לפעמים כינסנו כמה שחקנים בדירה, כדי שיהיו יחד ויישנו יחד, ולא יהיו לבד. היינו מבקשים מהם להישאר בבית, ולא לצאת בערב. לצערי, היה לי כבר נוהל קבוע - להרים טלפון למשרד, ולבקש שיזמינו זר להלוויה של מישהו שקשור בצורה כזאת או אחרת למועדון".
- לא חששת שפיגוע יתרחש במהלך משחק שלכם במלחה?
"בימי ראשון ושלישי, שבהם שיחקנו בליגה ובאירופה, הייתי מתייצב ב-12 בצהריים לתדריך בתחנת המשטרה במוריה. הגיע אליי מידע על כל מיני סמויים שמסתובבים במעגל הראשון והשני סביב האולם, כלבים, רחפנים, סיור, בדיקות באזור החניה לוודא שאין מכוניות תופת. הייתה אופרציה שלמה מאחורי כל משחק, שאנשים לא היו מודעים לה. היו התראות מודיעיניות, ואני מניח שגם אני לא נחשפתי לכולן ולא קיבלתי את כל הפרטים. אתה חי בפחד, וחייב להמשיך להתנהל בתוך הדבר הזה".
"החתן איבד את הכלה. אולי תצליח לעזור לו"
"בעונת הזכייה ביול"ב קאפ ב-2004, היינו בחמש לפנות בוקר בשדה התעופה, בדרך למשחק חוץ בבלגרד בחצי הגמר. חבר מהשב"כ התקשר אליי ואמר 'דני, תגיד מזל טוב. הורדנו את השייח' אחמד יאסין'. לא חשבתי שזה יביא לגל ביטולים של אירועים בישראל. ולנסיה סירבה לשחק נגד מכבי תל אביב, ושמעון מזרחי טס לברצלונה כדי להציל את הפיינל פור ביד אליהו. ז'לזניק הודיעה שהיא לא מגיעה לגומלין בירושלים.
"זה היה כל כך מתסכל. בפעם הראשונה אנחנו נמצאים במעמד הזה, אפילו עוד לא יודעים שבגמר תחכה ריאל מדריד, והיריבה לא באה. שמעון פרס ולימור לבנת פעלו ועזרו, ובסוף, יום לפני המשחק, הסרבים הודיעו שהם באים רק למשחק עצמו, אפילו בלי להתאמן. ניצחנו בסיומה של דרמה גדולה. אנשים היו זקוקים לשעה וחצי האלה של שפיות, לשכוח לרגע מהצרות. הייתה במגרש התרוממות רוח מטורפת, ומשם המשכנו לזכייה ההיסטורית.
"אני לא אגיד לך שהניצחונות וההישגים היו משניים עבורנו, כי בהחלט הפכנו את הפועל מקבוצה שהייתה חוששת לרדת בכביש מספר אחת לכיוון תל אביב לאחת כזו שמתמודדת על כל תואר, אבל לרגע לא שכחנו את הפרופורציות. זכרנו מה באמת חשוב בחיים, מה משני ובר חלוף, ובעיקר - מה המחויבות שיש לנו כקבוצה שכל כך מחוברת לקהילה ולאוהדים. אם ילד איבד את אמא שלו בתאונת דרכים, או משפחה שכלה בן, ואני יכול לגרום להם לחייך לשעתיים ולהאמין שיש להם סיבה לקום מחר בבוקר - אוי ואבוי לי אם אחמיץ זה".
בתחילת אותה עונה, בספטמבר 2003, קליין היה בדרכו לפגישה בתל אביב עם ספונסר פוטנציאלי. "במשך כל שנותיי בתפקיד הייתי במלחמה מתמדת להגיע ל-16 בחודש עם משכורות, ולא לאחר ביום אחד. הפגישה שנקבעה לי לאותו יום הייתה חשובה מאוד, עם אישיות חשובה שלא אזכיר את שמה. כשהייתי באזור בן שמן צילצל הטלפון. על הקו היה הזמר החסידי דדי גראוכר. לא שמעתי עליו עד אז, ובהתחלה חשבתי שהוא התקשר אליי בטעות. הוא הציג את עצמו ודיבר לאט, לקח נשימות בין משפט למשפט, בכה. היה לו קשה.
"הוא סיפר לי שקרה לו אסון. בפיגוע בקפה הלל, שאירע באותו שבוע, בן משפחתו איבד את כלתו, נאוה אפלבוים ז"ל, לילה לפני החתונה. הוא היה אחד מהאוהדים הכי נאמנים של הפועל ירושלים. דדי אמר שהחתן, חנן סנד, נמצא בבית האבלים, לא יושב שבעה כי הם עוד לא התחתנו, והוא נמצא בסיטואציה מאוד לא נעימה. הוא אמר לי שחנן מאוד אוהב ומעריך אותי, ואם אוכל לפגוש אותו, אולי אצליח לעזור לו.
"מיד הסתובבתי בחזרה לירושלים. הגעתי לשבעה, וראיתי את הילד יושב בצד, מנותק. חנן תמיד היה ביישן ומופנם. לקחתי אותו יד ביד, יום יום, יחד איתי. הוא בא איתי למלונות לפני משחקים, נסע איתי וליווה אותי. עד שהוא התחתן, אני לא חושב שהיה יום שבו לא דיברנו או נפגשנו.
"שש שנים אחר כך הוא התחתן עם פנינה. אני חייב להודות שעם כל הקשיים שעברנו לאורך השנים, לא היו הרבה רגעים שבהם נשברתי. אבל בחתונה שלו זה קרה לי. הכול התפרץ. במהלך הריקודים, הרימו את שנינו על הכתפיים, והתחבקנו. הוא אמר לי: 'דני, מה שעשית בשבילי ובשביל אנשים כמוני, שווה יותר מהפח הזה שמחלקים בסוף עונה. זה יותר מ-20 אליפויות'".
ב-3 בלילה, עם הגביע, ליד הקבר
באופן טבעי, רבים מהחיילים שנפלו בקרבות ומהאזרחים הצעירים שנרצחו בפיגועים היו אוהדים של קבוצות שונות. וכשמדברים על החיבור בין ספורט לשכול, אי אפשר שלא לגעת בפצע הפתוח של המועדון מהבירה - האחים אמיר ואלעד הירשנזון ז"ל. "שניים שאולי בזכותם הפועל ירושלים בכלל קמה והפכה למה שהיא עד היום", מעיד קליין.
"לעולם לא אשכח את המפגש הראשון שלי עם אמיר. אני התאהבתי בעדי גורדון, וכשהוא עזב את ירושלים, החלטתי שאכין לו טקס ביום שבו הוא חוזר בפעם הראשונה למלחה. לא היה לי תפקיד במועדון, דיברתי עם המנהלים והם הסבירו לי שאין להם כסף. אז הלכתי לבנק, ולקחתי הלוואה לחמש שנים כדי לממן לכבודו מופע לייזר במשחק נגד הפועל חולון. זה התפרסם במקומון ביום שישי, וביום ראשון הלכתי לעבודה במפעל המתנות של אבא שלי. באה קבוצת נערים, ואחד מהם ניגש אליי וסיפר לי 'יש לנו אהבה משותפת, ועשיתי מעשה לא יפה. ביקשתי מההורים שלי כסף לקנות ג'ינס של ליוויס ונעלי קונברס, אבל אני רוצה שאתה תיקח אותו בשביל הטקס של עדי. אני רוצה להיות חלק מזה'. לא הסכמתי לקבל ממנו כסף, וזכרתי את המבט ואת החיוך שלו.
"בינואר 1995 התרחש הפיגוע הנורא בבית ליד. היה שם פיצוץ כפול, ואמיר נרצח בזמן שעזר לאחת הפצועות מהפיצוץ הראשון. מאמן הכושר יורם מנחם אמר לי ששבעה חיילים ירושלמים נהרגו. אחר כך הוא התקשר אליי שוב. 'אתה לא תאמין מי נהרג, הילד החמוד הזה'. לא הבנתי על מי הוא מדבר. בבוקר ראיתי את התמונה בעיתון, ואני לא אשכח את הרגע הזה. זה יום ששינה את חיי. הלכתי להלוויה, ולמרות שלא הכרתי ממש את אמיר, הרגשתי שאנחנו חברים. פגשתי שם את רוני, שהיה מטפל ברכב שלי במוסך, ושאלתי אותו מה הוא עושה שם. 'זה הבן שלי', הוא ענה לי.
"כשהגעתי לשבעה, האמא מירי ישבה עם השעון שלו שעצר מלכת ברגע הפיצוץ, וביקשה להראות לי את החדר של אמיר. נדהמתי. היה שם מוזיאון שלם של הפועל ירושלים. דגלים, פוסטרים, חתימות, קטעי עיתונות, הנעליים של נוריס קולמן, הגופייה של עדי. 'מי יגשים את הצוואה של אמיר?', שאלה אותי מירי, 'הוא כל כך רצה שהקבוצה תזכה בתואר'. בהשפעת השיחה הזאת פניתי לנחום מנבר, שאימץ אז את חולון בסכומים אסטרונומיים, והצלחתי לגייס אותו אלינו. בשנה שאחרי זכינו בגביע המדינה בפעם הראשונה. בשלוש לפנות בוקר הייתי עם הגביע ליד הקבר של אמיר.
"אמיר היה הדון ז'ואן של אוהדי ירושלים. הוא היה המניע, המוציא לפועל והאיש שכולם הלכו אחריו. אחרי האובדן שלו, אלעד רצה להשלים את מקומו. אבל הוא לא יכול היה לשאת יותר את השכול הזה, אחרי שגם חברו הטוב, סמל דוד בירי, נהרג בספטמבר 2000. שוב מצאנו את עצמנו בוכים בהלוויה של משפחת הירשנזון.
"ביום שבו אלעד נפטר, נסעתי ללשכת ראש העיר, אהוד אולמרט. אמרתי לו: 'קרה אסון לעיר, לכדורסל הירושלמי ולהפועל ירושלים. יש פה משהו הרבה יותר גדול, ואני רוצה שיציעי האוהדים מאחורי הסל ייקראו על שמם של שני האחים. אני שמח שגם אחרי עזיבת מלחה, והמעבר לארנה, שמות היציעים עברו יחד עם הקבוצה. אחרי הסיפור הזה, שום דבר כבר לא מובן מאליו בעיניי. כשאני קם בבוקר, אני אומר עשר פעמים 'מודה אני'".
- לאן הצפירות של יום הזיכרון לוקחות אותך בכל שנה?
"משפחת הירשנזון תמיד איתי ברגע הזה. גם ביום שמח וגם ביום עצוב אתה מתמלא בדאגה, בגאווה, בעצב. אנחנו חיים במדינה רוויית מלחמות, וכל אחד מכיר אנשים ששילמו בחייהם כדי שנוכל להמשיך להיות כאן. צריך לעשות הכול כדי לקיים את הצוואות שלהם ולהיות כאן בשבילם. אם לא הם, אין לנו חיים".
בשנים האחרונות התקרב קליין לדת. הוא מניח תפילין מדי בוקר ואף התארח בכנס השליחים העולמי של חב"ד בניו יורק. "מספר האנשים, מגיל חמש ועד 80, שהייתי עד לסעד הנפשי והפיזי שמצאו בדני דווקא בשעת המשבר הכי קשה בחייהם, הוא בלתי נתפס. אם חז"ל אמרו ש'כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא', אז לדני יש כנראה בשמיים קרדיט של כמה עולמות טובים. הוא אולי הוא לא יאהב את זה, אבל עם הנשמה הענקית והנדירה שלו, בעיניי הוא קצין הנפגעים של הכדורסל הישראלי", מעיד חברו הטוב, הרב מוני אנדר.