צילום: עדי אבישי, מעריב, אתר רשמי

עינוי סיני

הוא היה סדיסט ספורטיבי חסר רחמים, כזה שגרם לאוהדי היריבות לבכות לא פחות משגרם לאוהדיו שלו לשמוח. מהמשחקים הגדולים באייטיז ועד הפיטורים בידי הניסנובים, משה סיני חוגג 60, ודוד רוזנטל מנצל את ההזדמנות ומסביר מדוע בעיניו הוא הכדורגלן הישראלי הגדול בכל הזמנים

מיהו השחקן הישראלי הטוב בהיסטוריה? לכל אחד יש את הבחירה שלו, ובכל מקרה זה גם עניין דורי עם הקשרים חברתיים וגלובליים. בעוד ההתלבטות של דור ה-Y נעה בין איל ברקוביץ' ליוסי בניון, זקני השבט מוכנים להישבע שלא קמו פה שחקנים כמו שייע גלזר, מוטל'ה שפיגלר או גיורא שפיגל וכל זה לפני שדיברנו על ערן זהבי. הרציונל אומר שיש כמה תשובות נכונות ובכל מקרה מדובר בהשוואה מטופשת וליניארית מדי.

אבל כדורגל הוא לא משחק רציונלי. בכדורגל הולכים עם הלב, והלב אומר שהבחירה אחת היא ואין בלתה. ללב היגיון משלו. הבחירה קשורה לרגע הזה בסיום התהליך שבו האישיות שלכם כאוהדי כדורגל מתעצבת. זה הרבה מעבר לקבוצה שהחלטתם (או שנכפה עליכם) לאהוד, אלה הניואנסים שאיתם גדלתם ושגדלו עליכם.

השחקן הכי מפחיד במדינת ישראל באייטיז. משה סיני (צילום: אתר רשמי, עדי אבישי, מעריב)

עבורי, למשל, גראונד זירו, הרגע מעצב התודעה, היה אפריל 1983. ילד בן 8 באחד ממשחקי הכדורגל הראשונים שראה פיזית, הצגה כפולה בבלומפילד, רבע גמר גביע המדינה. במשחק הראשון מכבי תל אביב ניצחה בלי דרמה מיוחדת את הפועל באר שבע. בשני הפועל תל אביב פגשה את בית"ר ירושלים. בדקה ה-67 בעט מספר 7 באדום כדור חופשי. יוסי מזרחי הדף וקלט מאחורי הקו. השאלה היחידה הייתה אם הכדור עבר במלוא היקפו. השופט יצחק אורגד סבר שכן. 0:1 להפועל תל אביב.

באצטדיון החלה מהומת אלוהים. על הדשא השחקנים התווכחו עם השופט. בחוץ אוהדים של בית"ר שרפו רכבים. באותם רגעים היה חשש אמיתי ללינץ'. כמה דקות אחר כך הגיעה עוד "מכת עונש" משמאל, כמו שקראו לזה אז. הכדור הונח כמעט על אותה נקודה. אותו בחור בחולצה אדומה שיגר מה שיורם ארבל כינה בתקציר "טיל בליסטי". בדיעבד, יש סבירות גבוהה שהגול הזה, ששם חותמת על הניצחון, היה מה שמנע את פיצוץ המשחק.

זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם משה סיני. היכרות מפחידה, כמעט טראומתית לילד. שנתיים לפני כן, כשהייתי בשא"ש במונחי כדורגל, הוא הביא אליפות להפועל תל אביב. אחריה הגיעו גם גול מקרן ישירה בדרבי בגמר הגביע (שהיסטורית לא קיבל את ההכרה הראויה לו בגלל "יד האלוהים" של גילי לנדאו באותו משחק), הצמד בימק"א שדפק אליפות היסטורית לבית"ר, המספרת הקדמית האדירה מול אירלנד, הבישול ללנדאו במשחק המפורסם נגד מכבי חיפה, וכל זה לפני שמנינו את התואר האדיר בבני יהודה.

האייטיז היו עשור שמפוצץ ביריבויות איקוניות. כשמזקקים את המעורבות הגלובאלית, אז מצומצמת משמעותית ונטולת רשתות חברתיות, לתרבות הישראלית היו פרס ובגין, עופרה חזה וירדנה ארזי, תיסלם ובנזין, שוורצנגר וסטאלון, בירד ומג'יק. אולי גם מנצ'סטר יונייטד וליברפול. בכדורגל הישראלי התנקז הקרב על התודעה לשניים: משה סיני ואורי מלמיליאן. היו המון שחקנים טובים, אבל שני אלה נתנו את הטון, במיוחד בשל ההקשר הפוליטי שעטף אותם - הנער מממילא מול הקוסם הצעיר מיפו, הבית"רי הגאה מול נושא הדגל של המועדון הסוציאליסטי.

כשסיני הגיע להפועל תל אביב, מאחורי מלמיליאן כבר היו שני גביעים. הם היו דומים, אבל כל כך שונים. מלמיליאן היה רוצח שקט, מנומס ובעיקר נקי. לא היה לו, כמדומני, אפילו צהוב אחד בקריירה. הוא היה מטפל בכדור בעדינות, הכריזמה שלו הייתה עצומה, אבל התעטפה תמיד במה שקרוי "Finesse" - שיק של חנות יוקרה. הוא היה מאותרג גם על ידי היריבים, אישית ומקצועית, והרוויח את זה ביושר.

סיני, לעומת זאת, היה סדיסט אלים (במונחים ספורטיביים). מול בעיטות הבננה המהוקצעות של מלמיליאן הוא הציב טילי שיוט. מול הקלאסה של המאסטרו הוא ירד גם לגליצ'ים מלוכלכים. לא פחות משגרם לאוהדיו לשמוח, סיני הביא את אוהדי היריבות לדמעות. הוא הטיל אימה, אולי השחקן הישראלי הכי מפחיד שהסתובב במגרשים בעשור ההוא. כמה גדולה הייתה ההקלה של אוהדי מכבי תל אביב כשחתך לבוורן בבלגיה ב-1987, כמה קשה הייתה הידיעה שהוא חוזר אחרי פחות מחצי עונה, רק כדי לסיים עם עוד אליפות.

שחקנים גדולים באמת לא זוכים באליפויות, הם מביאים אותן. ביציעי בלומפילד נהגו באמצע האייטיז לשיר "משה סיני - מראדונה", אבל ההשוואה למלך של ארגנטינה הפכה ללגיטימית (לפחות ככל שניתן ובקנה מידה ישראלי) דווקא עם המעבר לשכונת התקווה. אחרי שמראדונה הפך את נאפולי הקטנה לאימפריה, סיני העלה את בני יהודה על מפת האליפויות. יותר מעשור הוא שיחק בליגה הלאומית, היו לו שלושה תארים וגביע עם הפועל תל אביב, אבל דווקא בעונה הזאת הוא קיבל סופית את החותמת של יחיד סגולה.

בדיעבד, לחותמת הזאת היה מחיר כבד שישפיע עליו שנים קדימה.

הושווה למראדונה בהפועל תל אביב, הפך למראדונה בבני יהודה (צילום: פלאש 90, משה שי)

1990. סדאם חוסיין כובש את כוויית, גרמניה זוכה בגביע העולם, הכבלים החוקיים הופכים את הטלוויזיה שלנו לרב-ערוצית ובארצות הברית מאייר בשם מאט גריינינג מוציא אנשים צהובים בשם "משפחת סימפסון" מפינה קטנה בתכנית של טרייסי אולמן, ומשחרר לאוויר העולם את סדרת האנימציה המצליחה בכל הזמנים. בביצה שלנו הפועל תל אביב מביסה את מכבי רמת עמידר 0:6 וחוזרת לליגה הלאומית. סיני חוזר למועדון, הפעם כמאמן-שחקן. שנה מאוחר יותר ישוב אלי אוחנה מאירופה לבית"ר ירושלים, יעלה אותה חזרה מהליגה הארצית ללאומית ויוביל אותה לאליפות אדירה.

מה עניין אוחנה להר סיני? המורשת של שניהם מספרת את הסיפור. החלוץ חזר לנקודת השפל של מועדון נעוריו והרים אותו לפסגות, תמונת מראה לסיני, שנטש במקום הכי נמוך בתל אביב ושב מיד לאחר שהתייצב על רגליו. גם הכישלונות של אוחנה כמאמן בבית"ר לא מחו את האצילות שלו כשחקן. לסיני, לעומת זאת, האוהדים לא סלחו. המעבר ההוא לבני יהודה היה הגיוני, הפועל תל אביב הייתה מועדון מפורק, שמוחזק בן ערובה על ידי ההסתדרות. לשחקן במעמדו לא היה מה לעשות במציאות הזאת, במיוחד בליגה הארצית. אלא שכדורגל, כאמור, הוא לא עסק רציונלי והנטישה קעקעה את סיני כאיש שנטש את הספינה. מה שליבה את העוינות היה החזרה שלו. כי לא רק שחזר, הוא גם לקח את הפועל תל אביב לעשור כמעט אבוד, שמשהו ממנו ניצל רק כשעזב ב-1997.

אחד חזר לליגה הארצית, השני עזב כשהקבוצה ירדה - וזה ההבדל העיקרי. סיני ואוחנה (צילום: אתר רשמי, עדי אבישי, מעריב)

27 שנים חלפו מאז שסיני פרש ממשחק פעיל. הדור הצעיר לא ראה אותו משחק. המבוגרים זוכרים את הרגעים היפים, אבל בתודעה של רבים מהם דווקא מוריס ז'אנו צרוב כסמל גדול יותר, בזכות התעקשותו להישאר במועדון בשעת המשבר הקשה בתולדותיו עד אז. ביקום מקביל ורומנטי סיני לא חותם בבני יהודה, אלא נשאר בהפועל תל אביב. האם היה מחזיר אותה לימים הגדולים עם עוד תואר? כנראה שלא, אבל הפנייה בצומת ההוא בקיץ של 1989 התבררה כהחלטה מקצועית נכונה מחד וככתם כבד שיקרין שנים קדימה מאידך.

הזמן נוטה שלא לעשות טוב לאגדות כדורגל. מלמיליאן עצמו, פעם דווקא הבטחה גדולה כמאמן, נעלם לפני עשור מהרדאר. ברקוביץ' האקסצנטרי לקח כיוון אחר לגמרי ולא רק נשאר בתודעה, אלא הפך לאחת הדמויות המשפיעות בתקשורת הישראלית. בניון נטל פסק זמן, מי יודע מתי ואיך יחזור ממנו. על סיני עברו שישה עשורים, 60 שנים שמתחלקות לחצי כמעט באופן מדויק - כשחקן-על עד האליפות עם בני יהודה, כמנג'ר-שחקן וכמאמן כושל אחריה. המורשת שלו על הקווים מחפירה, למציאות הנוכחית הוא לא הצליח להתאים את עצמו והאפיזודה הנוספת בהפועל תל אביב, הפעם כנציג הבעלים, החזיקה שנה אחת בלבד.

יום ההולדת של סיני הוא הזדמנות מצוינת להזכיר דווקא את הימים שלו כשחקן. על היותו הישראלי הטוב בכל זמנים אפשר להתווכח (כאמור, אצלי בראש אין דיון בכלל בנושא הזה), אבל לא תמצאו, כנראה, איש מקצוע אחד שלא היה שם אותו בטופ 10.

  • משה סיני

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully