סילבסטר 2017 היה הסילבסטר הכי עצוב שהיה לי, אף על פי שהייתי בלונדון. לא ממש בא לי להיכנס לזה, אבל את הזיקוקים ראיתי מחלון של דירה בהייבורי ואיזלינגטון, כשידעתי שלמחרת אני מקצר את הנסיעה שהייתה אמורה להימשך עוד שלושה ימים וחוזר לברלין, להתחלה של תהליך הבראה שנמשך חודשים ארוכים. אלא שאת סילבסטר 2017 לא אשכח בגלל ג'ינג'י חמוד בשם אנדי דלטון, שהצליח להשחיל מסירה בדאון רביעי ו-12 לטיילר בויד, והאחרון כבר לקח אותה לאנדזון. ראיתי את המשחק בסטרים על מחשב בדירה, אשתי ישנה והמשחק בווליום נמוך, והתחלתי לרוץ ולקפוץ בחדר השינה, שוכח לשנייה אחת מכל הדברים שהטרידו אותי.
כי בפאלו בילס, בזכות המסירה הזו, הגיעה לראשונה בפרק הזמן שאני אוהד אותה לפלייאוף.
העניין הוא שגם בעונה ההיא הבילס היו קבוצה מחורבנת. למעשה, מאז שהתחלתי לאהוד אותה, אי שם באמצע העשור הראשון של המאה הנוכחית (אני לא זוכר מתי נכנסתי לזה, אבל כשנכנסתי אז נכנסתי), הבילס נעו על הסקאלה שבין סירחון בלתי נסבל לביאוש בינוני. אם אתם קוראים את זה ולא נמצאים חזק בפוטבול, המשפט הזה לא עושה עם הבילס צדק, משום שכשהבילס היו נוראיים, הם היו נוראיים בצורה מאוד ייחודית ומקורית להם. וגם כשהם היו טובים הם היו נוראיים.
כוח העל של הבילס היה (ואולי עדיין) למצוא דרכים מגוונות (ונוראיות ומקוריות ומדהימות) להפסיד משחקי פוטבול. למעשה, ההפסדים של הבילס כל כך אגדיים, שלחלקם יש שמות מיוחדים כמו Wide right או Music city miracle, חלקם מאופיינים בהגעה מאוד מאוד קרוב לניצחון רק כדי לחלץ ממנו הפסד מדכא, כמו המשחק מול הקאובויז במאנדי נייט ב-2007 , כשהקוורטרבק היריב טוני רומו נחטף 5 פעמים, בפאלו הובילה 24 שניות לסיום ב-8 נקודותועדיין הצליחה להפסיד את המשחק בזמן החוקי . או המשחק במחזור האחרון ב-2004, אליו הגיעו הבילס אחרי שישה ניצחונות רצופים, רק בשביל להפסיד למחליפים של פיטסבורג בבית. ויש עוד הרבה.
יש פה ניסיון להעביר נקודה, והנקודה היא שלא כל כך כיף לאהוד את הבילס. בליגה שמתגאה במחזוריות ובשוויוניות, עם מעט משחקים כשריצה טובה יכולה כן להביא קבוצה לפלייאוף, בפאלו הצליחה לעשות משהו כנגד כל הסיכויים - להיכשל פעם אחר פעם, אבל גם לא להיות ממש גרועה. למעשה, בכל העונות בבצורת הפלייאוף, רשמה הקבוצה רק שתי עונות עם פחות מחמישה ניצחונות, ומספר פעמים אפילו סיימה במאזן חיובי או לפחות לא שלילי.
ומכיוון שהקבוצה הייתה כזאת, גם אני הייתי ככה עם הקבוצה. עם השנים הקטנתי מאוד את הציפיות שלי, כי באמת שאי אפשר לצפות למשהו טוב שיקרה, וגם משום שבמשך קרוב לעשור, כל הקבוצות שאני אוהד (מכבי חיפה, ארסנל והבילס) סיפקו לי כמויות מסחריות של משחקים מבאסים, והייתי צריך ללמוד למתן את כמות ה"לקחת ללב" שלי, כי לא רציתי להיות אדם מריר שלא כיף להיות לידו.
ואז הגיעה העונה הקודמת, ושני משחקים לסיום הבילס נכנסו לפלייאוף, השיגו לראשונה מאז שאני עוקב ניצחון עשירי בעונה, ועשו את הדבר הכי גרוע בהיסטוריה של דברים גרועים שהם עשו לי: הם נתנו לי שביב של תקוה. אני רוצה להגיד שלא היו לי ציפיות לפני המשחק ההוא מול יוסטון, אבל אשקר. היו לי המון ציפיות, ורציתי שננצח כי היינו טובים, אבל בצורה בפאלואית אופיינית, אחרי שהבילס כבר הובילו 0:16, הם הצליחו לספוג 19 נקודות רצופות. ואז גם לגרום לי לרצות לשבור את הטלוויזיה, להשוות, לגרום לי לצרוח בשמחה, ללכת להארכה ולהפסיד בה כמו שרק הם יודעים. אני זוכר שכיביתי את הטלוויזיה והלכתי למיטה. אשתי שאלה אותי מה קרה ואמרתי לה 'הבילס'. היא אמרה לי שאני אידיוט ואמצע הלילה ושאני אפסיק עם השטויות. אז הפסקתי. עד ספטמבר.
יש את הסרטים האלה שמספרים בהם על מישהו שיוצא אחרי 20 שנה מהכלא, והוא לא מצליח להתרגל לחיים בחוץ, אז הוא עושה משהו אידיוטי, שובר את העל תנאי שלו על איזה פשע מטומטם, רק בשביל להיתפס ולחזור למאסר. הוא לא היה צריך לגנוב שלוש חפיסות של סיגריות ובקבוק בירה, אבל הוא עשה את זה בכל זאת. אנחנו לא נבין באמת מה עובר למישהו כזה בראש.
בספורט, כשאתה אוהד קבוצה, במשך הרבה שנים, אתה מפתח אליה קרבה מיוחדת, קצת כמו הדוגמא שלמעלה. וכן, אף על פי שאני עושה עוול נורא לאסירים ואני מתנצל על כך, התחושה היא מעין מאסר כפול: קודם כל אתה והקבוצה, אבל גם הקבוצה מול עצמה אסירה של ההיסטוריה שלה, של כל המשחקים והכישלונות או ההצלחות וההישגים, השחקנים ההיסטוריים וההשוואות הבלתי פוסקות לזמנים אחרים.
אצל בפאלו, קבוצה שציינה השנה 61 עונות של פוטבול, הדבר הזה מרגיש, ואולי זה כי אני אוהד, חזק יותר. משהו ברשימה הבלתי נגמרת של הכישלונות (גם כשהקבוצה הייתה מוצלחת, והגיעה לארבעה סופרבולים ברציפות, הצליחה להפסיד בכולם), בהפסדים המבאסים, בכמעטים הכואבים, התחבר לאופי של העיר הזו, שזוהרה כבר מאחוריה והיא נמצאת באחד המקומות היותר מבאסים באמריקה. בשנת 1960, השנה הראשונה של הקבוצה המקומית ב-NFL, היא דורגה במקום ה-15 בארצות הברית בכמות אוכלוסייה, וב-2018 ניצבה במקום ה-50. זה מקום שסובל, חוץ ממזג אוויר איום ונורא, גם משלל בעיות אחרות כמו עוני, חינוך לקוי וחוסר במקומות תעסוקה ראויים.
שני דברים קרו לאורך השנים: ראשית, החלו דיבורים על להעביר את הבילס מבפאלו לטורונטו, ובמשך תקופה היא אף שיחקה מספר משחקי בית מצפון לגבול (הרבה מאוד אוהדים קנדים מגיעים למשחקי הבילס, וההערכות הן שבעונות שבהן יש קהל המספר עומד על בין עשרת אלפים ל-15 אלף למשחק (בין 15% ל-20% מכלל הקהל). שנית, הקהל עשה דאבל דאון על הקבוצה, וככל שהיא המשיכה להסריח, האוהדים הפכו להיות יותר קנאים. למעשה, אולי הדבר הכי קרוב לתרבות האולטראס ב-NFL קיים בבפאלו, עם הבילס מאפיה - חבר'ה שנפגשים בטיילגייטינג ומוצאים דרכים יצירתיות במיוחד להשמיד שולחנות מתקפלים, להשפריץ אחד על השני קטשופ וחרדל, ולחכות בהמוניהם לקבוצה כשהיא חוזרת ממשחקי חוץ באמצע הלילה בקור של צפון ניו יורק. כנראה שכשאתה לא מנצח, אתה יכול לעשות הרבה דברים אחרים כדי שיהיה לך כיף במשחק, אבל אתה גם מבין שקבוצה מקומית זה משהו, בטח בעיר כמו בפאלו, שהמשמעות שלו היא גדולה הרבה יותר ממה שהיא אמורה להיות.
ולתוך האווירה הלא בדיוק נורמלית הזו, נכנס ג'וש אלן. עוד לפני שהוא נכנס לתמונה, הגיעו ברנדון בין, הג'נרל מנג'ר, ושון מקדרמוט המאמן הראשי, אבל אנחנו נשאיר את הסיפור עליהם למי שבאמת מבין פוטבול. אני מזכיר את ג'וש אלן כי אני קצת מאוהב בו, וקצת מפחד שהוא ייפצע וקצת רוצה לעשות לו ילד והרבה לא מאמין שהוא באמת קיים והוא באמת בקבוצה שלי. הוא הגיע מאוניברסיטת ויומינג, ששוכנת בעיירה בת 33 אלף איש שככל הנראה לא תגיעו אליה לעולם, וכשהוא בא לבפאלו היא הרגישה לו כמו עיר גדולה. יש כמה דרכים שבהן ספורטאים יכולים להתחבב על קהל אוהדים, אבל אף אחת מהן לא אפקטיבית כמו פשוט להיות טוב, וג'וש אלן נתן העונה תפוקה של MVP, גם אם הוא לא יזכה בתואר. 4,320 יארדים במסירה, 35 ט"ד באוויר, 8 טאצ'דאונים על הקרקע, והכי חשוב - 13 ניצחונות ורק 3 הפסדים, אחד בלבד בעשרת המשחקים האחרונים, וגם הוא היה הודות להייל מארי (כי הבילס הם הבילס) של קיילר מארי מאריזונה ברגע האחרון. האוהדים של הבילס כל כך אוהבים את אלן, שמוקדם יותר בעונה כשסבתו נפטרה, האוהדים תרמו לכבודו לבית חולים לילדים סכום של 700 אלף דולר (באמצע מגפה עולמית, כן?) בכפולות של 17, שזה מספר החולצה שלו.
העונה הזו הייתה גם חשובה, כי לראשונה מאז 95 הקבוצה זכתה בבית שלה, ה-AFC EAST, אחרי שהשלימה סוויפ על כל היריבות שלה בבית. ומילא הג'טס ומיאמי, אבל לנצח פעמיים את ניו אינגלנד היה תענוג אמיתי. את הבית סיימה בפאלו בהפרש נקודות של 111:180 לטובתה, תוצאה ממוצעת של 12:30 במשחקים האלה, והיא שמה סוף לגרפיקה המעצבנת שהופיעה בחלק גדול מהמשחקים העונה - שהראתה שאפילו הקולטס, שכבר לא משחקים בבית הזה יותר משני עשורים, לקחו מקום ראשון בזמן שהבילס לא הצליחו. ולא דיברתי על סטפון דיגס, הרסיבר עם הכי הרבה תפיסות ויארדים העונה, על בריאן דייבול מאמן ההתקפה המבריק, על קול ביזלי העצום ועל ההגנה המטורפת של הקבוצה. כל כך הרבה דברים שהייתי יכול לכתוב עליהם, אבל מאוחר, ואני רוצה כבר שהפלייאוף יתחיל.
אה כן, הפלייאוף. בפאלו הולכת לשחק מול הקולטס, אלה מהפסקה הקודמת, בבית, וזה יהיה משחק פלייאוף ראשון בבית אחרי 24 שנים (בפעם הקודמת שהקבוצה אירחה, בדצמבר 96, היא הפסידה לג'קסונוויל), ולראשונה העונה אוהדים אמורים להיות באצטדיון (אם הקורונה תרשה, כמובן). באופן מאוד הולם, עד שהקבוצה כבר מסיימת שנייה בחטיבה ואמורה לקבל שבוע חופש, אז יש מגיפה עולמית שמשנה את הכול בערך ולכן היא תיאלץ לשחק כבר בשבוע הראשון של הפלייאוף, וכל האינסטינקטים שלי אומרים לי שהיא תפסיד, אבל האמת שאין לי מושג. כל מה שבפאלו תעשה במשחק הזה יפתיע אותי - ועם זאת, לא יפתיע אותי בכלל. איך אפשר שלא לאהוב קבוצה כזו, בחיי. יאללה בילס, תעשו אותי שמח.