שחקני מכבי תל אביב ביציע לפני גמר גביע הטוטו מול בני סכנין/לילך וייס רוזנברג

צליל מכוון: היום שבו הכדורגל באמת חזר

18.9.2020 / 7:00

ההתרגשות הפכה לבהלה קלה, הצמרמורות באו והלכו, והנה הוא שוב ביציע, מביט לצדדים, מצטרף לשירה ו... מוציא הכול

להכל הוא הסתגל, מלבד לדבר אחד: קולות הקהל המלאכותיים. הצלילים המהונדסים ברקע, שירי האוהדים המולבשים, זה פשוט שיגע אותו. עם כל השאר הוא כבר השלים. עם האצטדיונים הריקים והיכלי הספורט השוממים. עם הידיעה שכוכבי העל משחקים להם בדממה מוחלטת מול רבבות מושבי פלסטיק. עם הדיווחים הבלתי פוסקים על בדיקות קורונה ושחקנים בבידוד ומשחקים מבוטלים. את הכל הוא קיבל בהשלמה, לאט לאט, בהדרגה. מבחינתו המציאות המעוותת הזאת הייתה נסבלת - כל עוד המשחק נמשך.

כזה הוא, סתגלתן. הוא הביט בתמונות, וגיחך. ראה את הספורטאים יורדים מאוטובוס הקבוצה, נכנסים לאצטדיון עם מסיכה מגוחכת על פניהם, ידע שאחר כך הם מזיעים אחד על השני - וצחק. שחקני הספסל ישבו במרחק מדוד זה מזה ביציע, ואחר כך צהלו ביחד בחדר ההלבשה? אותו הפארסה הזאת שיעשעה. מאמנים לחצו זה לזה ידיים עם המרפק, אבל את השחקנים שלהם חיבקו מכל הלב? עזבו, זה מגוחך, אין מילים. הוא זיהה איך העולם משתגע, וזה כבר נראה לו טריוויאלי לחלוטין, אבל העניין עם הקולות פשוט הוציא אותו מדעתו.

הוא הרגיש שזה זלזול באוהד. צלילי רקע מונוטוניים של קהל, כדי לבטל את השקט. לא הפריעו לו הטעויות, שהיו שירי הפועל במשחקים של מכבי, הפריע לו העיקרון: קולות רקע, שאמורים להסביר לו, אולי להזכיר לו, מה הוא מרגיש. עכשיו הוא צריך לשמוח, עכשיו הוא צריך לצעוק וואו, יש פאול קשה אז נשמעים קולות מחאה ושריקות בוז. מבחינתו זו הייתה מבוכה. אפילו השפלה. השטחה של התופעה. רידוד של האלמנט. הוא דמיין לעצמו איך מאחורי הקלעים יושב לו בחור או בחורה צעירים, "במאי", אולי מפיק, עם מכונה של קולות, ולוחצים על כפתורים שונים. חצופים שכאלה, מי שמם? למה הם מתערבים? האם הם רואים בנו מטומטמים? מאיפה התעוזה, להוסיף קולות ורעשים? לשלב סינתטיות במארג טבעי?

צלמת כדורגל במקסיקו עם מסכת קורונה. רויטרס
זה לא רק "סאונד". צלמת כדורגל במקסיקו/רויטרס
קהל זה דבר מורכב, תרכובת של אלפי חלקיקים קטנים שיוצרים הרבה יותר מצלילים שאפשר להגדיר בכפתורים

אולי זה כל כך צרם לו בגלל שתמיד הרשימה אותו האנרגיה הייחודית במגרש. לטעון שזה רק "סאונד" נתפס כזילות מבחינתו, במיוחד כשמדובר בתופעה כל כך ייחודית. הלא קהל זה דבר מורכב, תרכובת של אלפי חלקיקים קטנים שיוצרים הרבה יותר מצלילים שאפשר להגדיר בכפתורים. חוץ מזה, זה לא סתם שהוא ראה בקהל הספורט חלק בלתי נפרד מהמשחק, הוא ממש הרגיש את ההשפעה שלו על המתרחש. לא שלו, של הקהל, אלא שלו באופן אישי. היו משחקים שבסופם הלך הביתה בגאווה, בידיעה שהוא הכריע אותם. אחרי הפסדים הוא היה בודק עם עצמו איפה שגה, למה לא הפעיל מספיק לחץ על השופט, האשים את עצמו על האנרגיות הנמוכות, היה בטוח שבגלל הרפיון שלו הבחורים לא נלחמו, איך הם יכולים להתרוצץ על המגרש כשהוא כל כך עייף ביציע. הלא ידוע שיש סינרגיה בין השחקנים לאוהדים. השחקנים והאוהדים זקוקים זה לזה, ניזונים זה מזה. יש קשר אמיתי שרק שמי שבמגרש יכול להבין אותו, להרגיש אותו.

ולא שהוא צעק ושר ביציעים, בדיוק להפך. עם השנים הוא התמתן ונרגע. הקללות היו בשבילו קצת יותר מדי. הוא סלד מהאלימות. ככל שהתבגר, הפסיק להצטרף לשירת האוהדים. לא הבין איך שירי ה"עידוד" הפכו לכל כך אגרסיביים. המעבר בין "שבו בשקט יא מנאייק" ל"תשתחוו יא בני זונות" האגרסיבי סימל עבורו את ההידרדרות בתכנים. נזכר איך בילדותו השתעשע מהקריאה הבוטה והנועזת "בן זונה יוצא, ובן זונה נכנס", שכיום נראית כל כך תמימה.

אבל מבחינתו להיות חלק מהקהל היה משהו גדול יותר. תמיד הוא התעניין בפסיכולוגיית המונים, לזהות מהצד מה עובר עליו כשהוא חלק מקהל גדול, איך הוא מתאים את ההתנהגות שלו להמון, מתי הוא קופץ כדי לייצר תמונה מרהיבה או מנופף בצעיף, איזה קולות הוא פולט, מה הוא מרשה לעצמו, וכו'. אז הוא היה שורק כשצריך, ברגעים הנכונים צועק uuuuuuuh וברגעים אחרים hoooooo כדי להיטמע, לפעמים פשוט נעמד והניף יד אחרי החלטה מרגיזה של השופט, ויותר מהכל אהב את השאגה המחויכת כששחקן יריב מחטיא או בועט גבוה מעל לשער.

שחקני הספסל של מכבי תל אביב שומרים על מרחק. ברני ארדוב
הכל אותו דבר, אבל הכל שונה. יציעי בלומפילד במהלך הקורונה/ברני ארדוב
התקווה לשער לא דועכת, ולמעשה מדובר בהליך נפשי ארוך ומורכב שמובע בקולות ותנועות ידיים

ואז, יום אחד, פתאום הודיעו, חוזרים למגרשים. ההתרגשות הפכה לבהלה קלה, קצת צמרמורות, והנה הוא שוב מחנה את הרכב במקום הקבוע, צועד במסלול הקבוע, מתיישב במקום הקבוע, ופתאום מביט לצדדים - ורואה שהכל השתנה. כלומר, הכל אותו דבר, אבל הכל שונה. כאילו מישהו כיוון לו את העדשה, חידד לו את החושים. התמונה חדה יותר, הצלילים ברורים יותר. באותו רגע התחוור לו כמה שונה המציאות לעומת הצלילים המלאכותיים שהלבישו לו "קברניטי המשחק" ואנשי הטלוויזיה.

פתאום הוא הצליח לזהות את הקול הבודד, שהיה לו כל כך חסר בצליל המכאני. אוהד אחד, שצווח איזו קללה אישית, מרושעת, שגוררת גל צחוק ביציע. ואז הוא גילה מחדש את המורכבות של הקול אחרי החמצת שער. לא סתם "וואו" עולה ויורד, אלא שאגת תדהמה שאפשר לחוש בה תמהיל של רגשות, תסכול ואכזבה ותדהמה וכעס, ומיד לאחר מכן נמשך הרחש ביציע, האפטר שוק, כשהמשמעות מחלחלת והפספוס נקלט, ומיד לאחר מכן חוזרים לעניינים, מתחילים התקפה חדשה, ועד שהיא לא מסתיימת התקווה לשער לא דועכת, ולמעשה מדובר בהליך נפשי ארוך ומורכב שמובע בקולות ותנועות ידיים, שכל כך לא הורגשו עם המחשב המתוחכם של דיג'יי הקולות.

וגם האוהד שבשורה מתחתיו, אדם ממורמר שנהג לגדף קללות מרושעות ולאחל ליריביו מחלות נוראיות, אפילו אליו הוא התגעגע. מה הקשר בינו לבין הצליל ששמע בבית, אלוהים יודע. והכרוז המעצבן, אפילו בקולות שלו הוא מתנחם ומתעטף, סוף סוף לשאגות שלו יש צידוק. ולפתע - גול! הנה הוא שואג, ומבחין במה שהוא שואג, ופתאום מתחשק לו להפריח לאוויר יותר מסתם ייייש או יההה, אלא מילים אמיתיות, משהו שיבחין בינו לבין המכאניות הקרה שבקעה לו מהמסכים בזמן השנה המקוללת הזאת. והנה, מבלי לשים לב, הוא הצטרף לשירה, הניח יד על שכנו ופשוט הוציא את הכל, "אמא שלכם זונהההה!".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully