"אני יודעת שאבא הגיע לשחק בבית"ר ירושלים וחזר לאוקראינה אחרי כמה חודשים, ואמא שלי נשארה בארץ. היא הייתה באה מדי פעם לביקור באוקראינה ואז חוזרת לישראל. ממנו לא שמעתי. לא ראיתי את אבא שלי מאז שהייתי קטנה".
האבא הוא יורי טראסוב, אחד הזרים הראשונים בתולדות בית"ר ירושלים. הוא הגיע ארצה ככוכב הגדול של מטאליסט חרקוב וגם התחיל בצורה מבטיחה, אבל עזב באמצע עונת 1990/91 בגלל מלחמת המפרץ ולאחר מכן החל במסלול של הרס עצמי שהסתיים במוות מסתורי במרץ 2000.
ובכל זאת, למרות התקופה הקצרה בה שיחק כאן, הזר הנשכח השאיר חותם משמעותי בישראל. אשתו השתקעה כאן בהצלחה וגידלה את הבת אנה, שהתחנכה בארץ והקימה משפחה משלה. כעת אנה מדברת לראשונה על אביה וחושפת את הסיפור המלא, שהתחיל תחת אור הזרקורים והסתיים בעליית גג אפלה.
לו היה עדיין בחיים, יורי טראסוב היה חוגג 60 בתחילת החודש. הוא נחשב לאחד הכוכבים הגדולים בתולדות מטאליסט חרקוב, אליה הגיע די במקרה מהליגה השנייה באוקראינה ב-1983. הוא נולד בכפר בורשבאיה באזור חרקוב ושיחק בקבוצה המקומית, אם כי הכדורגל לא היה המקצוע עליו בנה לעתיד. הוא למד הנדסת מכונות והתעסק בכדורגל רק מפעם לפעם. למזלו, באחד המקרים בהם שיחק, קלט אותו מאמן מיאק יורי קוזמיצ'ב, שהתלהב מעוצמת הבעיטות של השחקן הצעיר. לימים אמר קוזמיצ'ב: "הלכתי לדבר עם ההורים שלו, האבא נתן את הסכמתו ויורי הגיע להתאמן אצלנו. הטכניקה שלו עם הכדור לקתה בחסר, אבל התמקדנו בעיקר בכוח שלו - הבעיטה".
כך, ב-1979, התחיל טראסוב בן ה-19 לשחק עם מיאק חרקוב בליגה האזורית ואחרי שנתיים עלה איתה לליגה השנייה, שם כבר כיכב והיה מלך שערי הקבוצה עם 18 כיבושים שסידרו לו חוזה בקבוצה הבכירה של העיר - מטאליסט. הוא עבר רק לאחר שסיים שירות צבאי, וכבר בהופעת הבכורה הצליח למצוא את הרשת. למרות ששיחק רק כמחליף, את 1983 סיים עם שבעה שערים - יותר מכל שחקן אחר במטאליסט. עונה לאחר מכן כבר תפס מקום בהרכב וכבש 17 שערים בליגה הסובייטית, כולל רביעייה לרשת נפטצ'י באקו, ושבר שיא בן 35 שנים שהחזיק עד 2007/08 (מרקו דביץ' כבש 19 שערים ועקף אותו). בהמשך הפך לשיאן השערים (61) וההופעות (214) של מטאליסט בליגה הסובייטית, ובספטמבר 1989 נכנס לרשימת 100 הכובשים המובילים בהיסטוריה. הנציג היחיד תוצרת מטאליסט.
טראסוב דחה הצעות ממועדונים בכירים יותר בברית המועצות ושמר אמונים למטאליסט, אותה הוביל ב-1988 לזכייה היסטורית בגביע הסובייטי. במפעל הזה היו לו 10 שערים ב-23 משחקים במהלך כל שנותיו במועדון. בקיץ 1989 החלו להגיע שחקנים זרים לכדורגל הישראלי, והגל הראשון היה סובייטי. הוא לא פסח גם על בית"ר ירושלים, שבתחילת 1990 החתימה את גוראם אג'וייב ממטאליסט ובקיץ צירפה אליו את חברו טראסוב. הוא התחיל עם צמד מרשים במחזור הפתיחה לרשת הפועל כפר סבא ובבית"ר התלהבו מאוד, אבל בהמשך הוא דעך, הוסיף רק עוד שער אחד, סבל מבעיות אישיות ובינואר כבר ברח, כמו רוב הזרים ששיחקו אז בליגה הלאומית.
סוכן השחקנים איתן מזרחי שיחק עם טראסוב באותה בית"ר ירושלים, שסיימה את העונה עם ירידה לליגה הארצית וכאחת הקבוצות הגרועות בתולדות המועדון. "מאוד התלהבנו כשהוא הגיע", מספר שחקן העבר. "הרבה שחקנים עזבו, לא היה כסף ורק רצינו לשרוד בליגה. היה לו מבנה גבוה וחזק, סגנון קוביקה כזה. הוא התחיל טוב, הייתה לו בעיטה חזקה. הוא הבקיע באימונים ובמשחקים ונראה כמו רכש מצוין, אבל אז התחילו הבעיות. היו הרבה שמועות, אבל בגדול הוא התחיל לשתות וזה דרדר אותו, עד שבחר לעזוב כשהתחילה המלחמה".
למעשה, טראסוב עבר לישראל כדי להיות עם אשתו ילנה, שבאה מבית יהודי והגיעה עוד לפניו ארצה במסגרת סיבוב הופעות של התעמלות אומנותית. היא זכתה לחוזה דוגמנות ונשארה כאן. לאחר שנה טראסוב הצטרף אליה. שנתיים לפני כן, ב-1988, לשניים נולדה ילדה בשם אנה. כשהאמא עלתה לישראל, אנה נשארה לגור עם הסבתא בחרקוב. טראסוב רצה לחדש את הזוגיות, אך אשתו כבר המשיכה הלאה ובבית"ר שייכו זאת להידרדרות שלו באותם הימים. הוא חזר לאוקראינה וניסה לשוב בישראל בהמשך, אבל לא הצליח. מכאן הוא רק הלך והידרדר.
"הוא שתה כל מה שהרוויח", נזכר ולדימיר לינקה, חברו מימי מטאליסט. "פעם אחת נפגשנו וישבנו עד 6 בבוקר. ניסיתי להסביר לו שזה לא סוף העולם: 'יש לך בת, אתה לא לבד'. אבל הוא היה בתסביכים שלו. אפילו במטאליסט נתנו לו עוד הזדמנות, אבל הוא לא יכול היה להפסיק. הוא כבר היה שבור". כאמור, טראסוב חזר לאוקראינה בגלל מלחמת המפרץ וחתם בקבוצת ניבה, שם כבש שלושה שערים ב-10 משחקים. ייבגני למשנקו, מאמנו מהתקופה המוצלחת במטאליסט, חזר לקבוצה ודאג לצרף אותו לקדנציה נוספת ב-1993, אבל טראסוב כבר נראה כמו צל של עצמו ושיחק בעיקר כמחליף, עד המשחק האחרון ב-30 באפריל 1994.
כמעט שש שנים לאחר מכן, ב-8 במרץ 2000, הוא נעלם. קרוביו פרסמו הודעת חיפוש בטלוויזיה המקומית, בתקווה לקבל רמז על מה שעלה בגורלו. "הוא היה שיכור והכריחו אותו לחתום על מסמכים של פינוי הדירה באודסה", אמרה אחותו. "איכשהו, הוא סיים את חייו באחת מעליות הגג של הבניין. אבא שלנו מצא אותו שם ב-28 במרץ, נעול בעליית הגג ללא רוח חיים". בחקירה המשטרתית הקצרה עלה כי טראסוב היה חבול ומורעב במשך ימים, אבל לא היה ניסיון לבחון אפשרות לרצח. סיבת המוות הרשמית מעולם לא פורסמה.
עכשיו אפשר לחבר את כל החוטים בסיפור המסתורי הזה. בעזרת אנה. אותה ילדה קטנה שנשארה אז עם הסבתא בחרקוב, עלתה לישראל ב-1995 והתאחדה עם אמה.
היום היא אנה טראסובה גרינברג, בת 31, נשואה ואם לשניים. בצעירותה הייתה מהבכירות בארץ בהתעמלות אומנותית, אבל באיזשהו שלב העדיפה לפרוש ולהתעסק באימון והדרכה. אמה והיא ניהלו במשך שבע שנים את להקת המעודדות של מכבי תל אביב בכדורסל. היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בגישור ויישוב סכסוכים.
"גרתי מעט מאוד עם ההורים שלי, אולי עד גיל שנה וחצי או שנתיים, ומאז סבתא שלי גידלה אותי בחרקוב", היא מספרת. "לארץ עליתי ישר לכיתה ב', בגיל 6 וחצי או 7, באמצע שנות ה-90. אמא שלי הגיעה לבד לארץ ואני הצטרפתי אליה מאוחר. את אבא שלי לא ראיתי שוב".
בתור ילדה לא שאלת עליו?
"אני לא זוכרת אם שאלתי עליו שאלות כילדה. האמת היא שהתקופה שממש התחלתי להתעניין הייתה בזמן הצבא. כשהייתי בצבא החלטתי לעשות עבודת שורשים, להתעניין ולאסוף פרטים. עד שהחלטתי שאני נוסעת לחרקוב כדי להבין הכול. נסענו לכפר שסבא שלי גר בו באוקראינה עם הבת שלו, שזאת אחות של אבא, ופגשתי אותם. זה היה מאוד מאוד מרגש, מטורף. גם יצא לי לבקר שוב מאז, משפחה שלא הכרתי עד לאותו הרגע. הם בעצם לא ראו אותי המון שנים, מאז שהייתי תינוקת. זה היה מפגש מחודש, איזושהי סגירת מעגל.
"הם סיפרו לי המון. כשהגעתי לבקר אותם ישנתי בחדר של אבא שלי, בחדר בו גדל. הם שמרו הכול - בגדים, אלבומים, כתבות, כל התמונות והגביעים. זה מאוד מחבר. פעם היו פחות גביעים מכסף וזהב אלא יותר סוג של משולשים שתלויים על הקיר, אבל שמרו הכול. הסתכלתי על כל הפריטים, התעניינתי, צילמתי הרבה וניסיתי לחבר דברים. זה לא פשוט, אבל זאת המשפחה שלי. אני עדיין בקשר עם דודה שלי והאחיין שלי. כשסבא שלי היה בחיים היינו יותר בקשר, אחרי שהוא נפטר זה היה קצת פחות ועכשיו חזרנו. יש רשתות, וידאו, העולם התקדם וזה יותר קל".
ב-5 באפריל הוא היה אמור לחגוג 60. יצא לך לבקר במקום בו מצא את מותו?
"סבתא שלי עשתה לי ככה סיור באזור, הראתה לי איפה גדלתי ובין היתר ראיתי גם את המקום בו נפטר, אבל לא נכנסנו פנימה. סבא שלי סיפר לי שהוא היה לאורך השנים בקשר עם עוד אישה שלא עשתה לו טוב וגם דרדרה אותו. לא היה לו קל והאלכוהול הכריע אותו כשהיה קשה".
הביקור המרגש בחרקוב הוליד גם הפתעה בלתי צפוי מבחינת אנה. "באופן קוסמי, בדיוק כשהגעתי היה משחק הוקרה לקבוצה שזכתה בגביע ב-1988", היא מתארת. "הזמינו את כל השחקנים שלקחו חלק בזכייה ושיחקו אז עם אבא שלי. כל השחקנים עמדו עם החולצות והשמות שלהם, ואני עמדתי במקומו. הציגו אותי כבת שלו וכמי שמייצגת אותו. זה היה רגע מאוד מרגש בחיים שלי, רגע שהפך את הכול למיוחד. והכול במקרה, בכלל לא ידעתי שיש משחק כזה".
הרגע הזה סגר מעגל מבחינתך?
"זה הפך את הכול למוחשי וברור יותר. זה היה רגע קוסמי. השחקנים מאוד התרגשו לראות אותי, זו הייתה הפעם הראשונה שראו אותי כאדם בוגר. הם סיפרו על אבא שהוא היה אדם טוב ומאוד נהנה בכדורגל, תרם המון לקבוצה. כמה מהם היו בקשר איתו, אבל הרוב לא. הם היו בקשר בעיקר כשהצליח והכול היה טוב. בזמנים קשים מי שבאמת היה איתו זה סבא שלי שניסה לטפל בו ולגמול אותו מאלכוהול".
סבא סיפר לך עליו?
"כן, לא רק סבא. הוא היה כוכב ענק, סבא היה המעריץ מספר 1 שלו. רק כשהייתי שם, ראיתי ושמעתי, הבנתי איזה כוכב הוא היה בחרקוב. נסעתי שם במטרו ובתחנה של המטאליסט, זאת תחנה גדולה, הייתה ממש תמונה ענקית שלו לקראת משחק ההוקרה. אנשים מכירים וזוכרים אותו. עבר הרבה זמן ועדיין זוכרים אותו היטב. הסבא הציג אותי כמעט בכל מקום כבת שלו וזה עשה משהו לאנשים. אני יכולה להגיד שבכל פינה כולם אמרו שהוא בן אדם טוב, עם לב טוב, חכם, אינטליגנט, מנומס, אבל מה שהפך אותו זה האלכוהול. זה שינה אותו לחלוטין והיה גם הטריגר שגרם לו ליפול".
סיבת המוות אף פעם לא פורסמה. נתנו לך תשובות כשהיית שם?
"פשפשתי בזמנו באינטרנט ויש הרבה מידע לא נכון. כשהגעתי לשם קיבלתי את כל המידע המהימן. למעשה מצאו אותו בעליית הגג, כשהוא מוכה. עליית הגג הייתה נעולה מבחוץ, כלומר המסקנה שמישהו כנראה הכה אותו והרג אותו לפני כן".
את יודעת, אם אני מסתכל על השנים בין 1990 ל-1995, אבא שלך היה לידך בחרקוב. ליווה אותך שהוא לא יצר קשר באותם ימים, כשאת מבינה שהוא כבר היה בתוך אותו הרס עצמי?
"בתור אמא אני יכולה להגיד שאין כמו ילדים בעולם, ובאופן אישי אין שום דבר שיכול לגרום לי לוותר על הילדים ולא לרצות להיות איתם כל יום מחדש. כל אחד עושה את הבחירות שלו. אולי האלכוהול היה חזק ממנו. אני לא חושבת שיש בי כעס, קשה לי לפתח רגשות כלפי מישהו שלא גידל אותי, אבל בשבילי הוא סוג של אגדה. זה בסופו של דבר האבא שלי, האבא הביולוגי שלי, ובגלל שיש הרבה מידע עליו וקשר עם המשפחה מהצד שלו שתמיד תישאר המשפחה שלי, אז כן, מתמקדים ברגעים היפים. קשה לכעוס. זה יותר דברים מסתוריים שאני כל הזמן מנסה לחבר. עוד חתיכה ועוד חתיכה. ופתאום אתה מתקשר אליי וחוזר לעבר ולסיפור. כל פעם אני מקבלת עוד קצת אינפורמציה, זה תמיד מחבר אותי מחדש לסיפור".
הסבא והדודה לא אמרו לך שאבא דיבר עלייך?
"אני חושבת שהם כן אמרו לי, אבל אני מאמינה שאם מישהו רוצה לראות מישהו הוא נוקט צעדים. הוא ידע שאני שם. גם כשהוא מת, סבתא שלי שנולדה באוקראינה התקשרה לאמא להודיע על זה כי היא שמעה בטלוויזיה ובחדשות. לא יצרו איתי קשר כדי ליידע אותי".
אגב, איך זה לגדול רק עם סבתא? בטח את הילדים שלך את מפצה היום ומשלימה את מה שהיה חסר לך.
"אני מאוד מודה לסבתא שלי. היא עזרה בגידול שלי ועשתה את זה על הצד הטוב ביותר. בגלל שככה גדלתי זה היה נורמטיבי עבורי, אבל בדיעבד כשאני מסתכלת על זה אז זה לא מצב אידיאלי. אין כמו לגדול עם ההורים. אני נותנת לילדים שלי המון, מעל ומעבר, ובעלי מדהים איתם ועם המשפחה. אני אפילו יכולה להגיד שאני נהנית בקורונה, יש הרבה זמן איכות איתם. משחקים, יצירה, סרטים, קצת מטיילים, אוכלים. עוברות תמיד המחשבות לתת להם דברים שפחות היו לי כילדה, מבחינת כל ההוויה המשפחתית. משפחה תקינה עם חום ואהבה מכל הכיוונים".