סנדרו באילון עלה על מסלול ההצלחה המהיר. הוא היה קפטן אליאנסה לימה, ערך הופעת בכורה בנבחרת פרו, בדיוק נבחר לשחקן העונה בליגה וגם קיבל הצעה מוורדר ברמן בהמלצת חברו קלאודיו פיסארו. כל זה בגיל 22. "הוא היה הכדורגלן בעל העתיד הכי מבטיח באליאנסה", ציין מאמנו דאג חורחה לואיס פינטו. "באופק שלו הייתה קריירה בינלאומית וגם מכירה גדולה שתכניס כסף רב לקופת המועדון וגם לכיס שלו".
היה לו גם ילד בן 10 חודשים, זוגיות חדשה עם דוגמנית עולה ואהבה עצומה מהקהל שראה בו יותר מסמל. עבור רבים, הוא היה תוצר של גלגול נשמות.
כי באילון נולד ב-11 באפריל - תאריך מותו של אגדת המועדון אלחנדרו ויאנואבה, שנכנע למחלת השחפת ב-1944, בהיותו בן 35. והנה הקפטן הצעיר, שנולד בדיוק 33 שנים לאחר מכן, כותב פרק חדש בהיסטוריה של אליאנסה, באצטדיון על שם ויאנואבה. אבל הפרק הזה היה קצר מדי.
ב-1 בינואר 2000, בשעות המוקדמות של המילניום החדש, רגע אחד של אובדן שליטה עלה לבאילון בחייו. במקום לחגוג היום (שבת) את יום הולדתו ה-43 - אולי כמאמן כמו כמה מחבריו לאותה קבוצה, אולי כפרשן ואולי סתם בחיק המשפחה - בפרו מציינים 20 שנה להפיכתו למיתוס. האיש עם הכנפיים. המלאך של לימה. האבידה הראשונה של עולם הכדורגל בשנות ה-2000.
באילון נולד בשכונת פאייט הענייה בפרבריה הצפוניים של לימה, וכמו רבים מחבריו התחיל לשחק כדורגל ברחובות המאובקים. בגיל 12 הצטרף לקבוצת הילדים של אליאנסה לימה. "קיבלנו ילד שרצה ללמוד, שהיה ממושמע כבר מגיל צעיר בזכות החינוך הטוב שקיבל מהוריו ומוריו", אמר אלכס ברוקאל, אחד מאנשי המועדון. "בזכות קצב הגדילה המהיר שלו, הוא גם התקדם מהר יותר. הוא היה בלם גדול וחזק, והיריבים בני גילו טענו שהוא מבוגר יותר, אז היינו חייבים להקפיץ אותו לשנתון מתקדם".
ההורים רצו שיתמקד בלימודים והכניסו את סנדרו לתיכון נחשב, בו היה במגמת חשבונאות. "הוא אהב ספורט, אבל אמא שלו ניסתה למנוע ממנו להיכנס לעולם הזה", סיפר ססאר ולה, המורה שלו ב-1994. "הוא היה אתלטי וגם מהיר מאוד, אלוף בריצה ל-400 מטר. הוא לא עשה בעיות ואמא שלו לא יכלה לשלוט על זה". אז סנדרו המשיך עם הכדורגל, הרשים בקבוצת המילואים, התקדם לקבוצה הבוגרת וב-1997 ערך את הופעת הבכורה שלו במדי אליאנסה.
הוא היה שותף לאליפות המדינה בשנתו הראשונה במועדון (אחרי שאליאנסה זכתה גם בטורניר האפרטורה וגם הקלאוסורה) ובשנה השנייה הפך לשחקן הרכב, אבל לא העז לדבר וקיבל את הכינוי "אל מודו" (האילם). "המאמן פינטו אמר לו פעם אחת במחצית של משחק: 'זה לא הגיוני שיש לנו בלם עם הגודל והטכניקה שלך, והוא לא מדבר'", נזכר השוער כריסטיאן דל מאר. "מודו ענה לו שתמיד עשה מה שהוא מבקש, אז פינטו אמר: 'אני מבקש שתוציא את היד מהפה במשחק'".
גם הפעם באילון מילא אחר ההוראות. הוא החל להנהיג וגם קיבל את סרט הקפטן מפינטו, כשבעונת הקלאוסורה של 1999 שיחק לעתים גם בקישור, אהב להצטרף להתקפה ("רק תרימו כדור ואני כבר אגיע", אמר לחבירו) וכבש חמישה שערים שסידרו לו גם בכורה בנבחרת הבוגרת של פרנסיסקו מטוראנה במשחק ידידות נגד סלובקיה. במשחק האחרון שלו בדצמבר של אותה שנה, באילון הורחק על לא עוול בכפו. אליאנסה שהוכתרה כאלופת הקלאוסורה הצליחה לנצח אז 0:1 את אוניברסיטריו, אבל לא זכתה בתואר הלאומי בעקבות ההפסד 3:0 במשחק הראשון.
למרות זאת, באילון היה השם החם בפרו. הוא נבחר לשחקן העונה ויצא כקפטן לאימוני הנבחרת הצעירה שנערכה לטורניר הקדם אולימפי בברזיל. ב-31 בדצמבר, לכבוד השנה החדשה, מאמן הנבחרת שחרר את השחקנים לביתם כדי שיוכלו לחגוג עם קרוביהם. באילון שב לשכונת ילדותו ובילה עם המשפחה, אבל יצא בשעות הקטנות של הלילה לאחר שקיבל הזמנה למסיבה מחברו לקבוצה הנרי קינטרוס. מהבילוי הזה כבר לא חזר.
ממש בשעות הראשונות של המאה החדשה, על פי ההערכות ב-5:45 בבוקר ואחרי שככל הנראה יצא שתוי מהמסיבה, באילון נהג לבדו באזור של חופי קוסטה ורדה, כ-10 ק"מ מערבית ללימה, ואז איבד שליטה על רכבו במהירות של 100 קמ"ש (בכביש בו היום אסור לעבור 60 קמ"ש). הרכב התנגש בצורה עזה בעמוד תאורה ובאילון, שלא היה חגור והחזיק בידו את הטלפון הסלולרי, נהרג במקום. צוותי החילוץ הראשונים שהגיעו למקום, מצאו את גופתו לכודה בין חלקי המכונית המעוכה. רק המוזיקה שעוד בקעה ממכשיר הרדיו הפרה את הדממה.
אבל שרר בפרו עם היוודע דבר מותו של באילון, שמבחינת רבים היה שחקן ההגנה הכי גדול של אליאנסה מאז תאונת המטוס הקטלנית ב-1987 שמחקה קבוצה שלמה. "לימה שוב איבדה את הלב", ביכו העיתונים, ועמוד התאורה בו התנגש הפך למוקד עלייה לרגל עבור אוהדים שהניחו שם זרי פרחים ומכתבים לזכרו. לאחר מכן, כ-15 אלף אנשים הגיעו לאצטדיון על שם ויאנואבה כדי לחלוק כבוד אחרון לבאילון, כשהחבר הטוב ואלדיר סאנס, חלוצה של אליאנסה, התייפח בזרועותיו של פומה קראנסה מאוניברסיטריו. היריבות הספורטיבית נשכחה, האבל היה משותף.
שנה לאחר מכן, אותו ואלדיר כבש את הפנדל האחרון בגמר והעניק לאליאנסה את האליפות הכי סנטימנטלית, בשנת ה-100 של המועדון. בזמן שכולם חגגו, החלוץ חשף חולצה עם תמונתו של באילון ונשא עיניו לשמיים. התואר הוקדש לחבר החסר.
מאז, באילון הפך למיתוס. ב-2002 חנכו אוהדי אליאנסה את "סנדריטו" - תוף ענק בגובה שני מטרים ועליו דמותו של באילון, מצמיד ידיו באקט של תפילה, כפי שעשה לאחר הבקעת שערים. לימה זוכרת את מותו הטרגי בכל שנה חדשה, האוהדים סוגדים לדמותו, שירים נכתבו לזכרו ועל שמו נקרא אצטדיון באזור בו גדל וגם בית ספר לכדורגל. "אבא שלי עדיין גורם אושר כי האוהדים והמועדון אף פעם לא שכחו אותו", התגאה הבן פיירו אלסנדרו, שהיה בסך הכול בן 10 חודשים בעת התאונה, בראיון לציון 20 שנים למות אביו. "הוא לא רק אחד השחקנים הכי גדולים שהיו באליאנסה. האוהדים רואים בו מלאך".
מי שלא הצטיירה כמלאך בסיפור הייתה בת הזוג דאז, דנוסקה ספאטה, כלפיה נטען כי הייתה זו שהתקשרה לבאילון רגע לפני ההתנגשות. האיסור על שימוש בטלפון בעת הנהיגה נכנס לחוק רק שנה וחצי לאחר התאונה, ובכל זאת ספאטה נאלצה במשך שנים להתמודד עם הפניית ההאשמות הזו. "הוא היה בדרך אליי, אבל השיחות נבדקו והטלפון האחרון לא היה ממני", אמרה בראיון ב-2012 ואז חשפה: "הוא היה הגבר הראשון שלי, רק לאחר מותו גיליתי שהייתי בהריון ועברתי הפלה טבעית אחרי שבועיים וחצי. הייתי רק בת 19, התאהבתי בו והיינו יחד תקופה קצרה לאחר שנפרד מאשתו. הכאב היה קשה מנשוא, נעלתי את עצמי בבית לשבעה חודשים אחרי מותו".
בכתבה שערך עיתון "אל קומרסיו" בתחילת השנה, התבקש הסוציולוג ראול קסטרו להסביר את תופעת האדרתו של באילון, חרף העובדה כי מותו היה בעצם תוצאה של עבירה על החוק. "אולי 'המשחק' האחרון שלו לא היה טוב, אבל אצל כולם נצרבה התמונה המיתולוגית שבה הוא חוגג שער באקט של תפילה. אנשים בחרו להיתלות בזה. כמו בטרגדיות היווניות או הרומיות, המוות שלו פתח את הדלת לחיים אחרים. סוג של חיי נצח. ברגע שבאילון מת, המיתוס שלו נולד".