הלכנו בגדול. המשחק שנבחר כמבחן שלנו, למרות שאת התשובה לשאלה כבר ידענו כולנו, היה הקלאסיקו הספרדי. ריאל מדריד נגד ברצלונה, המשחק הכי גדול שהכדורגל של היום יכול לסדר לנו. שאלת המחקר היתה לבדוק כמה מרוכזים נהיה במשחק כדורגל בעידן הנוכחי, לעומת פעם, אתם זוכרים, כשהיה מתחיל משחק כדורגל בטלוויזיה והיינו פשוט… צופים בו, בכולו?
חילקתי את המשחק לשניים - במחצית הראשונה אין הגבלות, הכול כרגיל. במחצית השנייה - אסור סמארטפון. המשחק נפתח בסערה כשמסי החמיץ מול קורטואה, אקט לא אופייני, ובעוד אני נדהם מכך שהכדור לא נכנס לרשת, השעון בפינה של המסך הראה לי שהפסדתי 37 דקות ממנו. מה זה הפסדתי, הייתי שם, ישבתי על הספה, מטרים מהמסך, אבל במקרה הטוב האזנתי לשדר ולפרשן מדברים בזמן שהעיניים שלי בתוך הטלפון. 37 דקות מהן לא זכרתי שום דבר שקרה במשחק, ונכון, לא קרו הרבה דברים, ועדיין - זה קלאסיקו. ואני כל כך קרוב למסך. מתי נהייתי כזה? ואחרי שיחה עם יותר מדי חברים וקולגות, נרחיב את השאלה - מתי כולנו?
אין מה לעשות, זה העולם והמחקרים בנושא רבים - הסמארטפונים והרשתות החברתיות שינו לחלוטין את הדרך בה אנחנו (לא) צופים בכדורגל. הגרף בטח מרתק. בהתחלה היית מרים את הטלפון במחצית, בודק שיחות שלא נענו וכמה הודעות. לאט לאט, כשהטכנולוגיה השתפרה והכדורגל נשאר אותו הדבר, התחלת להרים את הטלפון כשהכדור יוצא לאאוט. ואז בפאול. ואז במסירה שלא מגיעה לכתובת. מן הסתם, גם אתה התייעלת - אם פעם פתיחת מקשים, בדיקה חסרת טעם בפייסבוק, מציאת מידע רלבנטי לגבי המשחק בטוויטר או צ'יטוט בוואטסאפ היו מסבכים אותך, נעשית כל כך מהיר ומכור שפתאום אפילו במהלך מתפרצת, הכדור על סף הרחבה, החבר שצופה איתך צועק עליך "קלוט איזה מהלך אחי!" ואתה, עם הטלפון ביד עדיין, מספיק להנהנן לו שהעסק בשליטה, מסיים לצפות בסרטון האידיוטי שקיבלת בוואטסאפ ומחכה שתי שניות לפני שגריזמן יואיל בטובו לבעוט החוצה. בקיצור, זהו, אם פעם התלהבנו שהמסך הקטן ניצח את הגדול, הנה בא קטן יותר. רק לפני כמה שעות קראו לחוויה הזו "סקנד סקרין", היום הטלוויזיה הפכה לסקנד.
במחצית השנייה הטלפון היה אסור לשימוש, הונח אחר-כבוד והפוך-מסך על השולחן. בדקה ה-57 בערך אשתי התווכחה איתי לגבי מי יקום עם הילדים מחר בבוקר. מצד אחד, הרגשתי שניצחתי בוויכוח, מצד שני לא שמתי לב שהוא התנהל בוואטסאפ - כלומר, הפרתי את הכללים. הנה אני, מולי המשחק ולמרות האיסור הטלפון שוב אצלי ביד. מתי לעזאזל הרמתי אותו?! קלאסיקו! בערך רבע שעה הצלחתי להחזיק באמת מעמד בלי הטלפון, טוב, כמעט, ולמזלי בדיוק באותן דקות התרחשו המהלכים הכי יפים וחשובים במשחק. רגעים שגורמים לך לחשוב שלא צריך טלפון. עאלק.
כי נכון שרוב הקלאסיקוס טובים מזה שהיה בתחילת מרץ ונכון שרוב הקלאסיקוס נצפים על ידי אנשים מרוכזים ממני, אבל מה לגבי רוב המשחקים שאנו צופים בהם? רובם לא קלאסיקו. רובם פחות טובים, פחות מהירים. בפרמיירליג, הקצבית ביותר, אין קבוצה שבנטו משחקת יותר מ-60 דקות מתוך ה-90. בישראל התוצאות עלובות הרבה יותר. כלומר, לא משנה איפה אתם, יש לפחות חצי שעה מתה בכל משחק כדורגל, וזה בלי קשר להפסקת מחצית.
אנחנו בעידן אחר. אנחנו כבר לא יכולים שיהיה מולנו משהו ריק. לא בחדשות, לא בריאליטי, לא במוסיקה, לא בסדרות המתח ולא בסרטי הדרמה - כשאתה מסתכל על חומרים מפעם אתה מרגיש שלחצת על הסלו-מו בשלט. לא סתם רוב היצירות מהירות יותר עכשיו, הסצנות עמוסות יותר, הדברים זזים. חוץ מב"בטר קול סול", כמובן, אבל סצנה שם זה כמו מסי, רונאלדו וניימאר עושים מתפרצת של 40 מסירות, רק בוולה. אז נכון, גם הספורט הפך למהיר יותר מפעם, אבל עדיין, לא עד כדי כך, ועדיין, יש המון זמן מת. הרבה רגעים להיות מוסחים בהם. גם מהמגרש אתה מזיז את הנייד כמעט בכל מהלך, ואם תנסה להיזכר במשחקים בהם היית הכי נעול - כנראה באותו יום הסוללה שלך מתה או שהגעת לאיצטדיון ללא קליטה. חוויית הצפייה שלנו השתנתה לחלוטין, וכיום כדי להיות כולך "בתוך משחק" אתה צריך לאהוד את הקבוצה בטירוף או להמר עליו. הימרתי על בארסה. ריאל ניצחה 0:2. פייר, לא ראיתי את זה בא. הייתי בטלפון.