יצירות דיסטופיות, בן אם הן מוצגות בספרים ובין אם בסרטים, מציגות מראה קודרת של העולם. הן מתארות סצנה ארוכה, אפלה ואלימה המבשרת בדרך כלל על סופו הקרב. הסרטים הללו עובדים על אלמנטים שונים. "1984" של גדול הפסימיסטים ג'ורג' אורוול מציג עולם דיקטטורי שבו אסור אפילו לחשוב עצמאית. ב"רובוקופ" הנהדר של פול ורהובן הפשע בדטרויט יוצא מכלל שליטה וצריך רובוט המבוסס על גופו ונשמתו של שוטר אמיתי וגוסס שיעשה בו סדר. ב"פרנהייט 451", הספר שלדעת רבים היה זה שחזה את השחתת התרבות דרך תוכניות הריאליטי, העולם נמצא תחת איום מתמיד של שואה גרעינית, שנגרמת כתוצאה מעיוות כללי של אמות המוסר האנושיות.
המשותף לכל הסרטים/ספרים הללו ואחרים הוא שהם תמיד מתרחשים בעתיד רחוק מהתקופה שבה נכתבו - 20, 30, 50 שנה אחרי. המועדים המצוינים בהם, בדרך כלל סוף שנות ה-80 וה-90 או תחילת שנות ה-2000, כבר מזמן פגי תוקף. הנה, אנחנו ב-2020, ושום דבר, לכאורה, לא קרה. המלחמות הן אותן מלחמות, הצרות הן אותן צרות והים אותו ים. עברנו הכול ועודנו עומדים על הרגליים.
האומנם?
בצהרי יום שני היה נמל התעופה בן גוריון שומם. בדלפקי הבידוק נרשמה תנועה דלילה לאחר שנגלת טיסות הבוקר הסתיימה. יש דברים שבולטים דווקא על רקע הריק, ומה שבלט באותה שעה היה אלמנט אחד: מסיכות נגד זיהום על הפנים. אחרי שנים של שגשוג כתוצאה ממדיניות השמיים הפתוחים, פתאום אנשים מפחדים לטוס. מי שקנה כרטיס מתחרט, מי שלא קנה ממתין, מי שמגיע לשדה שם מסכה. איטליה, היעד הכי תמים שעולה על הדעת, מקבלת אזהרת מסע, מחזור ליגה כמעט שלם מתבטל ומדברים על עוד צעדים בארץ המגף. מי יודע מתי העסק הזה יסתיים.
אפשר לדבר על מלחמות ואלימות ואובדן המוסר, אבל אין דבר שמבשר את קץ האנושות יותר ממסכות כירורגיות בלב הסצנה האזרחית. ימים עוד יגידו האם הקורונה הזאת היא מחלה יותר או פחות קשה משפעת (הימור שלי: העסק יירגע בתוך שבועות) - פאניקה כזאת, ששאבה לתוכה ביתר שאת גלובוס שלם, לא זכורה הרבה מאוד שנים. כדור הארץ 2020 מתחיל להיראות כמו סרט דיסטופיה. ובתוך כל הסצנה הזאת יש גם את החיים עצמם - ויש כדורגל שהוא הרבה יותר מזה.
אל תפספס
אוהדי כדורגל הם אנשים חדורי מטרה. מנכ"לים, עורכי דין, רופאים ואנשים שמקבלים החלטות שקולות בחיים המקצועיים, מסוגלים לבכות השכם והערב על גג שלא נבנה בבלומפילד ולהגן בלהט חסר כל שחר ושיקול דעת על קבוצתם האהודה. מבחינתם, השאלה האם לטוס או לא בתקופה כל כך רגישה בכלל לא קיימת. פלא שבתוך השממה של נתב"ג התגודדה קבוצה גדולה ובולטת, רובה מורכבת מגברים, שלהם שאיפה אחת? הם על שבוע כזה לא יוותרו. קודם ריאל-מנצ'סטר סיטי, אחר כך קלאסיקו ובתווך, למיטיבי לכת, הופעה של ישי ריבו.
בעצם, כשחושבים על זה אין שום סיבה לוותר. רבים מכם כבר נסעו לקלאסיקו או למשחקי חג המולד באנגליה, אבל סביר להניח שרק מעטים חוו את ההתנגשות של שני העולמות הללו. ריאל, סיטי, ברצלונה, זידאן נגד גווארדיולה ואחר כך נגד מסי - איזה שילושים מופלאים, מפץ גדול ולא אופייני בכדורגל הקבוצות. על הטיסה הזאת היו גם כמה חבר'ה שאוהדים את מכבי תל אביב. בשביל האירוע הזה הם היו מוכנים לוותר על צפייה בדרבי. יש דברים שמפילים לא רק את הקורונה, הם חזקים מדי אפילו בשביל הדרבי.
לתשוקה שיש לאנשים האלה אין קץ. תנו לשני חובבי כדורגל לדבר על המשחק שהם עומדים לראות, והם יעבירו חמש שעות כמו כלום. הם לא מכירים דברים חסרי תועלת כמו מוזיאונים או שופינג, מבחינתם יש רק דבר אחד שקורה במדריד השבוע, והוא סובב סביב כדור לבן. לא כולם, אגב, מסתפקים בכדור הלבן. במהלך הטיסה נזכר הנוסע שישב לפניי באירוע נוסף. "יש הערב ריאל ביורוליג", אמר לחברו, "30 יורו, אתה בא?" כי אם אנחנו כבר פה וזה.
המטוס נחת. מחיאות כפיים סוערות. קשה להבין איך קרה שאחרי שכל כך הרבה תופעות אנושיות רעות עברו מהעולם, אנחנו עדיין חיים בעידן שבו אנשים מוחאים כפיים בזמן הנחיתה. הבעיה שלנו כחברה כנראה גדולה בהרבה מקורונה.
הכותב היה אורח של "טיקטיק" מקבוצת ישראייר תיירות ספורט, חברה מובילה בישראל לאירועי ספורט ולהופעות בחו"ל.