הכול התחיל ממחשבה פילוסופית גדולה של אליסון אוניזוקה כילד בהוואי. המחשבה הזו היא שמחברת את האירועים, היא זו שתשמש בסיס לרצון שלו להגשים חלומות. ב-1959, 13 שנים אחרי הולדתו, הוואי הפכה למדינה רשמית של ארה"ב, מה שפתח את הדלת לשגשוג תיירותי וקבלת חדשות מהדוד סם. כתלמיד תיכון בעצמו, אוניזוקה אהב לברוח לחוף, לשכב בשקט ולתהות על מה שקורה מעבר למה שיכול היה לראות בעצמו בשמיים. עשור אחרי משימת החלל הראשונה של ארה"ב, הוואי חוברה לשידורים מסודרים, דרכם אליסון עקב וחלם להגיע לחלל בעצמו.
קצת אחרי שסיים תיכון בהצטיינות הגיע אליסון בעצמו לארה"ב על מנת ללמוד אווירונאוטיקה וחלל. שם, הודות לפרויקטים משותפים, הכיר את אשתו לעתיד לורנה. כשניל ארמסטרונג היה בדרכו לירח בפעם הראשונה ב-1966, השניים ישבו לצפות בשידור הישיר ביחד בביתם. כל דקה שעברה חיזקה אצלו את הרצון להיות מיוחד בעצמו. לצאת מכדור הארץ, לעשות משהו עבור עצמו, עבור הוואי כולה, ומבלי שידע באותם רגעים - גם עבור בתו הכדורגלנית.
אחרי עבודה קשה ועלייה בדרגות לאורך השנים, אוניזוקה אכן הפך לאסטרונאוט. במרוצת הזמן הוא הביא עם אשתו לעולם שתי בנות, ז'נל ודריאן, שמסלולן כבנות של איש חלל היה ברור - לימודים בתיכון קליר היי ביוסטון, טקסס - התיכון המכובד אליו הולכים ילדי האסטרונאוטים ועובדי נאס"א. הוא נמצא בסמוך לתחנת החלל הגדולה באזור, וכמו כל תיכון בארה"ב, מחזיק בקבוצות ספורט בענפים שונים.
ז'נל אהבה ספורט, ניסתה תחילה בייסבול וכדורסל, אבל הודות לדחיפה קטנה של אביה התאהבה בכדורגל גם כן והמשיכה בו. עבודתו של האב הייתה ברורה ולקראת המשימה הרצינית הראשונה שלו ב-1985 הייתה התרגשות גדולה במשפחה. הוא היה חלק משיגורה של דיסקברי ועשה היסטוריה בכך שהפך לאסייתי-אמריקאי הראשון וגם יליד הוואי הראשון בחלל.
בין עבודתו בנאס"א, שימש אליסון קצת גם כמאמן בקבוצת ליידי פלקונס, בה שיחקה בתו ז'נל, כשהשניים היו זוכים לביקורים די תכופים של אמא לורנה ביציעים. הגיחה הראשונה לחלל שינתה את אליסון, ואשתו שמה לב למה שעובר עליו. הוא הדגיש בפניה כמה זה מרהיב, כמה הרגיש טוב וכמה הוא כבר משתוקק לחזור לשם. שנה בלבד חלפה והוא קיבל את מבוקשתו כשנבחר להיות חלק משיגור מיוחד יותר, הפעם של המעבורת צ'לנג'ר.
ככל שהתמקד יותר בעבודה בנאס"א, מיעט אליסון אוניזוקה לעזור לקבוצה, אבל זה לא הפריע לו להתגנב למשחקים של בתו ולהמשיך לעקוב אחרי ההצלחה שלה. "הוא היה אמור להיות בהסגר", סיפרה לורנה על מצבה של בן זוגה בימים ההם. "אף אחד מאיתנו לא ידע אם הוא יבוא לראות משחקים או לא, אבל בכל פעם שהיה על האדמה, השתדל לא להחמיץ משחקים של ז'נל. כשהיינו מסתכלים למעלה לחפש אותו, הוא כבר היה נעלם מהר חזרה".
ההסגר נועד כמובן למנוע מאסטרונאוטים לחלות, מה שיגרום להוצאתם ממשימות ומשלחות עתידיות לחלל. לקראת מועד שיגור הצ'לנג'ר ב-28.1.1986, קרובים של אסטרונאוטים מסרו להם חפצים אישיים וז'נל הבינה שזו הזדמנות נהדרת לשלוח לחלל כדור. מבלי לדעת אם הדבר אכן יאושר, ז'נל כבר הציבה כדור במרכז הכיתה על מנת שכל חברותיה יחתמו עליו. כדור קצת בלוי, לא ממותג, אבל כזה שאמור לעשות היסטוריה.
מספר שבועות בתו לא ראתה את אליסון, שהיה באחד ההסגרים. ואז, ערב אחד ימים בודדים לפני ההמראה, הוא התגנב למגרש האימונים וקיבל את הכדור עם חותמת 'בהצלחה, צוות המעבורת'. עבור השחקניות בכלל וז'נל בפרט זו הייתה דרך נהדרת לגעת בשמיים. להשאיר אולי חותם כלשהו מכדור הארץ בחלל, חותם שמחבר את כולם - כדורגל. אליסון לא התעכב הרבה, הוא חייך, לקח את הכדור ורץ חזרה לבסיס. כל מי שנשאר במגרש נפרד ממנו עם תקווה וציפייה. "זה לילה שאזכור תמיד", תכתוב לימים ז'נל. "אני יכולה להריח את הדשא, זה ממש הזיכרון הנעים האחרון שלי מאבי פנים מול פנים".
הרגע המצמרר: התרסקות הצ'לנג'ר
בשנים ההן היו שיגורים תכופים לחלל, אך צ'לנג'ר סוקרה יותר מקודמותיה. זו הייתה הפעם הראשונה שאזרחית אמריקאית תצא לחלל והשידור הועבר בבתים, משרדים וכיתות בבתי ספר. אבל ציפייה, היסטוריה ושמחה לחוד, ומציאות לחוד. ליל השיגור היה קר מהרגיל, ולמרות הכנות רציניות והוראות קפדניות לפני, הקור העז היווה גורם מכריע. אחד המאיצים נפגע, מה שהוביל לכך שחומרי הנעה ולחץ יצרו דליפה של מיכל דלק ולכשל רציני. 73 שניות בלבד מרגע ההמראה המעבורת התפרקה לחלוטין והרגה את כל שבעת אנשי הצוות שהיו עליה. המשפחות שנשארו על גג מגדל הבקרה הובהלו חזרה לתוך הבניין, שם כונסו וקיבלו את החדשות הנוראיות. לורנה, אשתו של אליסון, התעלפה מיד. אנשים שהיו באותו חדר סיפרו לאחר מכן שכשנפלה, פגעה במתג והחשיכה בטעות את כל החדר.
"האור שלנו הוא שכבה באותו רגע", אמרה לורנה כמה שנים לאחר מכן. ארה"ב התאבלה, התכנסה בתוך עצמה להפקת לקחים ובמשך כמה שבועות לאחר מכן נאספו מעל 10 טון של פסולת ושאריות מהמעבורת. כעבור חודשים של חקירה, החלה נאס"א להודיע למשפחות הנספים על חפצים שונים שלהם שנמצאו ושאלה אם ברצונם לקבל אותם בחזרה. כשעדכנו את לורנה על הכדור, היא דרשה אותו מיד - רק שלא ישב באיזה מחסן ויעלה אבק. "זה חשוב לז'נל, זה חשוב מאוד גם לאליסון", אמרה.
תיכון קליר היי תכנן את החזרה של אליסון אוניזוקה בצורה מושלמת - איך ייכנס בשער לצהלות התלמידים, כיצד ילחץ את ידי המנהלים ואיך ירצה בפני כולם על מעשיו וייתן להם השראה. כמו כן, תוכנן טקס מיוחד להחזרת הכדור, אך דבר מזה לא קרה. ז'נל הגיעה לבדה, בוכה ומתייפחת מול חברותיה שניסו לנחם אותה. נאס"א עצמה הקפיאה את התוכניות הבאות והכדור הוכנס לארון גביעים מיוחד מולו עברו ביום יום תלמידים ותלמידות, חלקם בנים ובנות בעצמם של אנשי חלל.
השנים עשו את שלהן, הישגים ותארים נוספים הוכנסו לארוך והכדור מצא את עצמו נדחק לקצהו, שם העלה אבק וכמעט נשכח לחלוטין. רק 30 שנים אחרי האסון, בתחילת 2016, הורה אחד שעבר מול ארון הגביעים וראה את הכדור הבלוי רצה להוציא אותו משם ושלח מייל למנהלת קארן אנגל שצריך לעשות משהו בנידון. לא היה לה מושג מכך, היא חשבה שהכדור היה שייך לטורניר ישן כלשהו שבית הספר היה חלק ממנו ולא ידעה שיש סביבו בעצם היסטוריה גדולה כל כך.
אחרי שקיבלה את המייל, קארן הלכה לבדוק מול הזכוכית והתפלאה לראות את הכיתוב הישן בטוש כחול על הכדור, המאחל הצלחה לאנשי הצ'לאנג'ר. באופן מקרי, בן זוגה עבד לצד אסטרונאוט שהתכונן למשימה חדשה בחלל והוא זה שזרק לו את הרעיון: "קארן אמרה לי משהו על חפץ שיהיה נהדר אם יחזור לחלל". כשפגשה המנהלת את שיין קימברו, אותו אסטרונאוט, היא הראתה לו את הכדור הישן והוא מיד הסכים. "נוכל לסגור מעגל, אני יודע שזה חשוב", ענה לה כששאלה אם יהיה מוכן לעשות זאת.
ואכן, באוקטובר 2016, כחלק ממשלחת 49 הקצרה עליה שלושה אסטרונאוטים בלבד - שיין ועוד שניים, נשלח הכדור הישן גם כן לחלל וגרם למשפחת אוניזוקה להודות לכל מי שהיה שותף לכך. "היה ממש מרגש לחשוב על ההיסטוריה של הכדור, מאיפה הוא הגיע ומה קרה כל השנים האלה על מנת להגיע סוף סוף לרגע הזה", סיפר קימברו. לורנה אוניזוקה, אלמנתו של אליסון, שמחה על כל תמונה שקיבלה כשהכדור אכן יצא מתחום כדור הארץ.
173 יום לאחר ששוגר, הוחזר הכדור לכדור הארץ עם המשלחת כולה, ואף-על-פי שנמסר ללורנה, ז'נל ודריאן, השלוש רצו שיחזור למקום בו הוא ראוי להיות - למקום המקורי שלו בבית הספר קליר היי, שם הוא מוצג כיום בפני עצמו, בארון מיוחד, מולו עוברים תלמידים ותלמידות שקוראים ולומדים על ההיסטוריה שלו.
