כל מי שאי פעם בחייו יצא לדייט מכיר את הרגע הראשוני הזה של ההתוודעות, החשיפה הראשונית לאדם העומד מולו, הרושם, טוב או רע, שאותו כבר לעולם אי אפשר יהיה לשנות. הרי אפילו היום, בעידן המדיות החברתיות, אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה יהיה הווייב ובעיקר מה נעשה אם זה לא זה. נקום ונברח? נעביר בכל זאת את הזמן בנעימים? או שמא ניגרר, נסתכל על השעון ונתהה מי יחזיר לנו את השעות האבודות של הבילוי המיותר?
את המחשבה הזאת היטיב לבטא חנוך לוין ב"איש'ל ורומנצקה", מעשיית דייטינג שחודשה ועלתה לאחרונה בניהולם האמנותי של דרור קרן ומנצח תזמורת התיאטרון הישראלית יוסי בן נון. מעשייה, משום שזהו אינו מחזה, כי אם סיפור שאותו מגולל קרן בליווי 17 נגני התזמורת וזמרת הסופרן הנהדרת גוני כנעני.
איש'ל ורומנצקה מדברים, כדרכם של שני רווקים שמחפשים אהבה, בטלפון וקובעים להיפגש. כשאיש'ל המבושם רואה את רומנצקה לראשונה בקרן הרחוב נופלות פניו. הניחוח הנעים על גופו מתחלף בזיעה מסריחה שכולה הבעת אכזבה. כעת, נשאלת השאלה - לאן הולכים מכאן? מה עושים עכשיו? ייתכן שבמציאות מהירת התחלופה של ימינו היה איש'ל חותך מיד, הלא היום אין בעיה לנפנף ולהמשיך הלאה, אבל בשנות ה-70 וה-80, בימים שמוניות השירות בתל אביב עוד היו אדומות, היו כללים מסוימים של נימוס, כללים שעליהם שילמו גם איש'ל וגם רומנצקה ביוקר.
בקונספט הסיפורי-מוזיקלי שיצרו בן נון וקרן לציון 20 שנה למותו של לוין יש משהו מוזר ולא שגרתי, והרי "לא שגרתי" הוא בדיוק שמו השני של לוין. אם יש משהו שהוא ידע לעשות זו ההנגשה של נפש האדם באמצעים פחות מקובלים ופחות פוליטיקלי קורקט. הוא ידע להגיע לקישקע, תרתי משמע. ועדיין, עלתה השאלה כמה טובה ומעניינת יכולה להיות החוויה שבמרכזה אדם, מוכשר ככל שיהיה, מקריא סיפור מול קהל? הרי באותה מידה אפשר היה להשמיע את זה כתסכית, לא?
ובכן, לא בדיוק. התזמורת, שלא בכל מחזה יש חשיבות לחשיפתה לעין, צריכה גם להיראות, לא רק להישמע. 17 הנגנים על הבמה לא היו רק משעשעים, הם נראו בעיקר משועשעים והעבירו את החוויה במלואה. הבעותיה של כנעני בזמן השירה היו נייטרליות, לכאורה, אך ניכר בה שהיא רוחשת בוז לשתי הדמויות הווירטואליות שצייר קרן על הבמה. ומדוע שלא תעלה על פניה הבעה כזאת? הרי לוין לא הפסיק להתעלל באיש'ל ורומנצקה המסכנים, בכל חלק גוף ונשמה שלהם, וקרן קלגסו הצליף בהם שוב ושוב.
איני זוכר מתי הבעתי רחמים כה עמוקים כלפי שני אנשים, בין אם אמיתיים או דמויות בדיוניות, שאפילו לא ראיתי במו עיניי. עם איש'ל הזדהיתי כי מי מאיתנו, הגברים, לא היה שם, ברגע ההוא שבו הוא מתחנן שתבלע אותו האדמה כשהוא רואה את הנפילה פוסעת לקראתו בצעדי ענק. את רומנצקה חיבבתי, כי מי מכן, הנשים, לא רצתה להתנקם בגבר גס וקמצן שרק מנסה למצוא פשרות זולות על מנת לקנח את הדייט. קרב המינים המשובח הזה מקבל תיבול אכזרי דרך הסרקזם המרושע של קרן, ועם כל פרצי הצחוק אינך יכול שלא לנוע בחוסר נוחות על הכיסא.
האם "איש'ל ורומנצקה" היה כל כך מוצלח לולא היה קרן בתפקיד המספר? ייתכן, אבל לא הייתם רוצים לבחון את זה. דמותו הכה חנוך-לוינית בפני עצמה מסייעת לקרן להיות פתטי ומתנשא באותה נשימה, לנעוץ את החרב שוב ושוב בלבה של רומנצקה, לגרום לנו לשנוא יותר ויותר את איש'ל. וגם אם הסוף (כצפוי, יש לומר), הופך את הרחמים לחמלה, הרי שזה קורה רק לאחר שלוין וקרן סיימו את הסבל המתמשך, כמו מענה העוזב את קורבנו ונותן לו ללגום כוס מים.
המופע הזה, שנדמה שההגדרה הטובה ביותר עבורו היא הכלאה בין תסכית, מחזה ומופע סטנד-אפ, הוא אחד הדברים המרעננים שיצא לי לראות לאחרונה. בקרן הנפלא צפיתי בהצגת הכמעט-יחיד "סוס אחד נכנס לבר", סצנת הדייטינג של לוין הפציעה מוקדם יותר השנה ב"רווקים ורווקות", אבל "איש'ל ורומנצקה" הוא פשוט משהו שונה לגמרי, והוא מפעים בצורה שונה לגמרי.