עוד לפני העונה הנוכחית, כשהדלת לסיום דרכו של איליי מאנינג ב-NFL כבר החלה להיפתח לרווחה, העלה האתר NJ.com שאלה ל-13 שחקני עבר ב-NFL, כולם חברי היכל התהילה: האם איליי מאנינג ראוי להצטרף אליהם לאחר הפרישה. 11 מהם אמרו שכן, חלקם עם הסתייגויות מסוימות, שניים נמנעו.
אחד מה-11 שתמכו, ויש לומר שלא בלב שלם וללא רצון עז שזה יקרה, היה קורט וורנר, האיש האחרון שלבש את חולצת הקוורטרבק הפותח בג'איינטס לפני שמאנינג, 39, השתלט עליה לאורך כמעט 16 שנים. "זו שאלה מעניינת", אמר אז בהסתייגות, "חלק אחד במשוואה הוא מה עשית בעונה הרגילה והשני הוא מה שעשית בפלייאוף. חלק מצליחים יותר בעונה הרגילה ואחרים ההפך. איליי שייך לסוג השני... אני חושב שהוא על הגבול, אבל מכיוון שזכה פעמיים בסופרבול וגם היה MVP, זה שם אותו בפסגה ומכניס אותו להיכל".
וורנר לא לבד. המאזן של מאנינג, שביום חמישי הודיע על פרישה מפוטבול, בעונה הסדירה עומד על 117 ניצחונות לעומת 117 הפסדים. בשבע השנים האחרונות סיימו הג'איינטס תחת הנהגתו פעם אחת בלבד במאזן חיובי, בה הגיעו לפלייאוף ועפו בסיבוב הראשון. היו להם עונות מזוויעות של מאזנים שליליים באופן קיצוני. הדרך להיכל נסללת מהרבה ניצחונות, לא ממאזן של 50 אחוז, אבל מאנינג זכה בשתי טבעות והפך לאחד מחמישה שחקנים בודדים בהיסטוריה שהוכתרו פעמיים כ-MVP בסופרבול. הטיקט הזה מבטיח התלבטות קשה ולא מעט ויכוחים ודיונים עד 2025, אז יגיע תורו לעמוד בשערי הכניסה לקנטון, אוהיו, ואולי גם להיכנס דרכם עם כובע של הג'איינטס.
רק לשם השוואה, הרקורד של פייטון מאנינג, אחיו הגדול של איליי ואחד מחמשת הקוורטרבקים הגדולים בהיסטוריה, עומד על 79:186. טום בריידי על 64:219. וורנר נכנס להיכל אחרי 12 שנות קריירה עם מאזן 49:67. ארון רוג'רס, הול אוף פיימר ודאי, עומד כרגע על 113 ניצחונות, 60 הפסדים ותיקו אחד. המגמה ברורה: כדי להיכנס להיכל אתה צריך להיות טוב ולנצח באופן עקבי. איליי היה הדבר הכי רחוק מעקבי. המאזן שלו רחוק לא רק מהגדולים ביותר, אלא גם מהליין השני והשלישי של הגדולים ביותר. האם שתי זכיות בסופרבול, הישג שרשמו 12 קוורטרבקים בלבד בהיסטוריה, מספיקות כדי למחוק את זה?
לבד מהסופרבול המתקרב, הפך הנושא בימים האחרונים - ולפני שמותו של קובי בריאנט השתלט על סדר היום - לשיחה המובילה של חובבי הספורט בארצות הברית. למרות הרגעים היפים שהעניק להם, אוהדי הג'איינטס סבלו לא מעט ממאנינג לאורך השנים. המסירות המרושלות, הפרצוף המיואש אחרי עוד חטיפה של היריב, העונות המדכאות - כל אלה רק מעצימים את הזכיות הבלתי צפויות בתארים (שתיהן כנגד כל הסיכויים והערכות הפרשנים), אבל גם משמשים קרקע פורייה למבקריו של מאנינג, ועם השנים הצטברו לא מעט כאלה. "אני לא חושב שהקייס שלו מספיק טוב", אמר תופס העבר סטיב סמית' לאתר ה-NFL, "בהסתמך על הרקורד שלו הוא טוב, לא 'אחד הגדולים'". מייקל רובינסון, לשעבר פולבק בסן פרנסיסקו ובסיאטל ופרשן אף הוא, הסכים: "אני לא חושב שהוא צריך להיות שם עם הטובים באמת. הוא לא היה מצוין בשום דבר, ושחקנים בהיכל צריכים להיות הכי טובים".
סמית' ורובינסון במיעוט, לפחות כרגע. אולי זו הודעת הפרישה שמייצרת סופרלטיבים, אבל לפחות ברמת ההתבטאויות הרשמיות המומנטום עם מאנינג. רוב אנשי המדיה תומכים בכניסתו להיכל. בין השאר, מזכירים את שם המשפחה שלו שאוטומטית יצוד את עיני המצביעים (ובצדק, זו משפחת הקוורטרבקים הגדולה ב-NFL ומשפחה ספורטיבית מפוארת בכלל), אחרים מציינים כי לא רק שהיה טוב בפני עצמו, הוא הפך את השחקנים שסביבו לטובים יותר ולראיה התפיסות המדהימות בסופרבול של דיוויד טיירי (תפיסת "הקסדה" המפורסמת ב-2008 שאחריה התפוגג תחת אבק השכחה) ושל מריו מאנינגהאם ב-2012.
מה שעומד לזכותו יותר מכל הוא ההפיכה שלו לסמל של הג'איינטס. מאנינג היה אמור להילקח בדראפט על ידי סן דייגו, שכבר די הודיעה שתלך עליו בבחירה מספר 1. אולטימטום של ארצ'י, אביו של מאנינג וקוורטרבק (בינוני מינוס) בעצמו, גרם לצ'ארג'רס לוותר וסלל את דרכו של איליי לניו יורק. מאז, במשך 16 שנים, הוא לבש רק חולצה אחת. העובדה הזאת מבדלת אותו אפילו מכוכבי ענק כמו האח פייטון, ברט פארב וג'ו מונטנה, וכן מכניסה אותו לרשימה מצומצמת של קוורטרבקים שהיו נאמנים עד הסוף, בהם דן מרינו, בריידי (לפחות לעת עתה) ורוג'רס. הנאמנות הזאת הפכה אותו לשיאן של הג'איינטס ביארדים במסירה, בטאצ'דאונים ובמסירות מוצלחות לאורך הקריירה בקבוצה.
איש נאמן לא פחות בג'איינטס היה פיל סימס. הקריירה שלו דומה לזו של מאנינג: 14 שנות פעילות, כולן בניו יורק, ושתי זכיות בסופרבול. ההבדל במקרה שלו הוא שסימס לא נטל חלק בגמר ה"וייד רייט" המפורסם מול בפאלו ב-1991 ולכן לא ניצח במשחק עצמו. המאזן של סימס עמד על 64:95, טוב בהרבה משל מאנינג והוא תומך נלהב בהכנסתו של איליי להיכל. אלא שסימס עצמו, שפרש לפני 27 שנים, לא שם וכנראה שגם לא יהיה.
ההבדל בין מאנינג לסימס לא כל כך גדול, אבל מספיק משמעותי כדי שמאנינג יצליח להגיע לארץ המובטחת. ייתכן שלאחר שאבק הפרישה ישקע נשמע יותר מקטרגים לבחירתו להיכל, אבל כרגע, לפחות, נראה שהוא ייכנס, גם אם לא בשנה הראשונה שבה תעלה מועמדותו. מוצדק או לא? זו כבר שאלה עם הרבה מרכיבים, והיא מופנית לכל מי שעקב אחריו משחק פוטבול לאורך הקריירה.