הדיל המקולל בהיסטוריה

    צילום: , GettyImages

    ב-26 בדצמבר 1919 נחתמה העברתו של בייב רות' מבוסטון רד סוקס לניו יורק יאנקיז. איך ומדוע זה קרה ומה הקשר לאנטישמיות על אף שהבעלים שחתם על ההעברה לא היה יהודי? 100 שנה לטרייד הגרוע אי פעם בעולם הספורט

    הארי פרייזי הוא לא שם מוכר מדי לחובבי הספורט, מה גם שהוא כלל לא בא מהתחום הזה. פרייזי היה בכלל יזם בתחום הבידור. ב-1913 הוא הקים בברודוויי את תיאטרון Longcare הפעיל עד היום. הוא היה מפיק מצליח, מה שהפך אותו למיליונר, מיליארדר במונחים של היום, אבל את השם (הרע) שלו עשה בגלל עסקה רעה אחת שלא קשורה לעולם הבמה.

    האיש המקולל ביותר בבוסטון במאה השנים האחרונות. הארי פרייזי (למטה מימין) עם אנשי הרד סוקס. במרכז: בייב רות' הצעיר (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

    ב-1916 רכש פרייזי את קבוצת הבייסבול בוסטון רד סוקס תמורת 500 אלף דולר. העתיד נראה מעולה, משום שלבוסטון היה את היהלום שבכתר - כישרון צעיר בשם בייב רות'. יותר מזה - האיש שהחל את דרכו כמגיש התמקצע בחבטות. ב-1918, שנת הזכייה הראשונה והאחרונה של הרד סוקס בוורלד סיריס תחת פרייזי, רות' החל לקבל יותר הזדמנויות כחובט. ממוצע החבטה שלו עמד על 30 אחוז (מצוין בקנה מידה של בייסבול) והוא רשם 11 הומראנס (הקפות מלאות), שניים יותר מבכל ארבע העונות הקודמות שלו ביחד.

    עונת 1919 הייתה מזעזעת מבחינת הרד סוקס. לראשונה מזה יותר מעשור הם סיימו במאזן שלילי. במקביל, פרייזי, כאמור קודם כל איש תיאטרון, היה צריך מימון להפקות גדולות והעונה הכושלת הייתה זמן מצוין עבורו למכור נכסים. חלקם היו משמעותיים יותר ואחרים פחות, אבל היה אחד שפשוט אסור היה לו למכור.

    ב-26 בדצמבר 1919, בשבוע שעבר לפני 100 שנה, חתם פרייזי על מכירת בייב רות' לניו יורק יאנקיז, וחרט את שמו על העסקה הכי גרועה, מושמצת ומקוללת בהיסטוריה של הספורט.

    אף אחד לא ראה את זה מגיע. בייב רות' במדי הרד סוקס (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

    ג'ורג' הרמן "בייב" רות', שנולד ב-1895 במרילנד (את דרכו המקצועית החל בבולטימור אוריולס), לא בדיוק היה המודל לחיים ספורטיביים. היה לו תיאבון עצום והוא נראה בהתאם. הוא אכל אינספור ביצים לארוחת בוקר, אהב את הסטייקים שלו במצב נא ויכול היה לטחון ארבעה כאלה בארוחה אחת. בין הארוחות נהג למלא את הזמן ואת הכרס עם נקניקיות. הוא חי את החיים הטובים של כל ספורטאי עבר בהבדל אחד: הוא עשה את זה כשהוא היה בשיאו.

    האם זה הפריע לו? ובכן, יחד עם שאר המיתוסים שצמחו בסביבו, רות' דאג לטפח את האמירה לפיה בייסבול הוא "משחק של שמנים". לא כי הוא לא היה טוב, אלא דווקא משום שהוא היה מצוין. הקריירה שלו בבוסטון, שנפתחה ב-1914, הייתה בעליה. הוא החל לחבוט טוב יותר ויותר, הקהל מילא את אצטדיון "פנוויי פארק" החדש ורות' אפילו תוגמל על ידי פרייזי במרץ 1919 הכושלת בחוזה שמן - 27 אלף דולר (397 אלף דולר במונחים של ימינו) לשלוש שנים.

    תשעה חודשים לאחר מכן חלה תפנית. פרייזי לא רצה למכור את רות'. היו שחקנים אחרים שניסה להעביר, אבל ההפקות התובעניות, בראשון ההצגה ,"No, No, Nannette" דרשו כסף גדול. היאנקיז לא היו בטוחים שהוא יעשה מהלך כל כך התאבדותי, אבל היו להם כמה רמזים מטרימים. ראשית, אחרי הכול Longcare היה ממוקם בניו יורק ובעיר ידעו שפרייזי צריך מזומנים. שנית, במהלך 1919 התגלעו חילוקי דעות בין פרייזי למגיש קרל מייז, ולמרות התנגדויות נרחבות הבעלים נפטר ממייז על ידי מכירתו ליאנקיז.

    בסופו של דבר, המהלך הגיע מפרייזי עצמו. רות' רצה חוזה גבוה בהרבה מזה שעליו חתם רק במרץ ופרייזי לא חשש רק מהתשלום עצמו, אלא גם מההשלכות. הוא ידע שאם ישלם יותר לרות', ייאלץ לשלם יותר גם לשחקנים אחרים. משם הדרך לבעלי היאנקיז ג'ייקוב רופרט וטילינגהאסט האסטון הייתה קצרה. פרייזי רמז להם שרות' יימכר "תמורת המחיר הנכון". מה היה המחיר הנכון? 100 אלף דולר, הסכום הגבוה ביותר ששולם עד אז עבור שחקן בייסבול, והלוואה עצומה של רופרט לפרייזי.

    ההצלחה של רות' הייתה מידית. ב-1920, עונתו הראשונה ביאנקיז, צעדה הקבוצה למאזן 59:95, הטוב ביותר בהיסטוריה בת 17 השנים של המועדון. בעונה שלאחר מכן היאנקיז כבר הגיעו לוורלד סיריס הראשון שלהם. ב-1923 נפתח בברונקס ה"יאנקי סטדיום" שהחליף את "פולו גראונדס", מגרש משותף ליאנקיז ולניו יורק ג'איינטס (אז הייתה קבוצת בייסבול כזו). במשחק הפתיחה באצטדיון החדש חבט רות' להומראן, והעיתונאי פרד ליב קרא למקום The house that Babe Ruth built. הכינוי הזה נותר על כנו עד 2009, אז נהרס היאנקי סטדיום הישן ופינה את מקומו לחדש.

    בשנתה הראשונה באצטדיון זכתה הקבוצה סופסוף בתואר. לרות', כפי שניתן היה לנחש, היה מקום של כבוד בזכייה הזאת. בסיום אותה עונה הוא זכה בתואר ה-MVP הראשון שלו. השילוב בין יאנקי סטדיום לרות' היה כל כך טוב, שעד 1934, העונה האחרונה של בייב במדים המפוספסים, הם הגיעו לוורלד סיריס עוד ארבע פעמים, בשלוש מהן זכו בתואר.

    החיבור בין ניו יורק לבייב נועד מראש. העיר ההרפתקנית הוציאה ממנו את מיטב הריגושים. הוא היה נשוי פעמיים (גרושתו מנישואיו הראשונים מתה משריפה ב-1929 ועם השחקנית קלייר מריט הודג'סון התחתן שלושה חודשים לאחר שנספתה), אבל לא שמר אמונים. באחת המסיבות שבהן השתתף עלה על פסנתר וצעק: "אוקיי, כל מי שלא רוצה להזדיין עכשיו מוזמנת לעזוב". הוא הרבה להתרועע עם זונות וכשטילינגהאסט ביקש ממנו למתן את אורח חייו השיב לו: "אני יכול להבטיח לך שאשתה פחות או שאלך לישון מוקדם, אבל לא בשבילך, לא בשביל 52 אלף דולר (גובה החוזה השנתי שלו - ד.ר.) ולא בשביל 250 אלף דולר אוותר על נשים".

    רות' לא סיים את הקריירה ביאנקיז. ב-1935 חזר לבוסטון, אבל לא לרד סוקס אלא לברייבס. הוא לא הצליח לקבל משרת אימון והסתפק בהופעות ראווה. ב-1946 אובחן כחולה בסרטן הראש והצוואר ושנתיים לאחר מכן הלך לעולמו.

    רות' והיאנקיז היו רק חלק אחד במשוואה. השני הוא פרייזי והרד סוקס.

    אגדה בחייו ולאחר מותו. בייב רות' בשנותיו האחרונות בביקור ביאנקי סטדיום (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

    עסקת רות' לא הייתה האחרונה שפרייזי עשה עם ניו יורק. אחריה הוא העביר ליאנקיז לא פחות מעשרה שחקנים. עוד לפני העברת בייב הוא נחשד בעיני אוהדים רבים בעיר כמי שמעייניו אינם בבייסבול, אחר כך הוא כבר היה שרוף לחלוטין. פרייזי לא היה יהודי, אבל רבים סברו שהיה כזה מאחר שהיה מעורב בעסקי התיאטרון. עיתון אנטישמי גרס ב-1921 שהוא היה אחד מני יהודים רבים שהרסו את ענף הבייסבול וזה הספיק כדי להשמיד את מעט המוניטין שהיו לו. פרייזי מכר את הקבוצה ב-1923, אותה השנה שבה זכו היאנקיז בוורלד סיריס הראשון שלהם. הוא הלך לעולמו ב-1929 בגלל כשל כלייתי.

    86 שנה אחרי עסקת המכירה, היו ליאנקיז כבר 26 טבעות. בוסטון לא זכתה אפילו באחת. לאורך השנים השתמשו בבוסטון באופן די מוצנע בביטוי "קללת הבמבינו". הביטוי הפך לשגור רק ב-1990, כשהעיתונאי דן שונסי הוציא ספר בשם הזה, ובו עשה את החיבור המיסטי בין עזיבתו של רות' לחוסר היכולת של הקבוצה לזכות בתארים. הקללה הזאת נשברה ב-2004 לאחר שבוסטון חזרה, בפעם היחידה בהיסטוריה של ענף הבייסבול, מפיגור 3:0 לניצחון 3:4 בסדרה על... היאנקיז. מאז היא זכתה בתואר עוד שלוש פעמים, בעוד ניו יורק מצליחה ללכת עד הסוף רק פעם אחת, ב-2009.

    קללה אמיתית, כמובן, לא הייתה פה. בוסטון אכן סבלה מחוסר מזל ומטעויות ניהוליות ומקצועיות שמנעו ממנה לזכות בתואר כמעט מאה שלמה, אבל בסופו של דבר הישגים נקבעים על המגרש ולא בגלל אגדות. עם או בלי קללה ולמרות הרנסנס של הרד סוקס בשני העשורים האחרונים, ה-26 בדצמבר 1919 ייזכר לעולם כיום שחור במיוחד בדברי ימי העיר.

    86 שנים של קללה חלפו, אבל הכתם לעולם לא יימחה. שחקני הרד סוקס חוגגים ב-2004 (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully