העשור שלו

לפני הכל ומעל הכל העשור החולף בטניס היה של נובאק דג'וקוביץ'. מאז 2011 ועד סוף 2019 הסרבי זכה ב-15 תארי גרנד סלאם מ-36 התארים שחולקו בתקופה האמורה. אם מרחיבים את הפריזמה בשנה נוספת - כי בכל זאת אנחנו מסכמים כאן עשור ולא תשע שנים - הרי שרפאל נדאל זכה בעשור הזה ב-13 מייג'ורים ורוג'ר פדרר זכה בחמישה. כשלוקחים בחשבון את הדומיננטיות המטורפת וחסרת התקדים שיש לנדאל במגרשי חימר, המספר של דג'וקוביץ' אפילו יותר מרשים.

באופן סמלי אצל דג'וקוביץ' המעגלים גם תמיד נסגרים. תואר הגרנד סלאם השלישי בו זכה בעשור הנוכחי, באליפות ארצות הברית 2011, הגיע אחרי שהציל שתי נקודות משחק מול רוג'ר פדרר בחצי הגמר. הוא הציל שתי נקודות משחק מול פדרר גם שנה לאחר מכן באליפות ארצות הברית וגם בגמר ווימבלדון השנה, שהיה אולי המשחק שהגדיר בצורה המוצלחת ביותר על איזה ספורטאי אנחנו מדברים: ספורטאי שלא שם קצוץ על מה שהקהל מסביב צועק, או כמה שכולם רוצים שיפסיד. דווקא הדברים האלה מדרבנים אותו, וגורמים לו להיות זה שתמיד ינצח בנקודה האחרונה.

ובאופן כללי, העשור שלו לא מוגדר גם רק על ידי מספרים. דג'וקוביץ' הוא איש העשור בטניס בעיקר בגלל שזה עליו, ותמיד היה עליו, זה כל הזמן היה תלוי בו וביכולת שלו. כל עוד הוא היה ב-100 אחוז - ריכוז, יכולת, בריאות, כושר גופני - הוא תמיד היה הפייבוריט, ולא משנה איפה. כן, אפילו על חימר. היום זה כבר מרגיש די רחוק, אבל דג'וקוביץ' ניצח את נדאל שבע פעמים על חימר במהלך הקריירה שלו, כולל ארבע פעמים מחמישה מפגשים בין 2016-2014, בדיוק השנים לפני המשבר הגדול שחווה. אף טניסאי מעולם לא הצליח בכלל לדגדג את נדאל על חימר בצורה שדג'וקוביץ' הצליח לעשות את זה. הוא עשה את זה פעם אחר פעם ובצורה משכנעת, כולל 5:7, 3:6, 1:6 ברבע גמר רולאן גארוס ב-2015.

כמובן שגם העובדה שהצליח לצאת ממשבר קשה מאוד שחווה אחרי הזכייה ברולאן גארוס 2016 ולחזור להיות הטניסאי הטוב בעולם, ובפער, הופכת אותו לשחקן העשור.

מעטים האמינו שבדצמבר 2019 שלושת המדורגים הראשונים בעולם יהיו רפאל נדאל (בן 33), נובאק דג'וקוביץ' (32) ורוג'ר פדרר (38). נראה שכל עוד השלושה האלה ממשיכים לשחק, הם יהיו בטופ כי הם פשוט שייכים לדור האיכותי ביותר שהיה בטניס אי פעם. כבר שנים טוענים שאין דור המשך, ואפשר להבין למה. אולי אלה נעליים כל כך גדולות שאי אפשר למלא אותן. אבל היום כבר אפשר להודות שהדור של טניסאים כמו גריגור דימיטרוב (28), קיי נישיקורי (29), מילוש ראוניץ' (28), מארין צ'יליץ' (31) ואחרים כנראה לא היה טוב מספיק ובטח לא עקבי מספיק כדי לרשת את שלושת כוכבי העל האלה. עם זאת, הדור הבא כנראה כבר מוכן, ובשנים האחרונות של העשור - במיוחד השנתיים האחרונות - הוא גם התחיל לבעוט.

מעטים שמו לב לזה כנראה, אבל בסוף 2019 יש אחרי נדאל, דג'וקוביץ' ופדרר את דומיניק תים (26), דניל מדבדב (23), סטפנוס ציציפאס (21), סשה זברב (22) ומתאו ברטיני (23) בין שמונת הראשונים. כולם שחקנים צעירים, כולם כישרוניים וכולם - פרט לזברב - הגיעו לפחות לחצי גמר גרנד סלאם כבר ולמעמדים גדולים אחרים. אולי חשוב מכך: כולם הראו שהם מסוגלים להסתכל בעיניים של נדאל, דג'וקוביץ' ופדרר ולתת פייט רציני או אפילו לנצח. מדבדב הוציא לנדאל את הנשמה בגמר אליפות ארצות הברית בלתי נשכח עד שהפסיד, תים הגיע כבר פעמיים לגמר רולאן גארוס ואלמלא התופעה ששמה נדאל כבר היה לו כנראה תואר גרנד סלאם בכיס. גם ציציפאס היה בחצי גמר אליפות אוסטרליה וזכה בטורניר גמר הסבב, כמו זברב שנה לפניו.

החמישה האלה, יחד עם שמות כמו אלכס דה מינור האוסטרלי המצוין, אנדריי רובלב, פליקס אוז'ה עליאסים, בורנה צ'וריץ', אולי אולי אפילו ניק קיריוס, יאניק זינר, אלכסיי פופורין ואלחנדרו דוידוביץ' פוקינה עוד יהיו כאן להרבה שנים והגיע הזמן להתאהב גם בהם. ברור שהפרישה של פדרר לכשתגיע תותיר אחריה ואקום ובעיה גדולה מבחינת הקהל ואחוזי רייטינג, מצד שני אפשר כבר לראות את הדור שמתגבש והיריבויות שם כמשהו שייקח את הטניס קדימה.

מצד אחד אנשים אוהבים להתלונן ולהגיד שטניס הנשים הוא לא מה שהיה פעם. נכון, הוא באמת לא מה שהיה. היום כל משחק בסיבוב הראשון בטורניר גרנד סלאם הוא ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שהיו בעבר משחקים בחצי גמר או בגמר. העוצמות גבוהות הרבה יותר, השחקניות הרבה יותר אתלטיות וגם חזקות מנטאלית יותר ממה שהיו, וכמובן שכל שחקנית בטופ 40-30 בעולם גם מסתובבת עם צוות רחב של אנשי מקצוע שעוזרים לה להגיע לרמה הכי גבוהה שלה.

הבעיה, אם כבר, היא בעקביות. חוץ מסרינה וויליאמס, אי אפשר לחשוב על אף טניסאית שממש גילתה עקביות בעשור החולף. מריה שראפובה הייתה שם לפרקים ונעלמה, אנג'ליק קרבר עשתה הישגים נהדרים עם זכייה בשלושה תארי גרנד סלאם, נאומי אוסקה זכתה בניו יורק בשנה שעברה ופתחה את השנה הנוכחית עם זכייה באליפות אוסטרליה ואז גם נעלמה קצת. הבעיה היא לא ברמה כי אם בחוסר העקביות שמקשה על חובב הטניס ליצור הזדהות עם שחקנית מסוימת.

אהבת את מה שראית מקרבר? התחברת אליה? פתאום היא נעלמת ומתקשה לשחזר שוב את ההצלחה. עוקב אחרי שראפובה? ווזניאקי? מחבב את האלפ? אף אחד לא יודע באיזה כושר הן יגיעו לטורניר הבא. פלישקובה, סביטולינה, קביטובה? הקהל הרחב לא מבדיל ביניהן. לפעמים נדמה שזו בעיה של רמת יתר. אף אחת לא מצליחה לייצר עקביות ברמות של הגברים בסבב המקביל. אולי בגלל זה יש טירוף סביב קורי גוף או נאומי אוסקה. תקווה נואשת למצוא את הכוכבת הבאה, שתיקח על עצמה, תעשה חיל, תכניס עניין, ובעיקר כסף. בינתיים זה לא קורה.

צריך לזכור ולהדגיש שהיכולת להישאר בטופ בצורה עקבית היא יכולת פנומנלית בזכות עצמה, מה שגורם להעריך יותר טניסאית כמו סרינה וויליאמס או את שלושת הגדולים אצל הגברים. לבוא ולשחק כדי לזכות בתואר גרנד סלאם זה קשה, גם לזכות בו זה קשה, אבל הרבה יותר קשה לשחק בגרנד סלאם אחרי שכבר זכית בתואר אחד. זה הופך את העבודה לשונה לחלוטין. לנסות להגן על תואר גרנד סלאם בו זכית בשנה שקדמה לכך זה אפילו קשה עוד יותר. תשאלו את ילנה אוסטפנקו למשל, שעפה בסיבוב הראשון ברולאן גארוס ב-2018 אחרי שזכתה בתואר ב-2017. מי שלא היה מעולם בטורניר גרנד סלאם וראה את הלחץ שמופעל על טניסאים מקומיים או על טניסאיות כמו סימונה האלפ למשל, לא יבין את המעמסה וכמה חזקים צריכים להיות כדי להתמודד עם זה.

בנוסף, העניין במוצר הוא עצום. אחרת איך אפשר להסביר את זה שמדובר בענף נשים - אולי היחיד - שבאופן סדיר מוכר כרטיסים במחירים גבוהים מאוד וממלא אצטדיונים ואולמות ולא רק עבור טורניר גדול כמו גביע העולם בכדורגל. כמו כן, הפרסים הכספיים רק הולכים וצומחים ובטורניר גמר הסבב השנה, בו זכתה אשלי בארטי, חולקו פרסים בסך 14 מיליון דולר, פי שניים משבעת מיליון הדולר שחולקו עד אז ויותר מאשר כל טורניר גברים או נשים. בארטי ניצחה פעמיים בשלב הבתים ולכן שלשלה לכיסה 4.420 מיליון דולר בטורניר, אם הייתה מנצחת בשלושת המשחקים בשלב הבתים הייתה מרוויחה 4.725 מיליון דולר.

אחד הסיפורים היפים ביותר בטניס הנשים נוגע לדרך בה האגדות ונוס וסרינה וויליאמס "נוצרו". ריצ'רד וויליאמס, אביהן ומי שאימן אותן במשך שנים, גדל כאדם עני שסבל מגזענות קשה בלואיזיאנה של שנות ה-40'. הוא צפה בטלוויזיה ב-1978 במשחק של הטניסאית הרומנייה וירג'יניה רוזיצי וראה שהיא מקבלת 20 אלף דולר על זכייה ברולאן גארוס (זה היה הסכום למרות שהוא עצמו תמיד טוען שזה היה 40 אלף). באותו רגע הוא אמר לעצמו: "רגע, אם היא מרוויחה כל כך הרבה כסף בשביל שבוע או שבועיים של עבודה, אז למה שלא אלמד איך עושים את זה ואהפוך את הבנות שלי לשתי השחקניות הטובות בעולם? זה יהפוך אותי לעשיר!". נדמה שהמשוואה הזו מעולם לא הייתה נכונה יותר מאשר ב-2019.

בניגוד לכדורגל, בו עדיין לא ממש יודעים איך לתפעל את ה-VAR ומתווכחים בנושא גם בדצמבר 2019, בטניס הטכנולוגיה היא כבר מזמן חלק מהמשחק. זה קרה עם עין הנץ, שנכנסה לשימוש באמצע העשור שעבר, ולאט לאט הטכנולוגיה הזו החלה להיכנס לטורנירים נוספים. אם בהתחלה קיבלו את העניין בהסתייגות בשל האופי השמרני של הטניס ולאחר מכן היה שימוש בעין הנץ רק במגרשים מסוימים, הרי שהיום זו דרישה כמעט בסיסית וכמעט בכל טורניר ATP או WTA יש לשחקן/ית את הפריבילגיה לבדוק אם הכדור שחבטו או שחבטו מולם נחת בפנים או בחוץ.

השלב הבא של השימוש בטכנולוגיה כנראה יגיע בדמות טכנולוגיה שתקרא "חוץ" כשהכדור ייצא מהתחום המוגדר שאליו אמור הטניסאי לחבוט. המערכת עצמה קיימת כבר כמה שנים ונעשה בה שימוש בטורניר גמר הסבב לטניסאי דור העתיד במילאנו, אבל כנראה שייקח קצת זמן עד שיעשו בה שימוש גם בטורנירים הרגילים ואולי בטורנירי גרנד סלאם.

השאלה במצב הזה היא שוב ההתנגשות בין הטכנולוגיה למסורת כיוון שאם ייעשה שימוש במערכת הזו, המשמעות היא שאין צורך עוד בשופטי קו וגם תפקידו של שופט הכיסא הופך להרבה יותר סמלי, מעין "מנהל הטקס והאירוע", ואז קיים חשש מפגיעה באיזשהו אלמנט בידורי במשחק.

דבר נוסף שהצליחו להטמיע בטניס בעשור החולף הוא קיצור הזמן בין הנקודות ובשנים האחרונות כבר קיבלנו שעון דיגיטלי שממש סופר את הזמן בין נקודה לנקודה וגורר אזהרה (שלילת הגשה ראשונה באזהרה שנייה, הפסד נקודה בשלישית וכן הלאה) במקרה של חריגה מהזמן המותר. רבים דוחפים לשינוי החוק גם בנוגע להתייעצות בין מאמנים לשחקנים במהלך המשחק. זה עובד בסבב הנשים כבר שנים, כשלמאמן מותר לרדת לשוחח עם השחקנית במהלך המשחק, אבל לא הגיע עדיין לטורנירי גרנד סלאם ולסבב הגברים, וזה תמיד מעורר ויכוח בין אלה שטוענים כי בכל ענף ספורט המאמן יכול לדבר עם השחקנים לבין אלה שטוענים שהיופי בטניס נובע מזה שכל אחד עם עצמו ולא יכול לקבל עזרה משום מקום. זה ויכוח שעוד יימשך.